מחווה ליואל מרקוס וחוב קטן לנתי הפּוּרְוָוה-פָּאקַשִי[1] שלי.
1. בבסיס של כולנו פועלת המחשבה שאנחנו לא מספיק. כל אחד והניסוחים שלו. אני לא ראוי להערכה, לא מספיק חרוץ,לא מספיק חכם, לא מספיק יפה, לא מספיק עשיר, לא מספיק מצליח וכו'…המחשבה הזאת מריצה אותו אל מקצה שיפורים מתמיד שתכליתו "להשיג" עבור ה"אני" הזה שלנו והרצון לאושר. כל דבר שאנחנו רוצים, אם תבחנו אותו, המוטיבציה הזו תצוץ.
2. זה נכון שישנם דברים שאנחנו רוצים בהם, שיש בהם פינות שהן נקיות מהרצון של האגו להשיג. אלו הם תחומי פעילות שכדאי לנו לפעול בהם.
3. המחשבה הזאת "אני לא מספיק" – היא מקור לבושה. אנחנו מחפים עליה, כדי שאחרים לא ידעו את מה שאנחנו יודעים – שאנחנו לא מספיק.
4. האושר הוא נתון בסיסי בקיום שלנו. בחיפוש אחר השיפור התמידי, שבא להשיג את מה שחסר לנו, אנחנו מנתקים את עצמנו ממנו. ועוד לפני כן האמונה שחסר לנו משהו, זאת שמריצה אותנו להשיג, היא זאת שמנתקת אותנו ממנו.
5. הסעיף החמישי יראה כמו אבסורד להיגיון.
דרך אחת להסתכל על התהליך – האושר, ההוויה הזאת קיימת, נמצאת, אבל היכולת שלנו להתחבר אליה, לראות אותה – עכורה, מכוסה. ניקוי העכירות נעשה על ידי נטישת התאווה להשיג, ונטישת הדחייה מדברים שאנחנו תופסים אותם כ"רעים", שהיא נטישת הסיפור. היכולת הזאת (לנטוש את הסיפור) במרבית המקרים היא לא מולדת אלא נרכשת, זאת אומרת נדרש תהליך. קשה עד בלתי אפשרי לקום איזה בוקר ולהחליט שאני מבין שהסיפור הוא בלוף, אלא אם כן קורה משהו מאוד טראומתי שמפשיט את אגו, שהאדם מאבד כל אחיזה ובמקום להתחרפן מבין שזה מה שיש.
דרך אחרת להסתכל על התהליך היא שהמצב הזה של האושר הנתון הוא מצב אנרגטי בתדר מסוים, שהוא קיים, כרקע, לכל הקיום שלנו, אבל התודעה המודעת לא מחוברת אליו, לא נמצאת על אותו התדר וכדי להגיע למצב המאוזן – נדרשת להבנתי הצנועה, עבודה קשה. זה לא נופל על אף אחד כאגל טל על פרח בשדה פתוח.
זה נכון שכל תובנה שמתקבלת היא חסד, שאין לנו שליטה עליו אבל באותה המידה נכון שעלינו להכין את הקרקע כדי שהתובנה הזאת תוכל ליפול/לרדת. זאת מלכודת שצריך להיזהר ממנה כמו מאש. כי ברגע שאנחנו נכנסים למבנה הזה של "לעבוד קשה לקראת" – זה מיד מתיישב על המבנה המוכר של להשיג עבור האני – להגדיל את האני וגם להשיג את האושר והופס התרחקנו מהמקור המדויק.
איך פותרים את הסוגיה הזאת? מקפידים על משמעת (כל אחד ומה שהוא מבין שנכון לו לעשות) שלא הייתה מביישת ספורטאית סינית שמתאמנת לאולימפיאדה (לעשות את הכי טוב שיכולים), מניחים בשכל שכל מה שקורה/יקרה זה בסדר ובודקים מוטיבציות.
ספרים מצוינים לעזרה עצמית בעניין: ארבעת ההסכמות ; הספרים של קייטי ביירון.
כלי מצוין: מדיטציה, ולחילופין כל דבר שמחבר אותי לריכוז גבוה ומשקיט את המוח, מעלה את האנרגיות שלי.
[1]בסנסקריט – הציפור האחרת. כינוי בפילוסופיה ההודית ליריב הפילוסופי, זה שמעלה את טיעוני הנגד והביקורת לעמדה שלך.
את יודעת, בסיני היה נדמה לי שהתחברתי אליו. ומיד כמובן שעסקתי בלבדוק למה אני לא יכולה להישאר מחוברת אליו כל הזמן.
אבל לפרקים קצרים זה היה גלוי שם לגמרי, שככה, אם אשאר, זה התדר של המקום ויש בו שמחה גדולה ופשטות ואין סבל.
ובכל זאת לא נשארתי.
כבוד להיות ה"פורווה פאקשי" שלך, אבל אני חייב להגיד שאני מסכים עם כל מילה.
וגם: ארבע ההסכמות הוא אחד הספרים שאני חוזר וקורא בהם כל הזמן כבר שנים רבות, לכן כל מה שאמרת הוא פחות או יותר דרך החיים שלי.
ולאט לאט אני מצליח להיות יותר ויותר ב"סעיף 2" שכתבת, – בדברים שאני עושה.
אסור לשכוח את סעיף 2 !!! – לדעתי הוא חשוב יותר מ"עבודה" לקראת החיבור ל"תדר".
זו ש (התגעגעתי) – למה?
אני בטוחה שהיא עוד תצוץ.
נתי – אחחח איזו נחת עשית לאתון, סוף כל סוף ה-ס-כ-מ-ה. הרגת לי את הציפור האחרת
ויקר לליבי האופן שבו אתה מותח לי קו מתחת לסעיף 2. נורא נכון. ושתדע לך שהעבודה הזאת עם התדר וכו' – זה פותח את המקום הזה, כי אם אני מתחילה להתנקות מכל סיפורי הבולשיט של האגו, יותר ויותר קל לראות מה מתאים, מה נכון ולפעול בלי קונפליקט ובצורה הרבה יותר יעילה, הפוך על הפוך מהכיוון שאליו כיוונת בפוסט הקודם. אבל אני לא רוצה להזכיר את הפוסט הקודם. נחמד לי שיש בינינו הבנה.
ב-GREAT FREEDOM למדתי – ואני מקווה שזה נכון אני עדיין בבדיקה- שכדי "לעזוב את הסיפור" לא מצריך עבודה קשה וגם אין אפשרות "לעשות" יותר מידי לאורך זמן- כי אז אתה מאלץ את עצמך ל"מצב" נפשי כלשהו שלא ניתן לאחיזה. מה שמומלץ שם זה "רגעים קצרים" ממש שיניות- וככל שאתה נזכר או זה מזדמן לתפוס רגע קצר של עזיבת הסיפור- ועם הזמן זה הופך לאוטומטי ורציף באופן טבעי. דרושה מחויבות אבל לא מעשה.
את יודעת שזה שם, את יודעת שכל מה שצרך לעשות כדי להגיע לשם הוא להרפות
ובכ"ז, המסקנה שלך שאת צריכה לעשות עבודה??? למה? את לא מצליחה להגיע למסקנה אחרת?
הרי ברור שאת לא צריכה לעשות שום עבודה, רק לתת לזה לנוח עליך – כמו אגל של טל על פרח בשדה.
אויש מתוקה שלי, את גאון, תמיד אמרתי. זה בדיוק הקטע המדהים – שכל העניין הזה של " שחרור" הוא מה זה פשוט, הוא כל כך פשוט וכל כך מול הפנים שלנו באיזה אופן ויחד עם זאת – הוא לא נגיש. קצת מזכיר לי את הציור הזה עם האישה הזקנה והבחורה הצעירה. שהציור הוא אותו ציור – אבל ברגע שראית את הצעירה – אתה רואה אותה, לפני כן היא הסתתרה. דומה מאוד. ההבחנה הזאת בין מחויבות למעשה היא הבחנה מאוד יפה, ומאוד עוזרת בקטע של לא ליפול ב"עשייה לקראת". וזאת גם מילה טובה כי היא קושרת לעניין של הכוונה, של להתכוונן וגם להיות רציני בעניין, להתחייב.
אני חשבתי ואת מכווננת אותי כאן למשהו, שהיה קשר בין הרמה האנרגתית שהייתי בה ובין התובנות שזכיתי להן. וכשדיברתי על משמעת עצמית – חשבתי על משמעת עצמית שנדרשת כדי לכוון לרמה האנרגתית. בשבילי זה אומר מדיטציות וגם להיות מדויקת ביום יום.
אבל החזרת אותי למקום יותר מדויק.
והמקום היותר מדויק הוא "לעורר את המודעות" ולשמור על איזון – שזה ה"לעזוב את הסיפור".
מה שמחבר אותי לשיחה שהייתה לי קודם עם נתי. מה שהיה חסר בהסברים שלי אולי, זה לא סתם להתמקד בהווה, אלא זה להיות מודעת להיותי בהווה. התחושה של העצמיות בהווה. זה דבר אחד להסתכל על עציץ בהווה ודבר אחר להיות מודע לזה שאתה עכשיו מסתכל על עציץ. זאת נקודה שמאוד קשה להבהיר אותה, אבל אולי הצלחתי. וכשאני דיברתי על עבר מת, דיברתי על זה.
הי בילי
אני מצחיקה את עצמי תוך כדי כתיבה. זה בדיוק הלופ שתיארתי קודם. סו הלפ מי גוד.
את היית בתגובות הממתינות ורק עכשיו ראיתי את התגובה שלך.
אני אנסח את זה בקצרה – כנראה שהעווית הזאת גדולה ממני. זה כמו לצאת ולהיכנס ממשהו. ואז כשהראש שלי במצב הסטנדרטי שלו – הוא רוצה את "זה" ואז יש לו כל מיני תרגומים, כמו למשל זה מגיע כשקורה כך וכך. ואז אם אני אעשה כך וכך זה יקרה. זה הדיפולט שלי, ברירת המחדל
ובאותה נשימה אני מבינה שאני מסכימה איתך מהר מדי. את יכולה להסביר לי מה זה להרפות בשבילך?
וגם – הטון שלך נשמע לי , כמעט כמו נזיפה. אל תנזפי בי, נזיפות זה אולד סקול.
יש פה מרכיבים דומים למה שתמיד חבר שלי מתאר על הקבלה
.
כן, יש לי ספר של מקובל – שמקובל עלי מהאות הראשונה ועד האות האחרונה שלו. פשוט פצצות לגבות רסיסים לריסים.
אה, תפסת אותי : ) איזה ספר ?
"ספר תמצית החיים" (איזה שם בומבה אה?) של המקובל מאיר ינאי. לדעתי גדול כמו הדאו-דה צ'ינג של לאו צ'ה.
הנה טעימה:
"הכרת ערכו של הזולת היא הכרה בבורא.
הכרה בבורא באה מביטול עצמי לעצמותו.
ביטול עצמי הוא מוקד, קשר ומקום מפגש האמצע שבין הניגודים.
נקודת המוצא המשותפת שתכליתה כראשיתה, לאחד בין הקצוות".
לבילי ויולי – עוד מחשבה בעניין שדיברנו עליו. לא תמיד "ההרפיה" זמינה לנו. במובן שהמבנים הישנים של התודעה-רגש עובדים ולמרות שכבר הבנו או ראינו – אנחנו שוב חוזרים על עצמנו והחזרה הזאת מתקיימת כי לא הבנו מספיק, "החומר" לא הופנם באופן מלא, לא נעשתה התמרה מלאה ואז לדבר על להרפות או "לא לעשות" – זאת לא בהכרח מה שנכון. כי אז אולי נרגעים אבל העניין עצמו נשאר בלתי נגוע, לא תמיד ההכלה עצמה מספיקה.
לעיתים נדרשת עבודת פירוק – של המחשבה, של הרגש, של התגובה. נדרשת הבנה. לפעמים השינוי מתרחש מתוך החוויה. חוויה שמשנה פרספקטיבה. ואז משתנה הדבר ויש התמרה מלאה והוא כבר לא יעלה לעולם בפורמט הישן.
תודה אתון
(למה בחרת בשם כזה? האם זה קשור להעדר אגו?)
יש משהו שאינני מצליח להבין בתפיסות המזרחיות (בודהיזם?). העדר אגו, וחיים בשלווה הם כלי חשוב לתיקון הנפש. אבל האם אין לנו מטרה? וכשאני אומר לנו, אינני מתכוון לי או לך, אלא לנו, לחברה? ליצור ולתקן? להשתמש בשכל, כדי למצוא נתיבים שלמים?
נראה שהבודיהזם מכוון לתיקון הפרט. ביהדות אני מרגיש שהכוונה היא לתיקון הכלל, דרך תיקון הפרט.
אנא היהי לי למורה נבוכים.
בעניין השם – כן קשור, סוג של בדיחה עצמית.
הבודהיזם גדול רחב ומגוון. ישנו הבודהיזם הקדום – התרוודי וישנו הבודהיזם היותר מאוחר המהיאני ויש עוד אבל לא נכנס לזה. במאהאיאנה – הנושא של החמלה והפעילות לטובת הכלל הופך להיות משהו יותר מרכזי מאשר בתרוודה. במובן שלהפוך לבודהה – נחשב לפחות מאשר להפוך לבודהיסאטווה – שזה בן אדם שמעכב את ההתעוררות שלו כדי לפעול לטובת הכלל. וזה כמובן מוביל להתפתחות זרמים מאוד אקטיביסטים בתוך הבודהיזם המהיאני.
הדבר הזה כמו כל דבר לפעמים מעוות וישנה ממש הבחנה כאילו התרוודה זה "הבודהיזם האגואיסטי"
כמובן שלא כך הוא, המחפש להתעורר גם בתרוודה מחפש להתעורר למען טובת עצמו ולמען טובת הכלל. זה תמיד מופיע כך בכתובים ולא יכול להיות אחרת. לטעמי לא יתכן אדם ער, שאין לו דחף לעזור לאחרים. לא יתכן.
זה כמו הקונספט של הצדיק ביהדות – יכול צדיק להתקיים מבלי לרצות לפעול לטובת הכלל? – אבסורד בלתי אפשרי.
אתה צודק שבבודהיזם יש יותר הבחנה של תיקון הכלל דרך תיקון הפרט. אבל האם לא ביהדות נאמר: המציל נפש אחת – כאילו הציל עולם ומלואו? – זה בדיוק זה.
ברמה האישית אני מאמינה שאנשים ערים (=צדיקים=כאלה שלא יחזרו להתגלגל), יש להם השפעה עצומה על הסביבה שבתוכה הם פועלים.
קיימות הרבה מאוד דוגמאות של אקטיביזם בודהיסטי- להזכיר מעט דוגמאות: החל מהמעורבות של הנזירים בבורמה (בודהיזם תרוודי) והאופן שבו הנזירות למשל בשאולין (סיפור מדהים לטעמי) היו מחטטות באשפה כדי למצוא אוכל ( שאריות של איטריות) להאכיל בו את הרעבים באחת מתקופות המלחמות והרעב שהתקיימו סביב מהפיכת התרבות הואופן שבו הן סיכנו את חייהן כשהן החביאו כל מיני נמלטים שהשלטון חפץ להורגם. וכמובן הדאלי למה – שהוא אקטיביסט מפורסם.
אני אמנם "עוסקת" (
) בבודהיזם, אבל אני לא רואה בבודהיזם כאיזה מקור יחיד לאמת. אני מנהלת כאן שיח עם אנשים ומשתמשת לעיתים בטרמינולוגיה בודהיסטית, אני חייבת לבודהיזם הרבה ואני ממשיכה ללמוד אותו כמקור אדיר לתובנות. אבל אני חושבת שהבודהיזם הוא קצת בעייתי למי שחפץ בשחרור (התפשטות הגשמיות) עכשיו. כמו כל דבר שנסע בהיסטוריה 2000 שנה ויותר וצבר כרכים על גבי כרכים, והפך למסורת ודרך. אם זה לא מלווה באיזה מורה חי, שיודע להצביע על האמת – זה יכול להיות מקור רציני למשהו שמרחיק ולא מקרב.
אני שמחה שהגבת פה כי זה נותן לי הזדמנות להגיד משהו על הדיון שמתקיים אצלך בבלוג מבלי להיות "שם". הדיון מעניין מאוד ומעניין במיוחד עבורי. אני באה מתחום שאפשר להכניס תחת הכותרת "פילוסופיה מהמזרח". וניסיתי להבין איפה אני יכולה להתחבר לדיון ובכלל. זה נגע אצלי בנקודות מרכזיות.
אני חושבת שלך אני אוכל להסביר. אני נעה על ההבדל בין ללמוד פילוסופיה יהודית כפילוסופיה ובין להיות יהודי במובן של חיפוש תיקון.
אני בצרה משני כיוונים האחת – מבית – מול אלו שעוסקים בבודהיזם כאיזה כר התפלספות שאינו מכוון לצדדים הפרגמטיים, כאלו שמעולם לא ישבו לדקה אחת למדיטציה וכותבים כרכים שלמים על משהו שמבחינתם הוא לחלוטין מחוץ לתחום והשנייה איך אני מתרגמת את מה שאני מבינה לתוך עולם המושגים המערבי כדי שאפשר יהיה לנהל שיח והאם שיח כזה בכלל אפשרי.
ועכשיו כשאני כותבת אני מבינה שהצרה היא משולשת – והיא שאני באה מתוך התפיסה המערבית. לכן השתהיתי עם התגובה אצלך. ורק להגיד שהפוסט ה"פילוסופי" היה בהחלט מעניין.
היי אתון! שנים!
שוב אני קורא את הפוסט באיחור מה…
אני חושב שלא צריך ללכת רחוק כדי להבין את האושר. כבר אמר בן זומא: "איזהו העשיר וגו'", ויש לי הרגשה שהוא לא התכוון כאן רק לעושר אלא גם לאושר. משפט קטן שאומר כל כך הרבה.
כן והבעייתיות שכולם כאן מצביעים עליה מתקיימת גם ביחס למשפט הזה. איך אני פועל מתוך מצב של קבלה והסכמה ביחס למה שיש.
הי אתון,
תודה על ההסבר. הוא בהחלט סייע בידי להתחיל להבין.
אני חושב שאנו כולנו במסע מעניין.
גם אני מגיע מהחשיבה המדעית, האימפריסטית. עברתי דרך הפילוסופיה של הידיעה (והכנראה מערבית), אבל יחד עם זאת למדתי להכיר במגבלותיה. במגבלות הידיעה המדעית. במשך שנים אני חי בחברה דתית (למרות שאני במקור חילוני). אני לומד עם תלמידי חכמים, ולמדתי להקשיב להם. ראיתי בדרכם המון חוכמה (בכל זאת למעלה מ-2000 שנים של אנשים חכמים שהנהיגו קהילות, וכתבו ספרים, בתנאים לא קלים). למדתי מהם המון. למדתי גם קצת נצרות (או תיאלוגיה נוצרית), קצת על האיסלאם. וכמעט וכלום על הבודהיזם, לצערי.
דרך המודל שהתחלתי לתאר בפוסט המדובר, בניתי תיאוריה שמאפשרת לי (לפחות בעולמי הפרטי) לחבר בין כל העולמות הללו.
בפועל כאשר אני מדבר בני דתות שונות, כולל הדת האתאיסטית-מדעית, אני משתמש במודל והוא מאפשר לי לעבור בקלות בין התפיסות השונות. הוא מאפשר לי להבין את העולמות ולחבר בין העולמות. לצערי עוד לא מצאתי מישהו (ואולי גם זמן) לחקור ביחד איתו את המודל.
אני גם מאמין שמודל שלא נחקר ולא בוקר על ידי רבים, אינו מודל טוב. יכול להיות שזה רק תחושה שלי. אני מקווה כי יום אחד אוכל להציג אותו, כשיגיע הזמן.
איכשהו נראה לי שאנו הולכים במקומות קרובים.
אני מציע שנראה לאן זה הולך.
אשמח אם כשיהיו לי שאלות, תוכלי לסייע בידי להבין את הדת החשובה והחסרה לי בפאזל (בודהיזם).
אגב, אני חושב שפוסט מעניין יכול להיות הפוסט הזה:
http://talyaron.blogli.co.il/archives/45
תודה רבה,
טל
הי טל,
קראתי את הפוסט. כן, אנחנו שייכים לאותו השבט ואני שמחה ש"הכרתי" אותך
היה חביב הדיון עם שגיא אם כי לא ממש הצלחתי להבין ממנו את הניואנסים של התענגות ואיווי לפי לאקן- מגדל בבל אמיתי.
ובטח שאתה מוזמן עם שאלות ובלי שאלות, תמיד
שבת של אור שתהיה לך.
שלום אחות לשבט
אשמח לבוא לבקר
שבת שלום ומבורכת,
טל
הרבה זמן לא הייתי בסביבה.
מעניין מה שאת אומרת לגבי הצורך להשיג, המוטיבציות כמובן פוגעות בול בנקודה.
אבל בעניין האושר, נשאלת השאלה מה המטרה. יש אנשים שהדרייב שלהם הוא להשיג בכל מחיר – ושם אני יכולה להבין איפה ההישג וההתבוססות בתחושת ה"אני לא מספיק ___ " מונע מהם אושר.
אבל ל"הישג" יכולות להיות מטרות אחרות, והיכולת לומר: "אני לא יכול ו/או לא רוצה (מספיק) להשיג את זה" על משהו נראה לי כמו בריא – סוג של "הכר את גבולותיך". הלא כן?
אני חוששת יקירתי היקרה, שאני שמחה מאוד לראותך מפציעה כאן, שנראה ליש אני לא מבינה את השאלה/אמירה שלך. זה ידרוש קצת הסבר מצידך.
אני מבינה שאת שואלת משהו שקשור לרצון שלנו להיות מאושרים. לא הבנתי את מה שכתבת: נשאלת מה המטרה – האושר עצמו הוא המטרה.
אנחנו רוצים להשיג כדי להיות מאושרים יותר.
אנשים ש"רוצים להשיג בכל מחיר, הם אנשים שרוצים להשיג עבור האגו שלהם. אם הם רוצים להשיג בכל מחיר משהו שלא קשור להגדלת האגו – אז עצם העשייה יש בה אלמנט של אושר.
אני לא רוצה להשיג את זה כשמשהו לא באמת מעניין אותי, והוא רק בא להגדיל את האגו – זה לא לא רק עניין של הכרת גבולות, אלא גם הכרת עצמך בכלל – זה מעניין אותי, העשייה הזאת מאוד מתחברת אלי וגורמת לי אושר, הנאה וזה לא מעניין.
נו כן, זה. כרגיל אנחנו משדרות על אותו הגל – מה שאמרת זה מה שהתכוונתי.
מישהו שאל אותי השבוע עד כמה ההישג או הרצון להישג מגדיר אותי – ותשובתי הייתה – כשם שתחומי העניין שלי מגדירים אותי, כל אחד מהם ועד כמה הוא חשוב לי. הפוסט שלך התיישב בול, כי אותו אחד כנראה שאל מתוך הנחה שהוא ישמע שהאגו השברירי שלי לא יכול לעמוד בכשלונות ולכן אני ארדוף את ההישג בכל מחיר… אני אכזבתי, כרגיל
אבל אטאלנטוש, אולי מה שהוא רצה לבדוק זה דווקא את האמביציה, את המוטיבציה? – שזה מחלקה טיפה אחרת לטעמי, כי נכון שהאמביציה היא רצון להשיג וכמה אני מוכן להשקיע כדי להשיג. אבל אמרנו שקיימת גם אפשרות של "לרצות להשיג" שמחובר ליצירה, לביטוי עצמי ולעניין. וכשאני רוצה לעשות את מה שמעניין אותי על הצד הכי טוב, באופן הכי מצוין שאפשרי – לא בגלל שאני רוצה לגדול באגו עוד מטר, אלא כי אני רוצה לעשות את הכי טוב שאני יכולה – זאת נקודה בפני עצמה. מצוינות של ביצוע מול בינוניות. כשששוב כמובן אנחנו השופט העליון והיחיד ביחס לעצמנו ומהו זה שיכולנו או לא ומהו זה שעבורנו הוא "מספיק טוב".
אתונק'ה – למה אני צריכה להגיב, את ממילא אומרת את כל שיש לי לומר.
כמובן שהשאיפה למצוינות היא כי אני רוצה לעשות את הכי טוב שאני יכולה – אבל השאלה היא *איפה* אני רוצה לעשות את הכי טוב, והתשובה על זה היא – איפה שמעניין אותי וחשוב לי
על כל פנים, מה בדיוק אותו בחור חיפש או לא חיפש לא מעניין אותי כהוא זה. הוא יכל למצוא רק את האמת.
אין ספק שאת אישה כלבבי. התגעגעתי.