כמו שאלת קואן, נזרקת כאן בבלוגלנו השאלה הזאת מולי. ובדיוק כמו בשאלת קואן, התשובות שהשאלה מנביעה ממני משקפת עבורי את מצב התודעה המשתנה שלי.
זה התחיל אצל עידית.
מרג' אחר כך שאלה אותי ואני מעתיקה כאן את השאלה לנוחות הקוראים, כי זו אחת מ-145 תגובות לפוסט ההוא, וגם כי מאוד נעיממים לי להיזכר, ונחמד לי שזה ישאר לי כאן:
אתונ'קה-
1) אגלה לכם איזה שיר/סרט מתקשר לי אליכם – זה רק נראה שנתפסתי עליה, אבל בעצם זו אשמתכן, שכולכן מזכירות לי אותה. כובע קסמים. של הלאה המוכשרת.
2) אספר עובדה אקראית לגביכם – את לא מפסיקה להפתיע אותי. עד שאני חושבת שהבנתי ת'קטע שלך, פתאום את מספרת איך התגלגלת חשופת שדיים והרבצת לאיזה ילד, ואני נזכרת – לא לקחת אותך אף פעם כמובן מאליו.
3) אספר זיכרון ראשון לגביכם בכפוף למגבלות הסניליות שלי (ולאם יש לי זיכרון כזה לגביכם בכלל, או שאתם רק וירטואליים 🙂 – הפוסט הראשון שלך שקראתי. על הספר שלך. הוא לדעתי עד היום אחד המעולים שכתבת. מבריק. מבריק!!
4) אגלה לכם איזה בעל חיים/פרי מתקשר לי אליכם – יונק גדול ועיוור ממין נקבה, כמובן. אבל אחד שעיוור רק לעובדה שהוא רואה 6/6 ולמרחוק.
5) אשאל משהו שתמיד רציתי לדעת עליכם – למה את כותבת בלוג בעצם?
כתבתי לה שהסיפור של התזה כבר פחות מפחיד ולכן הבלוג קיבל תפנית מבחינת העניין:
מעניין אותי להתחכך ברצון למצוא חן, ברצון לקבל אישור.
להיות אותנטי – זה יחסית קונץ לא גדול, אני חושבת שהקונץ הגדול הוא להיות אותנטי מבלי לאבד את היכולת לתקשר, את הקשב של הקבוצה, של הזולת – כל זה נכון כמובן עבורי.
אני מוצאת שאצל כל האנשים יש תנועה בין שני קצוות, אלו ששמים קצוץ אמיתי על מה שחושבים עליהם, אלא שאצלם אני רואה בדרך כלל קושי בקשרים עם הסביבה. או שישנו הסוג של ה"נחמדים", עם יכולת נהדרת לתקשר ולבטא רעיונות, אבל אצלם לפעמים הרצון להיות מקובל גורם לאותנטיות שלהם להזדייף, לא רק כלפי אחרים אלא גם בקשר שלהם עם עצמם.
עדיין, המכנה המשותף לדעתי הצנועה הוא שכולנו עד האחרון שבנו נגועים בסיפור הזה של הפחד שאם לא נשתלב בהמון, לא נקבל את האהבה שאנחנו כל כך רעבים לה. זאת אומרת כולנו כאן חוגגים את הפולחן הזה של האישיות שאנחנו ממציאים כדי לשרוד.
הבלוג זאת דרך לגעת בנושאים האלה.
עכשיו, מה שכתבתי למרג' כבר לא מעניין. כרגע, הרצון הוא שהבלוג ישמש יותר מקום לעיבוד של מחשבות – חשיבה בקול רם, שיש לה אפקט אחר מכיוון שהיא נעשיית מול אחרים.
האמת היא שבאמת יש איזה יופי בניסיון לענות על שאלה כל פעם מחדש ולראות מהו זה שננפיק כתשובה. זה יפה כי זה מאפשר לראות את התנועה שמתרחשת כאן שהיא כמובן התנועה של התודעה והחיים שלנו.
אלו שבדיכאון ואלו שיצאו מהדיכאון ואלו שכבר לא כותבים בתדירות שבה היו כותבים והחדשים שהגיעו, ואיזה דינאמיקות אנושיות חדשות נוצרות, ומה התקשורת עם כל אחד כאן מוציאה ממני.
כאן יותר קל להביט עלזה, לראות אתזה, בחיים אנחנו יותר נסחפים, יותר מזדהים, המערבולת גדולה יותר.
נתי העביר לי את השטרונגול ואני רוצה להעביר אותו הלאה בשני אופנים: להעביר אותו לשלושה, שלא קל להם בימים אלה [מרקורי בנסיגה] ועל כן היחסים שלהם עם הבלוג שלהם עוברים כל מיני. מעניין לי איך מהמקום שמקבל פרופורציות אחרות – נראה להם הבלוג שלהם: מרג', עידית, כלכלן.
אתם כמובן רשאים לדחוף לי את השטרונגול חזרה למקום שממנו הוצאתי אותו ובהזדמנות זאת אני מתנצלת על שהפכתי אתכם לקבוצה. אתם לא. כל אחד וכאבו.
והאופן השני – היותר בנאלי: למה אני כותב/ת בלוג? – שין, אטמן, אטאלנטה, ו-פראני [זה ימחוק לך את החוב הישן].
ועכשיו אחרי שהשחתתי את זמני ובירברתי כאן על כמה זה נחמד לענות שוב על אותה שאלה, פתאום זה נוחת עלי אחרת לגמרי – איזו תפלות, מונדייה. לא טחנו את זה כבר מכל הכיוונים? מה כבר אפשר לחדש- שלא נאמר? אולי לשם שינוי נתחיל להיות מקוריים ולשאול שאלות חדשות? ואז – האם זה אפשרי בכלל לשאול שאלות חדשות?
שחרור שוטף 
