Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for 12th ב-מרץ, 2007

נתחיל מהסוף

חזרתי. לא שמחתי לחזור ולא שמחתי שאני לא שמחה לחזור. סיפור אהבה בלתי אפשרי יש לי עם הארץ הזאת שבה נולדתי, שאני מחוברת אליה בחבל טבור שכרוך לי על הצוואר, חונק, מהרגע שהגחתי אל אוויר העולם. תחושה של לא להיות מסוגלת להקיא אבל גם לא לבלוע.

נסיעות זאת תמיד אפשרות לבחון דברים מחדש.
בנסיעה לשם תהיתי האם מה שעשה את פינלנד מיוחדת עבורי, באמת נמצא שם, האם אפגוש את זה שוב? או שזה היה עניין של תקופה, חזיון תעתועים שלא יחזור על עצמו?

פינלנד לא איכזבה. חברה שלמה של אנשים, שהרגישות אל האחר, אל הזולת, היא הכלל, ולא היוצא מהכלל.
אני מנסה לפרוק את אוסף השאלות והרגשות שעולות מההשוואה אל הנייר. חלקן מתקשרות לכאן. חלקן מנוסחות עדיין בקווים גסים מדי, כמו: האם ניתן לחנך את העם הזה כולו לאחרת? האם עם שלם יכול לעבור טרנספורמציה של אופי? האם ניתן להפוך את הישראלי לאדם רגיש אל האחר, רגיש למרחב הפרטי של הזולת? מאיפה מתחילים? ובעיקר התסבוכת שלי של העניין האישי מול העניין הלאומי.

זה עדיין מתנסח. זה וגם – המצלמה הדיגיטאלית החדשה שקניתי מסרבת לדבר אל המחשב וכל התמונות שצילמתי יצטרכו לחכות;

אז בינתיים בקטנה, סיפור החזרה ארצה:
___________________

המטוס – אייר-באס 430, הדגם החדש הארוך של לופטהנזה. טיסות ראשונות כך נראה, כי הצוות מתרגש, כמו שמתרגשים בלילה ראשון. אחר כך יסתבר, שהצוות גם התרגש מהעובדה שאת אחד הכיסאות במחלקה הראשונה חימם ברוב הדר ופאר ישבנו של אדון לאונרדו דה-קפריו שהובל היישר אל המטוס במכונית קטנה (כשראינו את המכונית חשבתי שמדובר בקטע בטחוני, הסעה של שושואיסטים). הדיילות היו ממש סמוקות מהתרגשות, צחקקו והסתובבו אחוזות תזזית.
_________________

מחלקת עסקים. הכסא כמו בפנטזיות הכי רטובות, מתיישר למצב של מיטה. לא כאילו מיטה, לא זוויות – מיטה, מיטה, על באמת. כבר לא צריך מטוס מנהלים, כדי באמת להיות מסוגל לישון במיטה בטיסה.
אפשרויות המשחק עם הכסא – אין סופיות, מבחינת המשענות לגב, לרגליים, כל חלק מתכוונן בנפרד. האפשרויות מבחינת הדברים שאתה יכול לצפות על המסך האישי גם הן מדהימות; אפשריות הבחירה הן הרבה יותר גדולות: אפשר לבחור בין סרטים, סרטים דוקומנטאריים, תוכניות בידור, ספורט, רשימה מרשימה ובעיקר – נוספה האפשרות, כמו בדי. וי. די בבית, לצאת מהסרט בכל רגע נתון, לעצור את הסרט ולהריץ קדימה או אחורה. הצפייה בסרטים ובתוכניות אפשרית לאורך כל זמן הטיסה.
פנטזנו על אפשרות לישון ודווקא כשזה היה מאוד אפשרי, לא התחשק לי לישון בכלל. היה נחמד לי לשכב, לראות סרטים מעולים ולהתפטם מהמטעמים של מחלקת העסקים, גם אם זה שלוש לפנות בוקר.
אלא שאז התחילו להגיע הנפגעים.
בגלל שאלו טיסות ראשונות, הצוות עוד לא ממש הצליח להשתלט על המיזוג. כך יצא שאנחנו קפאנו מקור ובמחלקת התיירות האנשים עברו טיגון איטי. הטיגון לא הועיל כנראה למבוגרים שבחבורה ומכיוון שמחלקת העסקים הייתה ריקה וקרה – הובילו את הנפגעים אל הכיסאות הריקים לידנו. בקבוקי חמצן, רופאים וברגע הפכנו לחדר מיון אמבולטורי. ארבע במספר היה מספר המתעלפות.

___________________

ארבע לפנות בוקר, שדה התעופה בן-גוריון.
תוך דקות זה התחיל לטפס אצלי במעלה עמוד השדרה. שום דבר לא קורה, אבל עוד לפני שהמסוע של המזוודות מתחיל לזוז, אפשר להרגיש באוויר את המתח נבנה. המתח והלחץ שבדרך כלל אני לא רגישה אליהם. התחושה היא של צפייה מתוחה, של לחץ שהולך ונבנה במהירות, עם כל שנייה שבה המסוע לא מתחיל לפלוט את המזוודות. טבעת האנשים הולכת ומתהדקת אל המסוף, כולם נדחקים "לתפוס מקום". כולה, פאקינג מזוודות, אמצע הלילה. אז עוד עשר דקות תקבל את המזוודה, או לא תקבל את המזוודה בכלל. התחושה היא שיש כאן עניין של חיים ומוות לפחות.
"רוניתי" נדחקה ביני ובין המסוע ובעודה תופסת עמדה דחקה אותי ואת העגלה שלי. אחר כך זה המשיך בצעקות קולניות לכל עבר [יש פה צפוניים? מי רוצה לקחת מונית יחד? הי אלי, איזה מותק אתה, חכה רגע]. והשיא היה הפרידות והנשיקות שנעשו מעל העגלה שלי, במרחק של כעשרה סנטימטר מהפרצוף שלי. פעם אחת חטפתי בפרצוף את המרפק של החיבוק ועוד פעם את אחד התיקים שרוניתי העבירה לחברה. בגלל הצפיפות, כמובן, היו כאלה שלא יכלו לגשת אל המסוף. לא הגבתי, כי עדיין הייתי בפינלנד. הייתי המומה משהו. אחרי כמה שעות של אוויר ישראלי בטח כבר הייתי תורמת לרוניתי מידע חשוב.
רוניתי כמובן לרגע לא התעכבה לקלוט שהיא הכניסה לי מרפק בפרצוף, או דפקה לי את הראש עם המזוודה של החברה שלה. אני כבר לא מדברת על הדחיקה אחורה. אני הייתי אוויר עבור רוניתי.
רוניתי כמשל.

Read Full Post »