וואן
אני אמורה לכתוב איזה משהו לאיזה אירוע. אני והמנכ"ל שמולו אני עובדת, כבר יודעים שאני אמורה לכתוב משהו לאירוע מזה כחודשיים. שנינו אנשים מסודרים למדי (אני יודעת שאני לא עושה רושם כזה) שלא אוהבים להלחיץ את עצמם מול דד-ליינים (כנ"ל). חודשיים אנחנו מנהלים לנו שיחות נינוחות, אני עובדת בנחת בידיעה שיש זמן והכל בסדר.
והנה היום – איך קורה ששוב אני מוצאת את עצמי במין שיחה כזו שבה אנו מבהירים זה לזאת שהכל מבחינת לוח זמנים תלוי על חוט השערה וכל שנותר הוא להתפלל שהמכונה של חיים מהדפוס שצריכה להדפיס את החוכמות לא תקרוס. וזה אחרי שחיים בחצות הלילה יעזוב את אשתו וילדיו ויבוא במיוחד לדפוס להפעיל את המכונה, כדי שאלו שמכינים את התיקים לאירוע יוכלו לקבל את החומר לפנות שחר – ואני? שמחר אמורה לנסוע לי ליומיים לחגוג את יום הולדתו של האחד, כנראה אקח מחשב אל המלון! כדי להספיק.
איך זה קרה? לא ממש ברור לי. נראה לי שזה כפוי עלינו, שזה מין גֵן כזה, גֵן של ישראליות. שמה שלא תעשה וכמה שלא תשתדל – בסוף הכל יהיה ברגע האחרון, בלחץ מוטרף ובאלתורים יצירתיים. כשזה לא קורה, התחושה היא קשה מלהכיל – מין אות מבשר רעות.
טו
מאז שאני מוכרת את שירותי, תמיד ניג'זו לי מהסביבה המתמצאת במשאים ומתנים שכשאני נותנת הצעת מחיר, כדאי שאני תמיד אתן יותר גבוה, כדי שיורידו אותי ליותר נמוך, כדי שאני אקבל את מה שאני חושבת שמגיע לי. דא עקא – בגלל החינוך הפולני הטוב, היה קשה לי מאוד עם הרעיון שאני אבקש יותר ממה שאני חושבת שמגיע לי. התעקשתי וכך יצא שלפעמים קיבלתי מה שביקשתי ולפעמים קיבלתי פחות. השבוע החלטתי בכל זאת לנסות את הקונספט. ביקשתי יותר. לא רק שקיבלתי את מה שרציתי אלא קיבלתי משהו שנע לכיוון האמצע בין מה שביקשתי למה שרציתי. אני אמומה. מסתבר ש"הם" צדקו כל השנים.
טרי
הסעיף הזה מוקדש למרג' ולשיחה שהייתה כאן, שהפכה בינתיים לשיחת היום. בשיחה, תוך כדי התכתבות, עיקמתי את האף מול הרעיון המהפכני שמרג' ביטאה בשמם של אחרים והוא: שהשאיפה להקטין מאמץ היא חיובית.
היום ביושבי מול חברה בפעם הראשונה בחיי בקול נמוך מאוד הצלחתי ללחוש שנמאס לי להתאמץ. זה היה כל כך מהפכני שמיד אחרי שהגיתי את המילים, השתתקתי. אני עדיין מעכלת את החידוש. זה היה רגע משחרר. תארו לעצמכם, מותר גם לי לא להתאמץ.
בלי להבין את הרקע שלי, אני חושבת שזה יכול להיקרא כמו סוג של קשקוש. זה לא.
___________________________
מחר אנשים יקרים אני אהיה כה רחוקה. אם היו לי כוחות הייתי משחקת עכשיו עם הוו'ידגט החדש ושמה כאן כאקט פרידה זמני ראפ פולני. אבל אני שחוטה מיום עבודה לחוץ, שהסתיים ברגעים אלו. אז נשתמע לנו.
חיים נוחים זה קונספט שלמדנו לתעב. מה פתאום שיהיה לנו קל ונח? לנו?! שאנחנו כאלה (אינטיליגנטים, משעשעים, מצחיקים, יפים, כל התשובות נכונות)? אנחנו צריכים לבעוט. לשחות נגד הזרם.
וואלה. גם לנו מגיע לא להתאמץ כל כך. פשוט להנות מהזרימה. לא?
נשבעת לך מרג' הבאת מהפיכה לחיי. אחרי שאמרתי לה את מה שאמרתי והשתתקתי – פתאום זיהיתי את המקור, מאיפה בכלל בא לי הרעיון המהפכני הזה. דמותך הוירטואלית עמדה נגד עיני ואמרתי לך בשקט: וואלה מרג', שיחקת אותה.
אז מה זה אומר בעצם? הנסללה הדרך חזרה אל הביטניקיות המבורכת, הגואלת, המשחררת? האם ברקלי פשוט הגדיש את הסאה?
וחוצמזה, מה הכוונה "מה הוא צריך"? זה ברור, לא? הוא צריך לנוח, והרבה…
– תודה –
מה זה אומר? במיידי זה אומר שנפתחה לי האפשרות המבורכת להבין שמותר לי להחליט לפרוש מלבצע רעיונות שהולכים איתי מהגן. זאת אומרת שאני לא חייבת למצוא דווקא את הפרויקט הכי מסובך בעיר ולהתעקש לבצעו במחיר של יסורים שיימשכו שנים.
האם זה אומר שאני באמת אפרוש? לא יודעת – זה תהליכים, יכול להיות שזה אומר שתהיה ואריציה על הנושא, על התחום, שאני באמת אנסה להפוך את חיי לקלים יותר לפחות בתחומים שיש לי בהם שליטה (נניח).
ברקלי הוא פעוט חביב, לעומת ההודים שכתבו את הטקסטים והגו את תפיסת העולם שאני מנסה לפענח. הוא פעוט חביב במובן שהוא בא מאותה תפיסת העולם שאני צמחתי בתוכה, שהוא כתב רק לפני כמה מאות שנים ולא לפני אלפי שנים, שהקונטקסט שבתוכו הוא כתב, הרבה יותר ברור לי וזמין לי, בכל כך הרבה יותר מובנים מאשר הבודהה שכתב את הסוטות וחבורת תלמידיו שכתבה את האבהידהמה.
אני כמובן מתעקשת לסיים את התואר. מתוך הגישה של : התחלתי ועל כן אסיים. אבל אני תמיד יכולה לכתוב על האמנות הבודהיסטית, למשל. סוג של רעיון מנחם.
ברור שהוא צריך לנוח. עכשיו זה הרבה יותר ברור. בבקשה.
אוח אוח. שנאמר. מילים ניגרות כה.
-נשיקה וירטואלית. אבל כזו שמביעה מלאן חיבה-
[…] תגובות אחרונות שחרור שוטף » ארכיון » אובזרווישנס על החפצת העצמיספינת החלומות » ארכיון » עוד קיסם למדורה על החפצת העצמימסע » ההוא לידך על לשחק באהבהמסע » לשחק באהבה על ההוא לידךמרסלו על ההוא לידך […]
תכייפי!
[…] אני מתה לכתוב משהו על אווירת החבר'ה שנהייתה פה לייטלי. מרסלו כתב. ונתי כתב. ושין כתב. ואתון כתבה. רק אני כמו העאמה שאני גם על זה אין לי מה להגיג. חוץ מאולי "איזה מאגניב להיות בחבר'ה. הרבה יותר כיף מהחרם שעשו עלי בכיתה ג' ". […]
מרג' – את מפספסת. את לא "להיות בחבר'ה", את *להיות מלכת הכיתה*, בובה.