Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for פברואר, 2007

למה אני כותבת בלוג?

כמו שאלת קואן, נזרקת כאן בבלוגלנו השאלה הזאת מולי. ובדיוק כמו בשאלת קואן, התשובות שהשאלה מנביעה ממני משקפת עבורי את מצב התודעה המשתנה שלי.
זה התחיל אצל עידית.

מרג' אחר כך שאלה אותי ואני מעתיקה כאן את השאלה לנוחות הקוראים, כי זו אחת מ-145 תגובות לפוסט ההוא, וגם כי מאוד נעיממים לי להיזכר, ונחמד לי שזה ישאר לי כאן:

אתונ'קה-
1) אגלה לכם איזה שיר/סרט מתקשר לי אליכם – זה רק נראה שנתפסתי עליה, אבל בעצם זו אשמתכן, שכולכן מזכירות לי אותה. כובע קסמים. של הלאה המוכשרת.
2) אספר עובדה אקראית לגביכם – את לא מפסיקה להפתיע אותי. עד שאני חושבת שהבנתי ת'קטע שלך, פתאום את מספרת איך התגלגלת חשופת שדיים והרבצת לאיזה ילד, ואני נזכרת – לא לקחת אותך אף פעם כמובן מאליו.
3) אספר זיכרון ראשון לגביכם בכפוף למגבלות הסניליות שלי (ולאם יש לי זיכרון כזה לגביכם בכלל, או שאתם רק וירטואליים 🙂 – הפוסט הראשון שלך שקראתי. על הספר שלך. הוא לדעתי עד היום אחד המעולים שכתבת. מבריק. מבריק!!
4) אגלה לכם איזה בעל חיים/פרי מתקשר לי אליכם – יונק גדול ועיוור ממין נקבה, כמובן. אבל אחד שעיוור רק לעובדה שהוא רואה 6/6 ולמרחוק.
5) אשאל משהו שתמיד רציתי לדעת עליכם – למה את כותבת בלוג בעצם?

כתבתי לה שהסיפור של התזה כבר פחות מפחיד ולכן הבלוג קיבל תפנית מבחינת העניין:

מעניין אותי להתחכך ברצון למצוא חן, ברצון לקבל אישור.

להיות אותנטי – זה יחסית קונץ לא גדול, אני חושבת שהקונץ הגדול הוא להיות אותנטי מבלי לאבד את היכולת לתקשר, את הקשב של הקבוצה, של הזולת – כל זה נכון כמובן עבורי.

אני מוצאת שאצל כל האנשים יש תנועה בין שני קצוות, אלו ששמים קצוץ אמיתי על מה שחושבים עליהם, אלא שאצלם אני רואה בדרך כלל קושי בקשרים עם הסביבה. או שישנו הסוג של ה"נחמדים", עם יכולת נהדרת לתקשר ולבטא רעיונות, אבל אצלם לפעמים הרצון להיות מקובל גורם לאותנטיות שלהם להזדייף, לא רק כלפי אחרים אלא גם בקשר שלהם עם עצמם.

עדיין, המכנה המשותף לדעתי הצנועה הוא שכולנו עד האחרון שבנו נגועים בסיפור הזה של הפחד שאם לא נשתלב בהמון, לא נקבל את האהבה שאנחנו כל כך רעבים לה. זאת אומרת כולנו כאן חוגגים את הפולחן הזה של האישיות שאנחנו ממציאים כדי לשרוד.
הבלוג זאת דרך לגעת בנושאים האלה.

עכשיו, מה שכתבתי למרג' כבר לא מעניין. כרגע, הרצון הוא שהבלוג ישמש יותר מקום לעיבוד של מחשבות – חשיבה בקול רם, שיש לה אפקט אחר מכיוון שהיא נעשיית מול אחרים.

האמת היא שבאמת יש איזה יופי בניסיון לענות על שאלה כל פעם מחדש ולראות מהו זה שננפיק כתשובה. זה יפה כי זה מאפשר לראות את התנועה שמתרחשת כאן שהיא כמובן התנועה של התודעה והחיים שלנו.
אלו שבדיכאון ואלו שיצאו מהדיכאון ואלו שכבר לא כותבים בתדירות שבה היו כותבים והחדשים שהגיעו, ואיזה דינאמיקות אנושיות חדשות נוצרות, ומה התקשורת עם כל אחד כאן מוציאה ממני.
כאן יותר קל להביט עלזה, לראות אתזה, בחיים אנחנו יותר נסחפים, יותר מזדהים, המערבולת גדולה יותר.

נתי העביר לי את השטרונגול ואני רוצה להעביר אותו הלאה בשני אופנים: להעביר אותו לשלושה, שלא קל להם בימים אלה [מרקורי בנסיגה] ועל כן היחסים שלהם עם הבלוג שלהם עוברים כל מיני. מעניין לי איך מהמקום שמקבל פרופורציות אחרות – נראה להם הבלוג שלהם: מרג', עידית, כלכלן.
אתם כמובן רשאים לדחוף לי את השטרונגול חזרה למקום שממנו הוצאתי אותו ובהזדמנות זאת אני מתנצלת על שהפכתי אתכם לקבוצה. אתם לא. כל אחד וכאבו.

והאופן השני – היותר בנאלי: למה אני כותב/ת בלוג? – שין, אטמן, אטאלנטה, ו-פראני [זה ימחוק לך את החוב הישן].

ועכשיו אחרי שהשחתתי את זמני ובירברתי כאן על כמה זה נחמד לענות שוב על אותה שאלה, פתאום זה נוחת עלי אחרת לגמרי – איזו תפלות, מונדייה. לא טחנו את זה כבר מכל הכיוונים? מה כבר אפשר לחדש- שלא נאמר? אולי לשם שינוי נתחיל להיות מקוריים ולשאול שאלות חדשות? ואז – האם זה אפשרי בכלל לשאול שאלות חדשות?

Read Full Post »

בלאדי סנדיי

* העוזרת החדשה, שהגיעה אלי היום בפעם הראשונה, מצאה לנכון לחלוק עימי את פיסת המידע הבאה: החבר שלה חושב שהיא רזה מדי, לכן הוא שוכב עם נשים אחרות – שמנות. היצירתיות של בני האדם לא חדלה להפתיע אותי כל פעם מחדש.

* אחרי שסיימנו לראות בית הובילה אותי המתווכת באופן שגוי היישר אל בית הקברות בגבעת שמואל. אין לי מושג איך הגענו לשם, אבל מצאנו את עצמנו בשיירה עומדת של כל מי שיצא מההלוויה האחרונה או ליתר דיוק שתי הלוויות אחרונות. כי היו שם חרדים וגם חילונים בטור אין סופי של מכוניות. וכך מצאנו את עצמנו שתי נשים זרות לחלוטין תקועות באותה מכונית בפקק שלא מוביל לשום מקום. נשבעת לכם שזה היה דקה אחרי שניסיתי לפתוח איתה שיחה על המוות שאורב לנו בפינה. היא הצליחה להדוף אותי באמירה שהיא צעירה ויש לה עוד זמן לחשוב על זה. שעתיים היינו תקועות באוטו ואני חייבת להגיד שעברנו את זה בחן. בתמורה זכיתי לשמוע על כל הרפתקאות הנדל"ן של האישה. אני מנסה לסכם את מוסר ההשכל הנדל"ני שזכיתי לו ביזע:
* תקראו את מוספי הנדל"ן של גלובס והארץ, לפעמים מופיעות שם ידיעות חשובות על עמותות ועל מכרזים.
* קחו סיכונים ואז אל תשנו בלילות, תפסיקו לאכול במסעדות ולנסוע לחו"ל כי לא יהיה לכם כסף לכסות את הסיכונים הנדל"ניים שלקחתם על עצמכם, אבל בסוף זה משתלם. מאוד משתלם – יש לה וילה ענקית ברמת השרון מערב.
* טוב לקנות דירות על הנייר באזורים יוקרתיים כי אחר כך מרוויחים לא מעט כשמוכרים אותן אחרי שהן כבר בנויות והסביבה מתפתחת. משהו בסגנון של – לא כדאי לקנות מכונית חדשה מיצרן [אלא שנה אחרי שהמכונית נוסעת], רק הפוך.
* עמותות זה שם המשחק.

כל מי שיכול להוסיף על חוכמתי הנדל"נית המתפתחת, ו/או יכול להוביל אותי לעמותה שקנתה קרקע באזור טוב סביב תל-אביב או בתוך תל-אביב, מוזמן גם מוזמן.

Read Full Post »

הפרלמנט של טורקו

מנורות הבדולח של חדר האוכל. בנסיעה הנוכחית אני רואה את מה שלא ראיתי בנסיעות הקודמות: את השמרנות הפינית. העיצוב של חדר האוכל תערובת משונה של מזווה משנות ה-50, מנורות תקרה מתחילת המאה הקודמת, ויחד עם זה יש משהו נעים, בשילובים. סידורי הפרחים המשונים. הכל בסדר מופתי.

על הקירות ציורים עתיקים של ציירים מקומיים, מסגרות כבדות. הנשים הפיניות מגיעות לארוחת הבוקר, בנעלי עקב, 10 ס"מ. אנשי עסקים, חליפות, עניבות.
כולם נראים עסוקים. התחלה של יום עבודה.
בנסיעות הקודמות עוד רציתי להיות כמו כולם. זה עבר לי. התנועה הזאת בין האחרוּת ובין הרצון להיצמד למקובל. התחושה של התלישות חלפה. להרגיש נוח במקום שאין לו מקום.

האיש שחטף לנו אתמול את המעלית יושב מולנו. איש עסקים אמריקאי. הם יושבים ברביעייה. 2 גרמנים ו2 אמריקאים.

אתמול שידרו בטלוויזיה, תוכנית על גינטר גראס ועל ניסיון לשדך מעל לפצעים שנפערו בין הפולנים לגרמנים. פספסתי את התוכנית. הלכנו לעשות קניות. 2 קערות, 2 צלחות, מפיות לאוכל, יוגורט, מים.

היום אני נפגשת עם אָנוּ. שנה לא התראינו. אנו היקרה. כל כך חכמה, כל כך מוכשרת. בת 26 וכבר מסיימת תואר בפסיכולוגיה, עסוקה בפרוייקט מחקרי בהלסינקי, עטופה בחברים, בבן- זוג. גבוהה, נאה, בלונדינית. עוברת טיפול. יחסים קשים עם האמא. אָנוּ שמחה לפגוש אותי ואני שמחה לפגוש את אנו.
______________________

את אָנוּ פגשתי, כשבמסגרת השיטוטים האין-סופיים שלי בטורקו, הגעתי למוזיאון שהוא בעצם בית של מי שהיה אחד מ"פרנסי הקהילה" בסוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20. סוחר עצים, במובן הכבד של המילה.
הפינים מדהימים אותי כל פעם מחדש ביכולת שלהם לעשות משהו משום דבר. הם שימרו את הבית לפרטי פרטיו, כולל אלבומי הצילום של המשפחה וכולל התפריטים שהם אספו מהמלונות שבהם הם ביקרו. כך בעצם נוצרה פנינה, שמשחזרת במדויק תקופה – שאליה חזרתי פעמים נוספות, כל פעם שמחה לגלות עוד תגלית.
האלבומים, למשל, פותחים פתח מרתק לאופן שבו נראתה התיירות הבינלאומית בתקופה שבה מעטים יחסית יכלו להרשות לעצמם להסתובב בעולם. כך באחד האלבומים מודבקים צילומי המשפחה, מצולמת כשהיא רכובה על חמורים ביוון – עולם שלם נוסף נפתח: צילומים של יוון הכפרית בתחילת המאה הקודמת, היוונים כמו שכבר לעולם לא נראה אותם, בתלבושות כפריות שהיום תלויות במוזיאונים אתנוגראפיים.
זהו בית שמגולל סיפור – לא היו להם ילדים והם אימצו ילדה שאחר כך עשתה להם צרות איומות. היה להם רופא פרטי בפריז שאליו נסעו בשעת הצורך ואחד האורחים שהיה מתארח אצלם לעיתים היה קרישנמורטי. האישה הייתה בקשר קרוב איתו, וריכזה חוג של מתעניינים בטורקו. זה היה מרגש לגלות תמונה שלו על השידה, לזהות אותו ואז לשמוע מאחת המדריכות את הסיפור המלא ולהציץ במכתבים שנותרו מההתכתבות ביניהם.
כשנכנסים לבית נדרשים לגרוב גרבי ניילון כמו בחדרי ניתוח, וההדרכה היא אישית. הפינים לא רק שהם עושים משום דבר משהו, הם גם לוקחים ברצינות מאוד גדולה את מה שהם עושים. מאוד יסודיים, אנטי-תזה לחפיפניקיות הישראלית.

את אנו פגשתי שם. היא הייתה מדריכה, חמודה כזו. תוך כדי שהסתובבנו בבית קלטתי תליון צלב ותליון מגן דוד גם יחד, משתלשלים מצווארה הלבן. הסתקרנתי. כשהיא שמעה שאני מישראל היא כמעט התעלפה. הסתבר שהיא נוצרייה אדוקה, אוהדת מושבעת של ישראל- ארץ הקודש [זה ההסבר לתליונים, אגב]. אותי עניינה האמונה שלה, אותה עניינה ישראל וכך קבענו פגישה בקפה כשהיא מביאה איתה חברה, נוצרייה אדוקה כמוה.
זה היה מעניין, הן היו נשים יחסית בוגרות -22? 23? בתולות [שמרו את הבתולים לחתונה] וחצי מהשיחה התמקדה בכמה סקסיים נראים החיילים הישראלים במדים. החברה ששהתה בארץ כתלמידת חוץ, סיפרה איך התקשתה להתרכז בלימודי העברית, בשל החיילים שהסתובבו מול חלונות מעונות הר הצופים.
לאנו היה אז חבר – חייל בצי הפיני. הם "שמרו על עצמם" עד שיתחתנו. ישבנו שם שעות צוחקות, היה כף.

ככה פתחתי לי פרלמנט קטן בטורקו. שם זה התחיל ומאז אני והיא עברנו כל מיני יחד – מצד אחד טיולים ותפילות בכנסיות ומשצד שני סיורי פאבים ושיחות נפש בבתי קפה. אָנוּ התפתחה והשתנתה לנגד עיני. כתלמידת החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה השבדית בטורקו, היא התחילה לעבור פסיכואנליזה אינטנסיבית. בכל ביקור ראיתי שינוי. ככל שהעמיקו לימודי הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה האחיזה של הבית, של הנצרות, הלכה ונחלשה [היא מעיירה שמרנית מאוד בצפון פינלנד, הקו האחרון לפני לפלנד, ארץ הלָאפִּים].
בשלב מסוים החייל הלך לדרכו ואנו איבדה את בתוליה לאחר. זה לא היה קל עבורה. אלוהים, זה שהמציאו בני אדם, ישב לה על הכתף והטיף לה מוסר, לפחות בהתחלה. אחר כך זה השתחרר לה. 'זה כזה כיף' היא חזרה אלי נרגשת, 'איך עד עכשיו לא עשיתי את זה'. שמחתי עבורה.

Read Full Post »

חכי ארץ אהובה, אני באה.

אחרי ששפכתי פה את ליבי בענייני תחפושות ופורים, השתא בפורים אני לא אתחפש יען כי כעשרה ימים מפרידים ביני ובין הרגע המתוק שבו תעמודנה כפות רגלי המסוקסות על אדמת ונטה – וליתר דיוק שדה התעופה ונטה- הלסינקי. ונטה היא עיר לווין של הלסינקי ובה ממוקם שדה התעופה.
הרגע המתוק אצלי מתחיל כבר בעמידה בתור בעלייה למטוס, בדרך כלל בפרנקפורט, כשהפינית מתחילה להתגלגל סביבי. תמיד התחושה החמימה הזאת של להיות גמד בתוך ים של ענקים ויקינגיים. למתבונן מהצד נראה שיש חור קטן בשרשרת של התור – החור הזה זה אנחנו – שני גמדים ישראלים הנוסעים אל ארץ הכפור.

כשהתחלתי לחפש לנו אתמול בילויים בהלסינקי, נפגשתי עם מינוס שבע עשרה המעלות שחוגגות שם בצהרי היום בימים אלו. לא נותר לי אלא לקוות שבעוד עשרה ימים, יירגע שם קצת. ב"יירגע" אני מתכוונת למינוס עשר, שהיא הטמפרטורה שבה אני עוד מרשה לעצמי ללכת ברגל לכל מיני מקומות. תלוי אם אין רוח. אני זוכרת טיול לאגם קפוא, ביום נאה של מינוס עשר מעלות שבו נשבה רוח צפונית, ולמרות שלבשתי כמות של שכבות שלא הייתה מביישת ארטישוק, הרגשתי איך הביטוי "הדם קפא בעורקי" הופך למוחשי. לא נעים. בכלל מאז ביקורי היחסית תכופים שם, אני חווה את החורף הישראלי אחרת.

יש לי חברה פינית, שגם מינוס שלושים עבורה, זה יום נאה לטייל בו… איתה כבר קבעתי לקפה בטורקו, שהיא היא העיר הכי אהובה עלי בפינלנד. טורקו, היא צפונית להלסינקי, אבל חמה ממנה (הכל יחסי כן?) יושבת על גדות נהר האאורה. היא העיר השנייה בגודלה בפינלנד.
אנחנו נוסעים עם הלפטופ אז אני אולי אכתוב משם. נראה. בינתיים אני מצרפת פיסה של קטע ישן שכתבתי באחד הביקורים.
_________________

באיזה מקום אחר בעולם, תחנת רכבת נראית יפה כל כך, מטופחת כל כך. פרחים אדומים, עץ תפוחים בחצר, אני עומדת ברציף 2 ונושמת את האוויר הצח של פינלנד. מולי מתגבה הר ענק של עצים חטובים, מוכנים לחורף, שאורב בפינה. הסתיו של פינלנד. הכל עדיין ירוק. הימים עדיין ארוכים. בחוץ 15 מעלות, ובאיזשהו אופן מוזר זה מרגיש נעים, לא קר. כאילו כשאני מגיעה לפינלנד, משתנה אצלי המדד היחסי של הטמפרטורות. אולי זאת הלחות שעושה את כל ההבדל.
הרכבת מגיעה. בפינלנד כרטיס הרכבת עולה בהתאם למצב הרכבת. לנסוע ברכבות החדשות והמהירות עולה יותר. ההיגיון הפיני. הרכבות מאוד יקרות. 25 דקות נסיעה עלו לי 90 ₪. זאת הרכבת הכי יקרה. הקופאית ויתרה לי על התשלום לשירותים. היא ראתה את הפרצוף מוכה התדהמה שלי – שליווה את שטר התשלום עבור הנסיעה.
הנה שוב פינלנד. הגעגועים העמוקים. השקט המופלא, שמתקיים גם ברחוב הראשי. פינלנד היא המקום היחיד בעולם, שבו שומעים את נקישת עקבי הנעליים על המדרכות בצוהרי היום.

אני מגיעה למלון. פקידה חייכנית. כמעט ואין פקידות או אנשי שירות שאינם חייכנים: " נתתי לכם את החדר שקיבלתם בפעם הקודמת". חיוך בחזרה. חדר מופלא, ממוקם בפינה של המבנה, קירות מעוגלים, חלונות פנוראמיים מהם נשקפת כיכר השוק וגם המשרדים של חברת השידור הגדולה בפינלנד.
המיטות במעין גומחה, חדר מאוד מרווח, פינת ישיבה, שולחן כתיבה, מיני סוויטה במחיר של חדר רגיל.
מפנקים אותנו כאן. אהבה הדדית. אותו מלון, בכל ביקור. בלי בגידות, בלי פזילות הצידה.

אני עייפה נורא. הגב כואב נורא. הנסיעה לכאן הייתה איומה. טיסות הן חוויה מפוקפקת. נהג המונית הפיני שלקח אותי למלון הדהים אותי שוב. עדיין לא התרגלתי לרעיון, שלמרות שאנחנו דוהרים באמצע הלילה בכביש בין עירוני. פתאום הוא מאיט, כי הוא מגיע לקטע בכביש שבו המהירות המותרת היא 50 קמ"ש. הוא לא יסע 51 קמ"ש, גם אם זה אמצע הלילה, גם אם הוא לבד על הכביש, וגם אם השוטרים הפיניים ישנים שנת לילה מתוקה. לוקח לי תמיד איזה רגע להסתגל מחדש לנהגי המוניות בפינלנד…

Read Full Post »

הפוסט הזה מבקש להיכתב. אולי זאת תהיה דרכי לתרום לחגיגות יום המשפחה.
אני שונאת ליבב על הילדות שלי. לא אוהבת את זה, במיוחד לא בפורומים וירטואליים. לא אוהבת לעשות את זה כשזה מרגיש לי חסר תכלית.
לעבור דרך הכאב, להיות מסוגל לשהות בו זה חשוב, אבל הדחייה העמוקה שיש לי מרחמים עצמיים, גורמת לי לבדוק את עצמי בשבע עיניים כשאני באה לספר סיפורים כאלה.

פורים. כולם מדברים על תחפושות ופתאום בפעם הראשונה זה נוחת עלי לעומק. התובנה העמוקה של מה היה שם בפורים שכל כך לא הסתדר לי כל השנים.
אמא שלי הייתה ציירת מוכשרת מאוד, לא רק ציירת, פסלת, קרמיקאית, תכשיטנית – בכל מה שקשור ליצירה עם הידיים, היו לה כישורים יוצאי דופן. כישורים שהרבה לא קרה איתם. הנסיבות שלתוכם ובתוכם היא צמחה היו קשות – אין ספק, אבל נסיבות קשות, בעיני זה הסבר מאוד לא מספק.
היא עסקה באמנות והתפרנסה – מהקרמיקה, התכשיטנות, אמנות מעשית לסוגיה. אבל כל זה היה קטן עליה, קטן עליה מאוד.
ואז בכל שנה היה מגיע פורים.

וכך קרה שאת כל התסכול האמנותי שלה אמא שלי הייתה שופכת לתוך התחפושות של הבת שלה. היה לה מין ספר עב כרס של תלבושות תיאטרון, שהיינו יושבות ומעיינות בו יחד (הבנתי עוד משהו – את המקור לעניין שיש לי באופנה). היינו עושות זאת סתם להנאתנו בימי חול, אבל בעיקר לקראת פורים, היינו ממוקדות במשימה והיא לבחור – תחפושת. הספר שהיה מיועד לאנשי מקצוע, היה מסודר לפי מאות, לפי מדינות, לפי מעמדות, לפי דמויות מפורסמות.

כך יצא שמהגן ועד התיכון פחות או יותר, הייתי מסתובבת עם התחפושות הכי יוצאות דופן בכל השכונה, בכל בית הספר וסביר להניח שגם בכל העיר (נעצור כאן!). בגן הייתי נסיך אנגלי מהמאה ה-16 (אני לא מגזימה בכלום), כיתה א' – רקדנית תאילנדית…כיתה ב' – ג'וקר (מהקלפים) כיתה ו' – קליאופטרה…לא אלאה אתכם… בכיתה ח' – הייתי מרי אנטואנט.
עכשיו תבינו, הסתובבתי כמו מיניאטורה של דמות מסרט. לנסיך היו מכנסי קטיפה תפוחים, שהיא תפרה כמובן (משהו דומה למכנסי ההתעמלות של שנות ה-50). כנ"ל הכובע, עם הנוצה המפוארת והחרב. מאיפה היא השיגה את הנוצה, אלוהים יודע. והחרב? אתם חושבים שאמא שלי תסתפק בחרב פלסטיק פושטית שקונים בחנות? או לא. היא אמנם קנתה חרב מפלסטיק אבל צבעה אותה, ציירה עליה ושיבצה גם חרוזים, כך שהחרב הזאת נראתה העתק מדהים של חרבות שקישטו את ירכיהם של נסיכים אנגליים במאה השש-עשרה. אין ספק שהיה הייתה עילוי מבוזבז. הכובע של הרקדנית התאילנדית – היה מלאכת מחשבת שנעשתה מקרטון, נצבעה מזהב, נתלו עליה שרשראות מדהימות ואת כל המשקל הזה אני סחבתי על ראשי היקר שאיים להתבקע תחת המשקל, ככה אגב מתחיל החינוך למזוכיזם אופנתי. ההפקה המושקעת הזאת הייתה נמשכת לאורך שבועות, כללה מסעות רכש של אביזרים ונעשתה בשעות הפנויות מעבודה.

כל שנה כמובן, זכיתי במקום ראשון בתחרות התחפושות. אני זוכרת על ההכרזות ואת עצמי עולה על הבמה עם טעם חמוץ בפה. כמובן שגם זכיתי לתשומת לב אדירה כשהסתובבתי מחופשת. אהבתי את תשומת הלב, אהבתי את העולם הדמיוני שהתחפושות האלו פתחו עבורי, איזה סוג של מעוף, טעם אחר. היה בזה גם סוג של חינוך. מעבר לפיתוח היכולות לשאת בחן את היותך יוצא דופן, זה גם היה חינוך להשקעה, ליצירתיות, ליופי, להיסטוריה. הרי אי אפשר להיות קליאופטרה ולא לדעת מי היא הייתה ולא לפתח ולו מעט איזו הזדהות לפחות לחמישה-שלושה ימים.
וחוץ מזה תראו לי ילדה שלא אוהבת להתקשט…
ולכן גם לא ממש הבנתי מה לא אהבתי. תמיד הרגשתי תחושה מוזרה בעניין. הנה אמא שלך, מוציאה את נשמתה להכין לך את התחפושת הכי יפה ואת כולך מכווצת מבפנים.

רק לאחרונה זה נחת עלי. היא לא הכינה את התחפושת בשבילי, זה היה האגו הפצוע שלה שהכין לי תחפושות, הכישרון הענק שחיפש מוצא. אני הייתי המנוקין, הבובה. אני בעצם לא הייתי.
אני ויתרתי על עצמי, שיתפתי פעולה עם זיוף, עם הצגה. לא רק מול העולם, את זה הייתי שורדת טוב יותר. ביני לביני שיתפתי פעולה עם הבלוף – זאת הייתה האמא האוהבת שעמלה קשה על תחפושות לילדה שכאילו הייתה במרכז, אבל בעצם האמא והאגו של האמא היו המרכז. ההנאה שלה מההתפעלויות, מהפרגון, מהאופן שבו אנשים עמדו ומצמצו מול התחפושת, לא מבינים מאיפה זה נחת עליהם. חוסר הפרופורציה בהשקעה הסגיר משהו מעוות. האם אני בכלל הייתי גורם במשוואה שלה? כשהבנתי את זה נזכרתי שהיא גם ציירה עבורי את הציורים לשיעורי הציור ותפרה לי כיסויים לספרים, שעליהם היא רקמה…

סוף דבר. אימי נפטרה ואחותי הבכורה טיפלה בחיסול הבית, גרתי אז בחו"ל ודי מהר אחרי ההלוויה הייתי חייבת לחזור. היום, כחלק מהתובנות, נזכרתי גם בכל אלבומי הצילום שנעשו. בכל פורים היו מצעידים אותי עם תחפושת המופת אל סטודיו מקצועי להנציח את היצירה. איפה כל האלבומים האלה? שאלתי את עצמי ובו ברגע הבנתי שאחותי פשוט זרקה אותם לפח. כל השנים האלה היא כנראה בערה מקנאה. כשהיא גדלה, המצב הכלכלי היה פחות טוב ואימי הייתה כנראה עסוקה מדי מכדי להפיק הפקות גרנדיוזיות. התעכבתי על המחשבה הזאת. הנה זיכרון חמוץ\מתוק שלי – לאחותי אפילו מהמעט המתוק הזה לא היה.

Read Full Post »

כאן ביתי – דה סיקוול

אחרית דבר בעניינו של סוכן הנסיעות ("בונבון שלי"): מסתבר שגם לזוגי הוא קרא 'בונבון' ואף הגדיל ועשה וקרא לו גם 'ממי'. אי לכך לזכותו יאמר שאין הוא שוביניסט. מה הוא כן? לא לגמרי ברור, להוציא את העובדה שהוא דווקא שייך למיעוט הנדיר יחסית בארצנו – אנשים שעושים עבודתם נאמנה.
_________________________

בעקבות שוס המתווכחים הגדול שחטפתי היישר אל עור התוף, פיתחתי את הנושא עם חברה. אישה יקרה זו היא ארכיטקטית במקצועה ועל כן כשהיא שוחה בים הנדל"ן, שעליו פרנסתה, היא אוכלת מתווכים לארוחת בוקר, ופולטת אותם תוך כדי תנועה.
'את חייבת להיות מאוד מוגדרת, מאוד מדויקת בדרישות שלך ואם הם לוקחים אותך לראות משהו שלא מתאים, תתני להם בראש. הם כנראה הרגישו שאת לא ממש יודעת מה את רוצה, שמשמעו שהם יצטרכו להתאמץ ועל כן התגובות', היא אמרה והדליקה אצלי נורה בגודל מגדלי השלום.
חייבים לתת לנתי קרדיט שהוא באינטואיציה שלו, בתגובה לפוסט נגע קרוב. נגע קרוב בזה שהוא החזיר את הדיון אלי – מה בי, אצלי, בהתנהגות שלי, הוביל למפגש עם שלושת גסי הרוח, במקרה הזה מתווכים.

________________________

מה זאת אומרת: מה בי?
הרי בארץ שלנו לא ממש נדרש מאמץ ליפול על אנשים גסי רוח; ליתר דיוק הם נופלים עלייך, ובהמוניהם. מה הסיפור?

במשפט אחד: המחשבה שלנו, הרגשות שלנו, תפיסת העולם שלנו – מייצרות את המציאות שלנו.

המחשבות הן בעצם רק ראשית התהליך. הן סוג של קטר שאם הוא לא מושך אחריו את הרצון, הרגש, הדימיון, את החיבור המלא שלנו אל המטרה, הוא יהיה קטר חלש. הקטר יהיה חלש אם לא נפתח את החשיבה, אם לא נוסיף לה ממדים, אם לא נתמיד.
אני אחזור אל סיפור המתווכים, ואסביר מה הבנתי ואולי כך אני אדגים את הנקודה.

הבנתי שהנה אני שוב פוחדת. פוחדת מהדבר הטוב הבא שצריך להגיע.
הדירה שאנחנו הולכים לקנות היא בהחלט קפיצת מדרגה עבורי, במובן מסוים היא התממשות של פנטזיות שהולכות איתי תקופה לא מבוטלת. זוכרים את הפוסט הזה? הנה אני אזכיר אותו בהזדמנות הזו גם לעצמי. בנוסף לדברים שכתבתי שם, אפשר גם להוסיף את חוסר האמון ביכולת להשיג ולהצליח.
הפחד יוצר היסוס, יוצר חוסר אמון בהגשמת המטרה, יוצר מקום לא מגובש. למרות, שכביכול הגדרתי לעצמי מה אני מחפשת, ההגדרה יושבת בשכל בלבד וגם בשכל היא לא מלאה וממוקדת. אני משדרת הססנות, משהו לא סגור וזה מה שמגיע אלי חזרה, זאת המציאות שאני יוצרת.
תחסכו לי את חוסר האמון שלכם.
הספר "חשוב והתעשר" מתמקד בדיוק בסוגיה הזו של האחריות שלנו ליצירת המציאות חיינו. כתב אותו נפוליאון היל, שהקדיש עשרים שנה למחקר שבמסגרתו ראיין 500 אישים מהמצליחים והבולטים ביותר באמריקה, כשהוא חוזר מולם על שאלה אחת: מהו סוד ההצלחה שלכם? הספר, שפורסם לראשונה ב-1937, אקטואלי עכשיו בדיוק כמו אז ומומלץ מאוד.
באופן דומה, באחד הראיונות מהיותר מעניינים שהיו לי ראיינתי בעלים של חברה גדולה. זאת חברה משפחתית והאיש ירש את העסק מהאבא. הוא ירש עסק קטן והפך אותו לעסק שמהווה תחרות לחברות ענק בזירה הבינלאומית. כששאלתי אותו איך נעשה המעבר, או מה היה הגורם המכריע בהתפתחות, הוא שלח אותי לדיבר התשיעי של כללי ה"עשה ואל תעשה" שניסח בן גוריון: "מנהיג חייב להקדיש זמן רב למחשבה". הוא גם אמר לי: "כשאתה יוצא למסע של שינוי, התכנס עם עצמך וחשוב. עלייך לדעת מה אתה באמת רוצה להשיג. כסף? שקט? להיות מפורסם? ליהנות? שאל את עצמך: מהי שלמות בשבילי? מה אני רוצה מהחיים? מה הכי חשוב לי? 99% מהעולם לא יודעים לתת תשובה על השאלה הזאת. הרוב יודעים להתגלגל, להתנהל בחיים. להתרגז על משהו. ההתחבטות בשאלות הבסיס הייתה אצלנו נקודת ההתחלה".

כך בכל נושא שרוצים בו שינוי. הזדמנות לבדוק מחדש את סולם הערכים והרצונות. אני רוצה בית. מה זה בית בשבילי? מה חשוב לי שיהיה בו? איך הוא צריך להראות? להרגיש? איך אני אמורה להרגיש חיה בתוכו את היום יום?
היום הלכנו לחפש שכונות שבא לנו לגור בהן.

__________________________________________

כללי "עשה ואל תעשה" של מנהיג /דוד בן גוריון

1. עלייך לדעת מה אתה רוצה להשיג.
2. עלייך להיות בטוח במטרותייך ולראותן לנגד עינך כל העת.
3. עליך לקבוע עדיפויותיך.
4. עליך לתת אמון באנשיך – לא פעם אמון רב יותר משהם נותנים בעצמם, שכן המנהיג האמיתי מכיר באופן אינסטינקטיבי את יכולתו של אדם ומסגול לעוררו למצותה ברגעי משבר.
5. עליך לדעת מתי להילחם ביריבך ומתי להפסיק לזמן מה.
6. לעולם אל לך להתפשר בשאלות עקרוניות.
7. עליך להיות מודע לגורם הזמן, וזה דורש ממך התמצאות מושלמת במה שמתרחש סביבך.
8. מאחר שהעולם אינו נעצר אף לרגע, ונתיב הכוח משנה את מרכביו כבתנועה של קלידוסקופ, עלייך לבחור שוב ושוב, בהתמדה, את הדרך שבחרת להגשמת מטרותייך.
9. מנהיג חייב להקדיש זמן רב למחשבה
10. מנהיג חייב להקדיש זמן רב לחינוך.

Read Full Post »

כאן ביתי אל מול גולן

אני מחפשת דירה עבורנו וזה מפגיש אותי עם עולמם האלים של הישראלים ושל בני האדם בכלל. זאת אומרת, אני חושבת שמה שקורה בארצנו הוא שאין מעטה מחייב של נימוס או מקצועיות (אני כבר לא מדברת על מקצועיות שהיא לא רק מעטה) – ואז כל הג'יפה האנושית, שהיא כמובן עניין אוניברסאלי חשופה ומקבלת ביטוי חיצוני. זאת הייחודיות המקסימה שלנו. זה והחפיפניקיות. זה קשור אגב לפוסט הדוחה של זרובבלה – הסוג הזה של הדורסנות, הגסות המזוויעה. שוב אני נפגשת עם ההכרה שבארץ אוכלת יושביה החמודה הזו אני חיה.

הארד-קור פסיכולוגי זה מה שעברתי ביומי הראשון בחיפוש אחר דירה.
כמובן שאני לא פוגשת את זה לראשונה בענייני חיפוש דירות. זה קיים בכל תחום. החל במנחה שלי, שהתקשר אלי באוגוסט להגיד לי שהפגישה בינינו לא תתקיים ושהוא יתקשר אלי ומאז לא נודעו עקבותיו.
דרך האינסטלאטורים שהציפו לי חצי דירה בצואה של השכנים ונעלבו (ממש) כשדרשתי מהם לנקות את הזוועה שהם יצרו: "גברת, אני לא חברת ניקיון, גם לי יש אינסטינקט הקאה".
וכלה – בגרסה הנוכחית – אם מאיזושהי סיבה הגבר שמולך (מתווך) חושב שהוא לא יצליח למכור לך, הוא משמיט אותך (את השיחה איתך) כאילו היית חתיכת ברזל מלובן, לעיתים בגסות שמצליחה להפתיע אותי כל פעם מחדש; כמו לא ביליתי כאן כל ימי חיי, אלו החיים.

היום כבר קיבלתי ממתווך – 'יאללה, יאללה, יאללה' וטריקת טלפון – כאקט סיום השיחה, תוך כדי שאני באמצע הגיית משפט מנומס כמו: מצטערת אבל זה לא נראה לי מתאים. מההלם פרצתי בצחוק פרוע.
מתווך אחר: 'בכסף הזה אין לי כלום להציע לך, שלום'. הטלפון נסגר. כאילו, מה? ואולי אני מוכנה ויכולה לשלם יותר? אולי אפשר להציע לי מספר חדרים יותר קטן? אופציות אחרות?
מתווך אחר – אה? אז אתם לא סגורים על האזור הזה? מה אתם מחפשים? איזה אזור?
אני: לא יודעת, לא סגורים, אולי רעננה, אולי הרצליה.
הוא: אה, בסדר, שיהיה לך יום טוב. תהיי איתי בקשר (סיום חד צדדי של השיחה).
אני: (עם השפופרת ביד) ?????

המחזה האנושי שאני צופה בו מבעית. הטמטום אין ספק חוגג, אבל אם זה היה רק טמטום המצב היה סביר.

[ורק בסוגריים ממש קטנים אני אזכיר את זה שסוכן הנסיעות קרא לי היום לאורך כל השיחה 'בונבון שלי'. זאת כמובן השיחה הראשונה שניהלתי איתו אי פעם בחיי. מאידך, אם אני צריכה לבחור בין 'בונבון שלי', או 'מתוקה שלי' (פקיד העו"ש בבנק), ל'-יאללה, יאללה' – אין ספק ה'בונבון' לוקח].

Read Full Post »

שני מעצבים ושלד

מסתבר שהזוגי לוקח את הדברים שאני אומרת בקנה מידה של אחד לאחד. את האמירה שלי שלא קונים "ווג" כדי לקרוא, הוא לקח ברצינות וכך קיבלתי הפעם – "ווג" בגרמנית, "מארי קלייר" בהולנדית ומגזין עיצוב בצרפתית. "לא היו להם בשדה התעופה מגזינים באנגלית וחשבתי שבמילא התמונות זה לא מה שחשוב". וול, זאת הייתה דרכי לגלות שבכל זאת יש חשיבות לכתוביות. אני מחזיקה את המגזינים ביד ומרגישה איך הם מדגדגים לי. לא ברור לי עדיין לחלוטין מהו זה שמדגדג לי ואיך, ברור לי אבל שזה מחבר אותי למקומות שנעימים לי.

שני מעצבים בפינתנו הפעם. האחד ג'יל סנדר, שאני אוהבת את הקווים הנקיים ואת הצבעוניות הנקייה שלו.
הנה תמונות מתצוגת ה-ready to wear שלו, אביב- קיץ 2007. לא מפיל מהכיסאות ולא ממש משקף את האיכות שאני אוהבת אצלו ובכל זאת

00130m.jpg00050m.jpg00080m.jpg00010m.jpg

זאת הפרסומת שלו שעשתה לי את זה (מתנצלת על האיכות של הסריקה)

vogue.jpg

ואלו הנעליים שהוא מציג לאחרונה – שלטעמי הן שיא הכיעור.

00070m.jpg

השני – המוטרף האהוב עלי, גליאנו שמעצב ל"דיור". תצוגת ההוט-קוטור 2007, הצגה גדולה מהחיים. שום דבר שם לא לביש ולא נעיל, אבל הצבעים והדימיון, pity on time. הוא גאון אמיתי.

00080m1.jpg00130m1.jpg00180m.jpg00160m.jpg00250m.jpg00270m.jpg00360m.jpg00370m.jpg00380m.jpg00420m.jpg00430m.jpg

הצילומים לא ממש מצליחים להעביר את העוצמה של התצוגה. מי שרוצה לראות את הווידיאו שיכנס לאתר של דיור ילחץ על ארצות הברית של אמריקה ויחפש את הקישור. מומלץ.

בסוף התצוגה מופיע כמובן המעצב. זה הצילום של הגאון שתמיד משחק אותה עם איזו תלבושת בסוף התצוגה

00470m.jpg
בראיונות אמר גליאנו שההשראה לתצוגה הייתה "מאדם באטרפליי", האופרה של פו'ציני. לא מכירה את האופרה ולכן אין לי מושג אם התלבושת שבה הוא מופיע בסוף התצוגה היא דמות שלקוחה מהאופרה. אצלי האסוציאציה הייתה אחרת: נפוליאון, לא?
לרגע חשבתי שיש כאן איזה הומור, איזה לעג עצמי שנון שנוגע באגו הענק.
גליאנו ללא ספק, הוא אחד האנשים שהייתי מאוד רוצה להכיר. ואם כבר להכיר – אז להיכנס לו מתחת לעור ולשאוב ממנו את היכולת לטוס אל האיןסוף, ליצור בענק וללכת עם הכישרון שלו בכזאת תעוזה.

*****

ולקינוח – השלדים, אלה שכבר ראינו לעיל ועוד תוספות:
00720m.jpg00160m1.jpg

00140m.jpg00320m.jpg00240m.jpg

בהמשך לתמונה שמארג' ציטטה, וגם שבכל פעם נהייה לי קשה יותר ויותר ליהנות מההיבטים הויזואליים, הצבעוניים, היצירתיים של האופנה. אני מסתכלת על השלדים האלה, על הפרצופים העצובים האלה, וכל ההנאה שלי מתאיידת דרך החלון.

Read Full Post »

היום היא התקשרה

היום היא התקשרה. אין לי מושג מה הקונסטלציה בכוכבים, אבל השבוע כל מי שהיה איתי באיזה קשר בעבר, התקשר. מה זה הסיפור הזה? – שבוע "הזכר את עצמך לאתון", כאילו מה?
הקול שלה רעד ואני בחלקיק שנייה הבנתי שאני לא סובלת אותה ושלנצח לא אסבול אותה ושמה שהיה לעולם לא יחזור.
לכולם יש X – מיתולוגי, או X – מיתולוגית, תלוי במגדר ובהעדפה המינית. אני סטרייטית עם X – מיתולוגית. וגרוע מזה – אני המיתולוגית שלה. אם תשאלו אותי, החברה הכי טובה שלי הייתה גבר. סטרייט, שעכשיו מבלה את ימיו בקנדה. אשתו עזבה אותו ובמקום להתאבד הוא נסע לקנדה.
אני מתגעגעת לסוג הזה של הקשר, לסוג הזה של הקסם.
גם איתה זה היה שעות של שיחות, לפעמים אל תוך הלילה, ימים של בילויים משותפים שאף פעם לא נגמרים, ושתמיד קורים בהם דברים מעניינים, טעמים חדשים שמתגלים, מקומות חדשים.

גדלנו יחד, מהתיכון. ביליתי אצלה בבית לפחות כמו אצלי. חצי אחות כזאת הייתי.

לאבא שלה הייתה אישה שנייה (להלן, הפילגש) שגם נולדו לו ממנה ילדים, ואז יום אחד אמא שלה גילתה את זה והתחרפנה. התחרפנה כמו בליפול על הרצפה, לבטוש ברגליים, יצא לה ריר מהפה (לא, זה לא היה התקף אפילפסיה, אבל זה נראה כמו). הגיעה עזרה ראשונה והיא הזעיקה אותי להיות שם בשבילה, לצפות יחד איתה באֵימָה מקרוב.
כשאת מכירה חברים חדשים בגיל מבוגר יותר, יש לזה טעם שונה. טעם שונה כי לא גדלת איתם את השנים המעצבות שבהן הרגש חי אחרת, שיש בהן איזה כוח אחר, יכולת אחרת להתרגש.

התפקחות איטית הייתה לי לגביה במשך השנים.
ככל שאני גדלתי וצמחתי מתוך הפצעים שלי, ככה הלכה והתבהרה לי המהות העקומה של הקשר בינינו. כל שלב כזה בהתפתחות שלי הוליד משבר, ואז לאחר תקופה היינו "חוזרות".
זאת לא הייתה רק הצמיחה שלי שהלכה והפרידה בינינו. הלך והרחיק בינינו גם מי שהיא הפכה להיות. תמיד אהבתי את האופן שבו המוח שלה עובד, אבל אצלה ההתפעמות מהיכולת הפכה לאהבה נרקיסיסטית. כזאת שמאפיינת את אלו, ויסלח לי אלוהים על ההכללות, שכותבים קטלוגים לתערוכות של אמנות מודרנית. המשפטים המפלצתיים, הפתלתלים, האין סופיים, המלאים מילים נפוחות מחשיבות עצמית. אתה יודע איך המשפט מתחיל אבל רק אלוהים לבדו יודע איך הוא נגמר ומה הוא מנסה להביע.
אני אקדים כאן קצת את המאוחר, כדי לספר שהמיתולוגית נשאה דברים אצלי בחתונה, לשמח לב כלה וחתן. אף אחד, אבל באמת אף אחד באולם לא הבין מה היא ניסתה להגיד. אני להבדיל מאחרים, ידעתי שהבעיה לא אצלי ונדרשו ממני מאמצי על לא לפרוץ בצחוק פרוע. אלו לא היו רק המילים, זאת גם הייתה האינטונציה של הקול מול הפרצופים ההמומים של האורחים. בתמונות רואים אותי בחיוך מאוזן לאוזן עומדת לידה כשהיא מדברת.

נחזור לגוף הסרט.

היא התחתנה בגיל מאוד צעיר. אל החופה שלה הגעתי מחו"ל ואת ליל החופה בילינו בשלושה – היא, הוא ואני. לא היה בזה שום דבר שהרגיש לא נוח, או לא טבעי, גם כשהיא נעלמה באותו ערב מהבית ואני והוא יצאנו לחפש אחריה – חלק מהמניפולציות המזוויעות, ובמבט אחורה האומללות כל כך שלה. הוא ספג את זה ממנה בכפיות ענק, אבל לא חסך את חלקו במערכת היחסים. מערכת יחסים שהיא בעצם ריב אחד ארוך שנמשך שנים. לא פעם ולא פעמיים הייתי נוכחת באיזה ריב קולני שלהם באמצע הרחוב. פעם היא זרקה את החומוס שהוא הכין אל המדרכה, קופסת הפלסטיק התפרקה והחומוס נשפך לו על הרגליים. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מהבושה על ההצגה שהם עושים. ביקשתי מהם שינסו לחסוך לי את זה. הם מאוד השתדלו, אבל זה היה מתפרץ להם בכל זאת. היא הפכה לאם מהר מאוד. כשנולד לה הבכור, זאת הייתה התרחקות הקשה הראשונה, כשהם נסעו לניו יורק עוד קצת התרחקנו. עדיין כתבנו מכתבים ארוכים וכשנפגשנו היו מרתונים אל תוך הלילה. תמיד היו מרתונים אל תוך הלילה.

עד שפגשתי אותו.

ממש בהתחלה כמחווה של פרגון היא הזמינה אותנו אליה לארוחת ערב. את ארוחת הערב הזו אני לא אשכח. היא ירדה על האיש שלה והוא ירד עליה, כל הזמן רצו שם עקיצות הדדיות, השפלות וזה נגמר בצעקות. אנחנו תקענו את המבט עמוק בצלחת והאוכל נתקע לנו עוד יותר עמוק בגרון.
למחרת, הייתי בטוחה שהיא בטראומה קשה, התקשרתי כולי מודאגת רק כדי להבין שהיא לא הבינה על מה אני מדברת. ערב שיגרתי עבר על כוחותינו. היום ברור לי שהיא משחזרת את דפוס היחסים בין ההורים שלה, אם אין דרמה וריגושים, אין חיים.
הזוגיות שלי פרחה, קרנתי מאושר והיא לא יכלה לסלוח לי על זה.
זה היה נורא, האופן שבו היא נטשה אותי עם השמחה שלי לבד, כל כך הייתי צריכה אותה שם והיא לא הייתה. אני לעולם לא אשכח איך היא התכווצה מקנאה – כשהודענו להם חגיגית שהחלטנו להתחתן. אני לא אומרת שלא היה בה חלק שגם שמח – אבל הייתה שם גם קנאה שחורה ואפלה, שכמו נוזל סמיך וחונק עטפה אותנו לאט, עד שנחנקנו למוות.

בחתונה כבר ידעתי שהעניין בינינו גמור. עוד רקדנו יחד, אבל אני כבר ידעתי שזה הריקוד האחרון. כבר הייתי במקום אחר, הרבה יותר חזק ומבין ורואה ומסוגל להחזיק את המראה מבלי לטשטש, מסוגל לכאוב מבלי להגיב.
עוד התקשרתי אליה מפריז לאחל לה שנה טובה. היא שתקה. אנשים לכודים במניירות שכבר מזמן לא משרתות אותם. לכודים כמו עכבר מעבדה במה שפעם הצליח ועכשיו הוא הרסני.
אמרתי לה שנה טובה ואחר כך עוד נאבקתי בזה, עוד כאב לי, עוד עיכלתי, אבל כשזה נגמר זה נגמר בלי להותיר שארית. אני זוכרת את עצמי יושבת בבית הקפה, שם על המדרכה, ביום אפרורי ליד הנהר, נותנת לה ללכת.
היום היא מתקשרת בקול רועד. תמיד אותו הסיפור. היא מתנהגת כמו חזיר, שמרוכז רק בתחת של עצמו ואחר כך טלפונים בקול רועד.
קול רועד כי היא לא מספרת לעצמה את האמת. כי היא לא נותנת לעצמה דין וחשבון על מה שקורה. היא נשארת עם געגוע כי היא לא מתחברת למציאות של מי שאני, של מי שהיא, של מה שהפכנו להיות.
בעצם כשאני חושבת על זה היא לא מתגעגעת אלי, היא מתגעגעת לתקופה, למי שהיא הייתה, למה שאז היה לה.
אני שונאת אותה. שונאת אותה על הסבל שהיא גרמה, על זה שבמקום להיות החברה שהיא יכלה להיות, היא לא. אני כועסת שהיא תפסה את המקום החשוב הזה בחיים שלי ובסוף יצאה פארש.
היו לה חלומות נוראיים עלי, היא מספרת. היא הייתה חייבת לראות שהכל בסדר.
אני נחמדה אליה. אני יכולה להרשות לעצמי להיות נחמדה, הלב שלי סגור.
שכחתי ממנה, באמת שכחתי ממנה ומקיומה, נתתי לה ללכת, עם כל מה שהיא לקחה איתה. שכחתי, מחקתי ורק הטלפון המזוין הזה הציף הכל פתאום.

Read Full Post »