את הפוסט הזה אני כותבת בהמשך או בתגובה לפוסטים שנתי כתב בזמן האחרון. השאלות שמעסיקות אותו מעסיקות גם אותי: מה אני רוצה ליצור? למה? האם מה שאני יוצרת שווה? איך מודדים את זה? האם ערך היצירה שלי נמדד על ידי תגובות של אחרים (הוקרה, פרסום, הכרה)? על ידי היכולת שלי להתפרנס מהיצירה, למכור אותה? ובעיקר – וזאת השאלה שאני אנסה לדגדג כאן: איך אני משלבת צרכים כמו רצון להכרה וכסף עם התחום של היצירה?
אני אתחיל מהחלק היחסית קל, קל במובן שברור לי שהוקרה וכסף הם חיצוניים לתהליך היצירה. זוהי מלכודת שמעבירה את הפוקוס אל האחר, במובן שהיא יוצרת מצב שבו השאלה: איך העבודה שלי בעיניהם? הופכת להיות קודמת לשאלה: איך העבודה שלי בעיני עצמי?
ההשקעה התמידית בניסיון "ללכת על בטוח", לנחש מה הקהל אוהב, לא רק פוגעת בקשב לקול הפנימי, אלא בסופו של יום התהליך מסתיים באילמות פנימית. הקול הייחודי משתתק, ואיתו הנטייה הטבעית והעניין. ההתחייבות לשים את עצמי ואת המטרה היצירתית שלי במרכז הולכת לאיבוד.
נראה לי שכדי להיות מסוגלת ליצור חשוב לי לשחרר את קביעת הערך העצמי וערך היצירה שלי מהמלכודת החיצונית הזו. יצירתיות אינה עסק, למרות שהיא יכולה להפוך לעסק מרוויח ואפילו מרוויח מאוד.
אז מצד אחד כסף והוקרה – לא אמורים להוות שיקול בתוך תהליך היצירה ומצד שני, אנחנו רוצים אותם. בדיוק בנקודה הזאת, זה מתחיל להסתבך –
האם זה שהעבודה שלי לא זוכה להכרה לא בעצם רומז לי משהו על איכות העבודה שלי?
אם אני מראש הולכת ליצור סרט ישראלי שספק גדול אם אני אצליח להרוויח ממנו, ואני רוצה כסף – איך זה מסתדר?
תוך כדי שאני מתחבטת בשאלות הרות גורל אלה עולה לנגד עיני דמות המופת של חברתי נון. אישה שמגיל אפס הקדישה את חייה לעניין שבער בה – פסיפסים בתקופה הרומית. בחיי. כולם סביבה דאגו, מה תעשה הילדה עם חקר פסיפסים בתקופה הרומית. היא עבדה כמדריכת תיירים, כתחקירנית בתערוכות, איכשהו פרנסה את עצמה בזמן הלימודים (למדה אוצרות ואמנות). אמא שלה הייתה האדם היחיד שתמך בה – תתמקדי במה שאת אוהבת.
עד לאותו יום שבו היא קיבלה מלגה לסורבון ואז השתנו חייה. היא מלמדת היום בסורבון, אוצרת באחד המוזיאונים הגדולים ובואו נגיד, שכסף זאת לא הבעיה שלה. עכשיו כשאני כותבת את זה אני מבינה שגם ביטחון עצמי ודימוי עצמי אף פעם לא היו הבעיה שלה – אולי כאן אחרי הכל קבור הכלב?
אני חושבת שכן. אני מסתכלת על מי שהצליח ונראה לי שהמבנה הפסיכולוגי הוא קריטי לעניין, זאת אומרת הוקרה וכסף לא קשורים אך ורק לאיכות העבודה ובוודאי שלא קשורים רק למאמצי שיווק, ויחסי ציבור.
אני מדברת על ביטחון עצמי מהסוג שמאפשר לך להתעסק עם העבודה שלך בלי לבדוק מעבר לכתף, איך זה יתקבל, שמאפשר לך ללכת עם מה שאתה עושה עד הסוף, גם מבחינת האופן שבו אתה מציג את עצמך ואת העבודה. זה סוג של אֵמון שלך בעצמך ובמה שאתה עושה, שלא רק מאפשר את הזרימה אלא תורם ליכולת שלך להתמיד, עד שאתה מצליח לפרוץ.
ומה עושה מי שביטחון עצמי וחוסן מהסוג הזה לא זורמים אצלו בורידים?
התשובה שלי: בונה אותו. בהתחלה אלו קביים מלאכותיות, אחר כך זה מוטמע במערכת.
השלב הראשון זה להבין שהחשיבות של העבודה שלי היא קודם כל בזה שהיא נעשית. זאת הדרך שלי להתמודד עם כל השדים. אין סוף לדבר הזה שנקרא: האם אחרים מעריכים את העבודה שלי? – זה בור בלי תחתית. כי גם אם הם מעריכים, אז תמיד רוצים יותר, ואם יש רגע שקט – אז זאת חרדה. הערכה של אחרים זה סוג של סם.
אני שווה כי אני עושה. אני שווה כי אני קיימת. אני תמיד טובה מספיק – אלה המנטרות שלי כשהחרדות מתחילות לטפס. חשוב מאוד לשחרר את התלות הזאת באחרים ובמה שהם אוהבים או עושים ובאיך הם מצליחים. כי הסוגיה הזאת של הפרסום וההוקרה, יש בה גם תמיד אלמנט תחרותי. אם אני רוצה לכתוב ראוי שאכתוב בין שאני חושבת שהכתיבה שלי טובה או גרועה, שאני אצלם סרטים גם אם אנשים אחרים ישנאו אותם, שאצייר ציורים אינפנטיליים. הכבוד העצמי שלי כאדם יוצר נובע בעצם מזה שאני יוצרת.
השלב השני – עבודה על החשיבה והאמונות שלי ביחס לעבודה שלי וליכולת שלי להצליח. לא משנה איך קוראים לזה: דמיון מודרך, חשיבה חיובית – זה עיקרון ישן ועתיק. מה שאתה שותל אצלך במוח, המחשבות שלך, זה מה שממגנט אליו את התת-מודע שלך. יש לזה המון הוכחות – ועשו על זה עבודה אנשים רציניים מאוד. אולי רק לזה אני אקדיש פוסט נפרד. נראה לי שחשוב להתמקד בעבודה, ביצירה. להתמקד באיכות שלה, בתחושת הסיפוק. ככל שאני מפתחת כאן את הנושא זה הולך ומתבהר.
אם אתה עושה עבודה טובה ואתה מתמיד ומאמין במה שאתה עושה ולא סוגר לעצמך את הדלת אל ההוקרה והפרסום (בזה שאתה מפחד ולא מאמין ביכולת שלך להצליח ועל כן אומר לעצמך שזה לא חשוב ולא אכפת לך), אלא גם מסכים לאחר שהיצירה גמורה לעבוד על כל ההיבטים החיצוניים של העבודה: השיווק, הפרסום, יחסי הציבור, יצירת הקשרים – בסוף זה יבוא. ההפרדה בשלבים השונים נראית לי סוג של פתרון.
ועוד הערה קטנה – מי לא מכיר את התחושה הזאת של הקבס בבטן, שסיימת משהו, ופתאום הכל נראה איום ונורא. אחרי הרגע שהרגשת שזהו- זה גמור, כשאתה משחרר את זה לעיניים חיצוניות – הכל אצלך מתכווץ. גם זה חלק מהעניין, ללמוד לספוג את זה ועל פי כן – נוע תנוע. אני אומרת לעצמי עכשיו לזכור את זה, להיות מוכנה להסתכן ולהבין שהסיכון הזה זהו סוג התנועה שמייצר עניין ותחושה של חיים שממצים את עצמם.
איזה יופי, אתון. באמת. מאוד דיבר אליי השלב השני.
למרות שקשה לי מאוד ביוםיומי לזכור שאפשר לעשות את זה.
אפשר וצריך.
כשאני חושב על זה, אז זה מסתדר לי על קטבים של חומר ורוח
או חופש מול בטחון. החופש ליצור מול הבטחון הכלכלי.
היצירה שברוח מול הכסף והכבוד שבחומר (גם כבוד זה חומר, לא? יותר מרוח. בכל אופן זה יכול להיתרגם לחומר)
ככה זה, דוגמטיות. אופוזיציות בינאריות שלא קיימות באמת,
שצריך לפרק כמיטב מסורת הדקונסטרוקציה.
כל החששות והמחשבות על מרפקים שצריך למרפק, התעסקות עם הממסד התרבותי והמדיה ומה לא… וכמובן התגמול הכספי.
להרוויח מהיצירה. בטח, זה מעסיק.
השאלה החשובה מבחינתי היא באמת שאלת האיכות והקשר בין איכות של יצירה לבין הפופולריות שלה או ההערכה הממסדית
שהיא מקבלת. או ההערכה החתרנית שמתנגדת לממסד. או הערכת יוצרים אחרים. או הערכת אימא ואבא וכמה חברים טובים
שמגיעים להופעה או מקבלים במתנה את הספר שכתבת.
רילקה ב"מכתבים למשורר צעיר" כותב לו על השאלה הזו ואומר
(בציטוט חופשי) שאם אתה לא מוכרח לכתוב שירה, אל תכתוב.
תכתוב רק כי אתה מוכרח.
אני משתדל לזכור את האמירה הזאת ומה שמסתתר מאחוריה.
אתה יודע, אני חושבת שכולנו חייבים ליצור כדי לחיות חיים מספקים. אני מתייחסת לעניין הזה של היצירה במובן הרחב שלה – לא רק אומנות היא יצירה, גם מחקר זאת יצירה, גם להקים חברה זאת יצירה. אני קוראת יצירה לכל מה שאתה יוצר שמבטא את הקול היחודי שלך, את העניין, את התשוקה שלך, את המשיכה שלך.
הדבר הזה שאתה מרגיש שאתה מוכרח לעשות. זאת עוד דרך להתייחס למה שריקלה אמר, תעשה כשזה בוער בך ותעשה מתוך הבעירה הזאת.
אבל, לפחות מהניסיון שלי, הפחדים לא פעם מכסים, או מנתקים, או משתקים. ואם לא הפחדים אז זה כל מה שכתבתי עליו ב"אודות".
וגם -מאוד לא פשוט הסיפור הזה של ההערכה החיצונית.
[…] (מחשבות בעקבות הפוסט של אתון עיוורת) מאת shin בנושאים: כללי, מחשבות […]
אם היצירה היא תנאי לחיות חיים מספקים, אז די בה.
אין צורך במדד של איכות או הצלחה. שירים שנכתבים
למגירה "מבלי להפריע את שלום הציבור" או מקשטים
את המרחב הוירטואלי.
כבוד עצמי והערכה חיצונית פחות מתחברים לי לעצם העניין.
הבעירה שורפת וחוסר הבעירה שורפת אולי עוד יותר.
אתה נוגע כאן במשהו חשוב.
היצירה היא תנאי לחיים מספקים. אבל לטעמי קהל ליצירה הוא דבר חשוב. ליצור למגרה, זאת בעייה לא?
קהל ליצירה – המשמעות של זה לא חייבת להיות מיד בממדים של הצלחה או כסף. איכות ואיך שהיא נמדדת זה עוד היבט נפרד.
זאת אומרת אני לא אעשה מחקר רק עבור עצמי. אני לא אכתוב ספר למגירה.
לי לפחות חשוב מאוד לעשות את העבודה ככזו שפונה החוצה – אחרת זה מרגיש כסוג של אוננות עם עצמי. ליצור סוג של שיח.
אפילו בשלבים המוקדמים האלה של המחקר, אני מדברת עם אנשים שחוקרים בתחום שלי.
בסופו של דבר אנחנו יצורים חברתיים.
אבל שוב יכול להיות שישנם אנשים שלכתוב למגרה זה ממש בסדר מבחינתם.
כבוד עצמי – זאת מילה טעונה. התכוונתי למקום שלא מזייף, שלא מספר לעצמו סיפור.
ואוו אתון, איזה טקסט. קודם כל אני חייב להגיד שאני מרגיש שהגם הכתיבה שלך שונה מפוסטים אחרים שלך. נדמה לי שהיא ממקום יותר אותנטי בפוסט הזה.
אני אכתוב פוסט אצלי כתשובה. אכן דיאלוג מרתק איתך.
רק הטוב שבטוב
נתי
מעניינת ההערה שלך על הכתיבה של הפוסט הזה. צריכה לחשוב עליה.
אני אשמח לקרוא אצלך.
טוב, נו, מתי תכתבי פוסט חדש שגם אני אבין?
בקרוב אני מקווה שיצא אחד עם הרבה תמונות.
מעולה. ואם אפשר שיהיה גם ניקוד.
😛
צר לי יקרה, במוזילה ניקוד זאת בעייה 😦
אז לפחות תכתבי תקציר למתקשות. רבאכ. הבלוג הזה מה זה לא בלונד-פרינדלי
די מרג'י בחיאתאק תעשי טובה לאתון, תנסי. אחרי הכוס תה עם פנינט תשבי עם עצמך מול המסך רגע ותנסי. אני יודעת שאת שונאת להתאמץ ושזה סוג של עיקרון. ובכל זאת,
הנה מילות מפתח: יצירה, כסף והצלחה – לא מעניין אותך בכלל נשמה?
השיטה הכי טובה בעיניי היא להתפרנס ממשהו אחר, לא לייצר תלות בין היצירה שלך לאיכות החיים שלך. זה מנטרל כל כך הרבה פחדים ומאפשר שקט כזה שיכול רק להשביח את היצירה. כששמים את הכל על כף המאזניים בת אחת, מתערערים. וזה לא כיף…
אבל אז ה"משהו האחר" גוזל את רוב הזמן לא? והאם נשאר כוח וזמן ליצירה? וגם האם זה לא הופך את היצירה לאיזה סוג של תחביב?
לא יודעת.
נכון שיש דוגמאות לכאלה שעשו את זה ככה. קפקא, זה אחד שעולה לי בראש עכשיו.
נראה לי שאת מה שחשוב, את מה שיש תשוקה לעשות, צריך לשים במרכז. באמת שאלות לא פשוטות בעיקר כאן במציאות הישראלית שלנו, שהיא לא פשוטה כלכלית.
כסף מעניין אותי עד רמת המאפשר לי לחיות טוב. לא מעבר לזה. רק בשביל החופש לנסוע, לקנות ולבלות. כמה שאני רוצה. מתי שאני רוצה.
יצירה והצלחה ממש לא. אולי כי אני לא יודעת לעשות שום דבר. וגם לא מעניין אותי מה אחרים יגידו על זה.
-תודה נשמה. את רואה? כשאת רוצה את יכולה-
ולדעתי להתפרנס מיצירה זה חלום. זה אומר בעיניי שאתה כל כך מעניין, שאנשים משלמים לך בשביל להתבטא. וכן, להתמרכז ביצירה ולעשות ממנה מקצוע זה מועיל בעיניי. כי זה להגיד "אני – זה זה (כותב/מצייר/מנגן). כך אני מגדיר את עצמי". מה שמסייע להערכה העצמית. בתור מי שמתפרנסת מסוג של פקידות אני נאלצת מדי פעם להגדיר את עצמי כפקידה, וזה עושה לי רע.
קפקא היה די אומלל בתור פקיד.
מרג' – דבר אחד את בטוח יודעת לעשות וזה לכתוב. יש עוד כל מיני תחומים שיש לי תחושה שאת טובה בהם, אבל נעצור בכתיבה, שזה עניין ודאי.
האופן שבו את פועלת מהבטן בלי לחשבן יותר מדי לסביבה הוא אחד הדברים הקוסמים לי באישיותך, לפחות זו הוירטואלית.
עידית – בדיוק ככה חשבתי כשהזכרתי בתגובה להופמן את קפקא.
כן, נראה לי שבאמת כדאי להתמרכז וזה מתחבר למה שאת כותבת, זה לשים את כל האנרגיות בדבר שמעניין אותך. לא לפצל את הכוחות.
אבל זה באמת עניין אינדבידואלי, יש אנשים שהשקט בקטע של הפרנסה הוא הכרחי לשקט הנפשי שלהם וליכולת ליצור. לא יודעת אם יש דפוס אחד שנכון.
לי אישית קשה להתרכז רק במחקר או רק בכתיבה, אבל נראה לי שבסוף אני אצטרך להחליט ביניהם – ולו מהסיבה שנראה לי חשוב לעשות דבר אחד טוב.
-מסמיקה-
כנראה שזה באמת אינדיבידואלי, אגב. כי אני לדוגמה? מעדיפה את שיטת ה"מלא דברים לא משהו", על שיטת "הדבר אחד טוב"
-גם סוג של עצלנות (מוטיב חוזר), גם סוג של מיצוי מהיר. (אופי חרא)-
מרג' – וולקם על המסמיקה, הרווחת את זה בכבוד אחותי.
ולתכנים:
אז זהו שגם אני מעדיפה את שיטת ה"מלא דברים", ברשותך אני אשמיט את ה"לא משהו", כי דווקא הצלחתי בסדר כשעשיתי במקביל, אבל זה שוחק בהיסטריה.
אני לא חושבת שזה עצלנות, למה שיהיה? עצלנות זה לא לעשות נקודה.
ומיצוי מהיר? – וול, כאן אני חושבת שאת נוגעת במשהו, לא יודעת אם מיצוי מהיר, אבל סוג של קשב שמשתעמם מהר, ואז כעושים "מלא דברים", אז אפשר לעבוד מאחד לשני, סוג של התרעננות וגיוון.
זאת באמת נקודה מרכזית שאני כרגע מתעכבת עליה עם עצמי, האם להכריע בין שני תחומי עיסוק ולהחליט שאחד מהם הופך להיות המרכז. או להמשיך את שניהם כמו שכרגע אני מנסה לעשות.
זה מין דיון ביני ובין חברה – שהיא מאוד טיפוס של "להתמקד באחד" וגם לראות עוד חברה מהתחום של המחקר שעושה רק את זה – ולראות את ההבדל בין ההספקים שלה ושלי…
בהקשר של הנאמר להנאתך מאות מאמרים בנושאים אושר, אהבה, הצלחה, שמחה, מודעות, תת מודע, ביקורת, דפוסי התנהגות, חשיבה, התמודדות, בטחון והערכה עצמית, כח המחשבה, פתרון בעיות, כוח הרצון, חשיבה חיובית, פילוסופיה, ניהול ועוד.
http://eip.eliadcohen.com
אני מודה לך אליעד על ההפנייה ואני אשמח לראות אותך ממשיך לבקר כאן. אני מפנה אותך לדיון האחרון שהיה לנו כאן בעניין של החשיבה.
חשיבה חיובית היא כלי אדיר, יש לנו הסכמה גורפת על כך. אבל אותי מעניין לצאת מכל הסיפור הזה של ההישגיות לעצמי – שהיא לדעתי מקור הסבל שלנו.
אני אשמח ל"התדיין איתך בעניין".
"לצאת מכל הסיפור הזה של ההישגיות לעצמי – שהיא לדעתי מקור הסבל שלנו." לדעתי השלמות היא להיות גם וגם. גם לשמוח בחלקך וגם להיות הישגי. שום קיצוניות אינה טובה.
אתה יכולה לקרוא על כך כאן:
למה השלמות המוחלטת היא להיות מסוגל להיות דבר והיפוכו במקביל ?
http://eip.eliadcohen.com/?key=50
וגם כאן
http://eip.eliadcohen.com/?ftxt=%D7%92%D7%9D+%D7%95%D7%92%D7%9D
מה דעתך ?
אליעד יקר,
אני שמחה ש"נפגשנו". שמחה כי עד לא מזמן, הייתי חייל אדוק בזרם המחשבה החיובית. ואני שמחה כי השינוי שחל בי הוא טרי ואתה נראה לי אדם רציני וחושב וחי ובעיקר שואף לשלמות, ובאיזה אופן אתה מביא איתך את המקום שממנו אני נפרדת לאחרונה ומאפשר לי דיון איתו, וטוב מזה – דיון עם אדם נוסף.
קראתי את ההפניות וגם העלתי מהן כמה דברים, כמו למשל:
שהיא נקודה מעניינת ולא מובנת מאליה.
אתה מדבר על גם וגם – שזאת נקודה חשובה ביותר. כי בלי קבלה אמיתית ועמוקה של המקום שבו אני נמצא ולקיחת האחריות על המצאותי בו – אני לא אתקדם.
אבל – אני מתחילה להבין לעומק, שהאמת היחידה הקיימת היא ההווה והנוכחות שלי בו. אין עבר אין עתיד. ובעצם אין שום דבר מעבר לרגע הזה. והרגע הזה כפי שהוא נחווה.
ומכיוון שאני רוצה להיות מאושרת עכשיו. אני לא רוצה שהמחשבות שלי תיצורנה חיץ ביני ובין ההווה הזה, חיץ במובן שהן מובילות אותי החוצה ממנו על ידי מחשבות. מחשבות שמפרידות ביני ובים מה שיש.
האם הביטוי לפעול שלא מתוך רעיון – אומר לך משהו? גם אני כמוך הייתי משוכנעת ובהרבה מובנים עדיין משוכנעת שאם אני לא אצייר תמונה במחשבה של המטרה לקראתה אני רוצה לפעול אני לא אפעל.
אני לא בטוחה שזה נכון. ישנה אפשרות לפעול שלא מתוך רעיון.
אליעד, ככל שאני כותבת אני מבינה שהשיח שלנו דורש פוסט :).
אני מקווה בקרוב להקדיש לך פוסט 🙂
זה לא סותר את האפשרות שלך להגיב כאן, זה רק יעזור לי לכתוב את הפוסט מדויק יותר 🙂
אליעד, בינתיים אני מבלה בלקרוא אצלך בבלוג. לומדת להכיר.
נשתמע.
היי שלום לך.
ראשית זה די קשה לי להגיב כאן בבלוג שלך. קשה לי כי אין לי מושג מתי את מגיבה כאן לדברי. אם יש לך פתרון (גם על ידי שליחת הודעה אלי דרך האתר שלי / להעביר את הדיון בינינו לשם, זה יעזור מאוד)
בהתייחס לדברייך:
"ובעיקר שואף לשלמות" אני הפסקתי לשאוף לשלמות במובן הפשוט. אני שואף לאושר בהווה. לא רוצה שום שלמות, רוצה אושר AS IS.
"אתה מביא איתך את המקום שממנו אני נפרדת לאחרונה ומאפשר לי דיון איתו" תזכרי שזה הכל בצורה שבה את מבינה את דברי. יכול להיות שאני בנקודה אחרת שאת חושבת שהיא עולה בקנה אחד עם משהו שייך לעבר שלך למרות שאני מדבר אולי על משהו אחר.
"האמונה שלך ביכולת שלך משפיעה על הרצון שלך" הכוונה היא שאם תחשוב שאינך יכול כנראה תפסיק לרצות וכן להפך.
"ומכיוון שאני רוצה להיות מאושרת עכשיו. אני לא רוצה שהמחשבות שלי תיצורנה חיץ ביני ובין ההווה הזה, חיץ במובן שהן מובילות אותי החוצה ממנו על ידי מחשבות. מחשבות שמפרידות ביני ובים מה שיש." אולי לא ירדתי לסוף דעתך. אבל אם הבנתי הכוונה שלך היא כי ההמקדות שלך בהצבת מטרה מונעת ממך להנות מההוה כפי שהוא ? אם כן אז כנ"ל גם המשפט הזה "גם אני כמוך הייתי משוכנעת ובהרבה " הוא לא ממש נכון, כי אני מדבר על איזון שהוא גם וגם. גם להתקדם ולרצות הכל וגם לא לרצות כלום ולהנות מהכל. זאת תשובתי אם הבנתי את דברייך.
בכל מקרה כנ"ל אם את רוצה שאני אגיב, צריך למצוא דרך לגרום לי לדעתך על כך שיש כאן תגובה עבורי.
בכל מקרה תזכרי שלהיות מאושר ושמח זה די פשוט וזה מה שחשוב. כל השאר לא ממש משנה.
מה האבסורד בכך שאנשים מחפשים אושר ? למה זה האבסורד האנושי הגדול ביותר ? :
http://eip.eliadcohen.com/?key=165
עד כמה קל להיות מאושר ? במי תלוי האושר שלך ? עד כמה הוא קרוב ? :
http://eip.eliadcohen.com/?key=164
אילו דברים מביאים אושר ? מה גורם לאושר ? :
http://eip.eliadcohen.com/?key=181
תהני. בהצלחה.
ובעניין "שלמות" קבלי את 2 אלו
פילוסופיה ! מדוע לא קיימת שלמות בעולמינו ?
http://eip.eliadcohen.com/?key=151
וגם את זה
מהי השלמות ? כיצד להשיג אותה ? ומה יוצר טעויות וחסרונות ?
http://eip.eliadcohen.com/?key=150
זה לגבי זה שאני לא מחפש שלמות של אושר …
תודה על ההפניות 🙂
מענין.
אני, כמו הופמן, חושב ש*בשבילי* הכי טוב ליצור הפרדה בין הפרנסה ליצירה.
זה לא שאני לא רוצה להתפרסם. אני מת להתפרסם (ולכן גם השנה – אחרי כמה שנים של המנעות – אני הולך לשלוח סיפור לקזינו הגדול של הספרות – תחרות הסיפור הקצר של הארץ).
אבל מהכרות עם תחום ספרות (פרוזה ושירה), אני יודע שהפרנסה בו אינה באה מהספרים, אלא מדברים מסביב – הוראה , בעיקר, ותפקידים שונים בתוך המנגנון הספרותי.
והפרנסה הזאת אינה מתקרבת לזו שלמרבה המזל אני יכול לעשות במחשבים.
בשנה האחרונה לא עבדתי. הייתי בבית וניסיתי רק לכתוב.
זה היה סיוט.
בעיקר כי אין לי משמעת עצמית, והזמן התבזבז, והביקורת העצמית שלי הרקיעה שחקים.
יכול להיות שעוד כמה שנים אני אסתכל על התקופה הזאת וכן אראה את הדברים הטובים, ואת מה שכן כתבתי.
אבל כרגע אני פשוט מתגעגע לחזור לעבודתי הפקידותית (אני חוזר לאותו מקום, אחרי שנה בדיוק, בראשון לאפריל). בזמן החופשי שמתאפשר לי (ואני עובד משרה חלקית, אז בהחלט יש לי כרגע זמן חופשי) אכתוב ואעשה דברים אחרים.
🙂 עברתי תהליך דומה. הקמתי חברה וניהלתי אותה, עד שסגרתי אותה כי הלכתי לכתוב תזה. התקופה הזו שאני עדיין בתוכה קשה מאוד. אצלי אלה חרדות ביצוע, ותהיות האם אני במקום הנכון. מכירה את הגעגועים "לעולם העשייה" שאותו עזבנו, נקרא לזה ככה…
אני חושבת שחצי-חצי זה פתרון מצוין.
בהצלחה גדולה לך.
ממה שאתה כותב נראה שהמקום להשקיע בו זה לפתח משמעת עצמית. זה אפשרי, בעיקר באמצעות הקנייה של סדר יום שהופך להיות סוג של משענת 8)
נראה לי שזה זה. אני אקרא גם את האחרים.
בוקר טוב
ותודה…:)
בבקשה 🙂