Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for 2nd ב-פברואר, 2007

היום היא התקשרה

היום היא התקשרה. אין לי מושג מה הקונסטלציה בכוכבים, אבל השבוע כל מי שהיה איתי באיזה קשר בעבר, התקשר. מה זה הסיפור הזה? – שבוע "הזכר את עצמך לאתון", כאילו מה?
הקול שלה רעד ואני בחלקיק שנייה הבנתי שאני לא סובלת אותה ושלנצח לא אסבול אותה ושמה שהיה לעולם לא יחזור.
לכולם יש X – מיתולוגי, או X – מיתולוגית, תלוי במגדר ובהעדפה המינית. אני סטרייטית עם X – מיתולוגית. וגרוע מזה – אני המיתולוגית שלה. אם תשאלו אותי, החברה הכי טובה שלי הייתה גבר. סטרייט, שעכשיו מבלה את ימיו בקנדה. אשתו עזבה אותו ובמקום להתאבד הוא נסע לקנדה.
אני מתגעגעת לסוג הזה של הקשר, לסוג הזה של הקסם.
גם איתה זה היה שעות של שיחות, לפעמים אל תוך הלילה, ימים של בילויים משותפים שאף פעם לא נגמרים, ושתמיד קורים בהם דברים מעניינים, טעמים חדשים שמתגלים, מקומות חדשים.

גדלנו יחד, מהתיכון. ביליתי אצלה בבית לפחות כמו אצלי. חצי אחות כזאת הייתי.

לאבא שלה הייתה אישה שנייה (להלן, הפילגש) שגם נולדו לו ממנה ילדים, ואז יום אחד אמא שלה גילתה את זה והתחרפנה. התחרפנה כמו בליפול על הרצפה, לבטוש ברגליים, יצא לה ריר מהפה (לא, זה לא היה התקף אפילפסיה, אבל זה נראה כמו). הגיעה עזרה ראשונה והיא הזעיקה אותי להיות שם בשבילה, לצפות יחד איתה באֵימָה מקרוב.
כשאת מכירה חברים חדשים בגיל מבוגר יותר, יש לזה טעם שונה. טעם שונה כי לא גדלת איתם את השנים המעצבות שבהן הרגש חי אחרת, שיש בהן איזה כוח אחר, יכולת אחרת להתרגש.

התפקחות איטית הייתה לי לגביה במשך השנים.
ככל שאני גדלתי וצמחתי מתוך הפצעים שלי, ככה הלכה והתבהרה לי המהות העקומה של הקשר בינינו. כל שלב כזה בהתפתחות שלי הוליד משבר, ואז לאחר תקופה היינו "חוזרות".
זאת לא הייתה רק הצמיחה שלי שהלכה והפרידה בינינו. הלך והרחיק בינינו גם מי שהיא הפכה להיות. תמיד אהבתי את האופן שבו המוח שלה עובד, אבל אצלה ההתפעמות מהיכולת הפכה לאהבה נרקיסיסטית. כזאת שמאפיינת את אלו, ויסלח לי אלוהים על ההכללות, שכותבים קטלוגים לתערוכות של אמנות מודרנית. המשפטים המפלצתיים, הפתלתלים, האין סופיים, המלאים מילים נפוחות מחשיבות עצמית. אתה יודע איך המשפט מתחיל אבל רק אלוהים לבדו יודע איך הוא נגמר ומה הוא מנסה להביע.
אני אקדים כאן קצת את המאוחר, כדי לספר שהמיתולוגית נשאה דברים אצלי בחתונה, לשמח לב כלה וחתן. אף אחד, אבל באמת אף אחד באולם לא הבין מה היא ניסתה להגיד. אני להבדיל מאחרים, ידעתי שהבעיה לא אצלי ונדרשו ממני מאמצי על לא לפרוץ בצחוק פרוע. אלו לא היו רק המילים, זאת גם הייתה האינטונציה של הקול מול הפרצופים ההמומים של האורחים. בתמונות רואים אותי בחיוך מאוזן לאוזן עומדת לידה כשהיא מדברת.

נחזור לגוף הסרט.

היא התחתנה בגיל מאוד צעיר. אל החופה שלה הגעתי מחו"ל ואת ליל החופה בילינו בשלושה – היא, הוא ואני. לא היה בזה שום דבר שהרגיש לא נוח, או לא טבעי, גם כשהיא נעלמה באותו ערב מהבית ואני והוא יצאנו לחפש אחריה – חלק מהמניפולציות המזוויעות, ובמבט אחורה האומללות כל כך שלה. הוא ספג את זה ממנה בכפיות ענק, אבל לא חסך את חלקו במערכת היחסים. מערכת יחסים שהיא בעצם ריב אחד ארוך שנמשך שנים. לא פעם ולא פעמיים הייתי נוכחת באיזה ריב קולני שלהם באמצע הרחוב. פעם היא זרקה את החומוס שהוא הכין אל המדרכה, קופסת הפלסטיק התפרקה והחומוס נשפך לו על הרגליים. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מהבושה על ההצגה שהם עושים. ביקשתי מהם שינסו לחסוך לי את זה. הם מאוד השתדלו, אבל זה היה מתפרץ להם בכל זאת. היא הפכה לאם מהר מאוד. כשנולד לה הבכור, זאת הייתה התרחקות הקשה הראשונה, כשהם נסעו לניו יורק עוד קצת התרחקנו. עדיין כתבנו מכתבים ארוכים וכשנפגשנו היו מרתונים אל תוך הלילה. תמיד היו מרתונים אל תוך הלילה.

עד שפגשתי אותו.

ממש בהתחלה כמחווה של פרגון היא הזמינה אותנו אליה לארוחת ערב. את ארוחת הערב הזו אני לא אשכח. היא ירדה על האיש שלה והוא ירד עליה, כל הזמן רצו שם עקיצות הדדיות, השפלות וזה נגמר בצעקות. אנחנו תקענו את המבט עמוק בצלחת והאוכל נתקע לנו עוד יותר עמוק בגרון.
למחרת, הייתי בטוחה שהיא בטראומה קשה, התקשרתי כולי מודאגת רק כדי להבין שהיא לא הבינה על מה אני מדברת. ערב שיגרתי עבר על כוחותינו. היום ברור לי שהיא משחזרת את דפוס היחסים בין ההורים שלה, אם אין דרמה וריגושים, אין חיים.
הזוגיות שלי פרחה, קרנתי מאושר והיא לא יכלה לסלוח לי על זה.
זה היה נורא, האופן שבו היא נטשה אותי עם השמחה שלי לבד, כל כך הייתי צריכה אותה שם והיא לא הייתה. אני לעולם לא אשכח איך היא התכווצה מקנאה – כשהודענו להם חגיגית שהחלטנו להתחתן. אני לא אומרת שלא היה בה חלק שגם שמח – אבל הייתה שם גם קנאה שחורה ואפלה, שכמו נוזל סמיך וחונק עטפה אותנו לאט, עד שנחנקנו למוות.

בחתונה כבר ידעתי שהעניין בינינו גמור. עוד רקדנו יחד, אבל אני כבר ידעתי שזה הריקוד האחרון. כבר הייתי במקום אחר, הרבה יותר חזק ומבין ורואה ומסוגל להחזיק את המראה מבלי לטשטש, מסוגל לכאוב מבלי להגיב.
עוד התקשרתי אליה מפריז לאחל לה שנה טובה. היא שתקה. אנשים לכודים במניירות שכבר מזמן לא משרתות אותם. לכודים כמו עכבר מעבדה במה שפעם הצליח ועכשיו הוא הרסני.
אמרתי לה שנה טובה ואחר כך עוד נאבקתי בזה, עוד כאב לי, עוד עיכלתי, אבל כשזה נגמר זה נגמר בלי להותיר שארית. אני זוכרת את עצמי יושבת בבית הקפה, שם על המדרכה, ביום אפרורי ליד הנהר, נותנת לה ללכת.
היום היא מתקשרת בקול רועד. תמיד אותו הסיפור. היא מתנהגת כמו חזיר, שמרוכז רק בתחת של עצמו ואחר כך טלפונים בקול רועד.
קול רועד כי היא לא מספרת לעצמה את האמת. כי היא לא נותנת לעצמה דין וחשבון על מה שקורה. היא נשארת עם געגוע כי היא לא מתחברת למציאות של מי שאני, של מי שהיא, של מה שהפכנו להיות.
בעצם כשאני חושבת על זה היא לא מתגעגעת אלי, היא מתגעגעת לתקופה, למי שהיא הייתה, למה שאז היה לה.
אני שונאת אותה. שונאת אותה על הסבל שהיא גרמה, על זה שבמקום להיות החברה שהיא יכלה להיות, היא לא. אני כועסת שהיא תפסה את המקום החשוב הזה בחיים שלי ובסוף יצאה פארש.
היו לה חלומות נוראיים עלי, היא מספרת. היא הייתה חייבת לראות שהכל בסדר.
אני נחמדה אליה. אני יכולה להרשות לעצמי להיות נחמדה, הלב שלי סגור.
שכחתי ממנה, באמת שכחתי ממנה ומקיומה, נתתי לה ללכת, עם כל מה שהיא לקחה איתה. שכחתי, מחקתי ורק הטלפון המזוין הזה הציף הכל פתאום.

מודעות פרסומת

Read Full Post »