Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for 16th ב-מרץ, 2007

עד שלשום הבלוג של מור-אור-לס היה קיים. הבלוג הופיע אצלי על הבלוגרול. הבלוג שהיא כתבה היה בעצם מכתב פרידה ארוך לילדים שלה, מהם היא נפרדת, בשל מותה הקרב. "צוואה רוחנית" היא קראה לבלוג.
הייתי המגיבה האחרונה בבלוג. מדי פעם בדקתי, מקווה לראות, שמא משהו התחדש. מאז דצמבר לא נוסף בבלוג דבר.
לא העזתי לשאול, לא העזתי לשלוח מייל. ההיכרות הייתה קצרה מדי.
מכיוון שהבלוג נמחק, אני מוחקת אותו מהבלוגרול. לא רציתי לעשות את זה מבלי להתייחס ולהיפרד ממור-אור-לס.
אני מקדישה לך moreorless היקרה – את השיחה הזו שהנחייתי בעבר:

שיחה אודות המוות

השיחה שלנו היום תתבסס על שיחה אחרת שכותרתה "שיחה אודות המוות". זוהי שיחה שמנהל יידו קרישנמורטי עם תלמידתו פופול ג'ייקר אודות המוות. ג'ייקר חוששת ממותו של קרישנמורטי, מהכאב הצפוי לה. עבורה המוות שלו, הוא נתק מהחמלה העמוקה שאיתה היא באה במגע באמצעותו.

בחרתי בשיחה זו שנושאה מוות, כי ג'ייקר בשיחה עם קרישנמורטי מבטאת היטב את התחושה האינטואיטיבית לפיה: מה נראה סותר יותר את תובנת הריקות(1) מאשר המוות האישי? המוות הצפוי לכל אחד מאתנו והכאב שאנו חווים כשזה קורה לקרובים לנו. אם התופעות כולן ריקות – כיצד זה קיים מוות? היחס האישי של כל אחד מאתנו למותו (הוודאי) רחוק מלהיות כאל מושג ריק.
לבחור במוות כנושא, חשבתי, אין כמוהו להמחיש עד כמה עבורי הריקות היא רעיון, רעיון שאני מבינה, רעיון שאני מקבלת – אולם הוא מנותק מהוויה היום-יומית שלי ומהאופן שבו אני חווה וחיה את חיי. בהוויה היום- יומית של חיי אני תופסת את עצמי כמי שנולדה וכמי שתמות. אני חוששת מהסוף הזה, שלי, של "אני". אני גם מבינה כי פחד המוות הוא המקור לפחדים שלי כולם. הפחד מהסוף – הוא הפחד האולטימטיבי ולכן הוא כה מעניין לחקירה.

נקודת המוצא שלי היא ש"אני" תופסת את עצמי כתופעה נפרדת: הנה יש לי, התחלה וסוף ואמצע שהוא חיים- וכל זה הוא יחידה נפרדת: החיים שלי. אף אחד אחר אינו חי את חיי וכשאני אמות ואחווה את חוסר הנוחות שיש במוות – זאת תהיה החוויה "שלי". כשיקברו אותי, האירוע הייחודי הזה שהוא "אני", יפסיק להתקיים. זוהי התפיסה שאיתה אני יוצאת למסע הקריאה בקרישנמורטי.


(1) הריקות הוא מושג מרכזי בבודהיזם. מושג הריקות מכוון לכך שאין בעולם תופעה שיש לה קיום עצמאי משלה. זאת משום שכל תופעה בעולם קשורה בקשר של סיבה ומסובב לתופעות אחרות ולעולם אינה נפרדת, עומדת עצמאית. בנוסף לזה, התופעות נמצאות במצב מתמיד של שינוי, הן עולות ונעלמות באופן מתמיד – הקביעות שאנחנו מייחסים לתופעות היא אשליה. לכן כל המושגים והקטגוריות שאנחנו משתמשים בהם הם בעצם ריקים מתוכן שיש בו ממש. מכאן מושג הריקות.
________________________________________

מספר מילים אודות קרישנמורטי:

קרישנמורטי, נחשב לאחת הדמויות הבולטות בתחום הרוח במערב במאה ה-20. הוא נולד בסוף המאה ה-19, ב-1895 בדרום הודו, הוא היה הילד השמיני במשפחה ממעמד בינוני. סיפור חיים יוצא דופן. כשהיה בן 14, הוא אומץ על ידי Annie Benson , מי שהייתה אז הנשיאה של האגודה התיאוסופית. אגודה שניסתה לחבר תורות רוחניות ממזרח וממערב וביקשה להפיץ תורה של אחוות עמים ואהבת האדם. חברי האגודה (שמרכזה בבריטניה והיה לה גם סניף במדרס) עסקו בתקשור, מתוך כוונה "להוריד" ידע רוחני באמצעות יישויות שהם תקשרו איתן לטובת האנושות. חברי האגודה חיפשו את המורה הגדול שאת בואו הם חזו ובקרישנמורטי הם גילו כוחות רוחניים מיוחדים.

בנסון לקחה את קרישנמורטי ואת אחיו Nitya לאנגליה – שם הם חונכו באופן פרטי.
ב-1929, בגיל 34 קרישנמורטי דחה את מעמד הגורו, המורה של האגודה (כולל הנכסים שקיבל בתוקף תפקידו) – באומרו: 'אני לא גורו ואינני יכול להיות גורו'.

קרישנמורטי סירב להוות סמכות עבור אדם אחר: "אדם צריך להבין לבד, לא דרך אדם אחר. הייתה לנו אוטוריטה של מורים, משיחים ומאסטרים. אם אתה רוצה לגלות מהי מדיטציה, תצטרך להניח הצדה, באופן לגמרי מוחלט, כל אוטוריטה שהיא".

קרישנמורטי הצהיר שמטרתו היחידה היא לעזור לבני אדם להשתחרר ממגבלותיהם הפסיכולוגיות. ומאותה שנה הוא נסע ברחבי העולם ודיבר בפני אנשים, כתב עשרות ספרים ותורגם ל-33 שפות.

קרישנמורטי היה איש רוח עצמאי במובן שהוא לא השתייך לכת או לזרם, הוא דיבר בשפה ייחודית משלו. ניתן לזהות דמיון גדול בין התפיסה שהוא בטא לבודהיזם. קרישנמורטי דיבר על אותה התפיסה עצמה כפי שהיא באה לידי ביטוי – בארבע האמיתות הנאצלות. הטרמינולוגיה שונה, אולם המהות זהה. הטרמינולוגיה שונה כי קרישנמורטי דיבר בגובה העיניים של התקופה, מעין נביא נודד שמטרתו לעורר בני אדם למצבם ולמצבו של העולם. קרישנמורטי דיבר על החיים כפי שאנו מכירים אותם – כסבל. כשהוא תיאר סבל הוא תיאר אותו במונחים מודרניים: ללכת למשרד לעבודה כל יום, החזרה המייגעת והאפורה של השגרה, הרצון להיות מישהו, קריירה, להשיג כסף, מעמד, אהבה.

הוא דיבר כמו הבודהיסטים על סבל שזרעיו טמונים בתודעה האנושית, האישית והוא גם דיבר על היכולת להשתחרר מהסבל על ידי שינוי התודעה והתפיסה. שחרור שהוא תוצר של טרנספורמציה עצמית, תוצר של שינוי עמוק שעובר האדם. שינוי רדיקלי, זהה לזה שמציע הבודהיזם. זהו שינוי שנמצא באחריותו של כל אחד מאתנו, ומבחינת קרישנמורטי זהו גם השינוי היחיד אשר עשוי להוביל לשינוי העולם.
כל עוד אותו "אני" שהאדם מייצר קודם ל"אני" של כל אחד אחר – מלחמות ואלימות תהיינה לחם חוקנו. האחיזה ב"אני" היא המוקד לאלימות ולסבל. לא מדובר בשינוי של סדרי עולם אלא האדם הוא שמשתנה. זאת אומרת שינוי יכול להיקרא רק מה שיכול להוביל להפסקת האלימות בעולם. כל אדם יכול לשנות את אישיותו, את טבעו, את התנהגותו, את הצורה שבה הוא תופס את העולם, שינוי מוחלט וקיצוני. השינוי הזה נעשה באמצעות התבוננות.
הדימוי שקרישנמורטי השתמש בו כדי לתאר כיצד צריכה ההתבוננות להיעשות הוא: הסתכל על עצמך באותה ערנות שבה היית עושה זאת אם בפינת החדר היית מגלה נחש – תהיה דרוך מאוד, קשוב מאוד.
כלי נוסף המחולל שינוי הוא מדיטציות.
_____________________________________

בשלב הזה הקראתי את תרגום השיחה בין קרישנמורטי לפופול. כאן אני אציין רק ציטוטים נבחרים, בבחינת כותרות:
– סיום הסבל, הסבל של הסיום.
– מה מסתיים?
– מדוע אני בצער?
– אני בצער: אף פעם לא הבנתי את המשמעות של הסוף; אף פעם לא סיימתי באופן מוחלט אמונה, התקשרות ( אחיזה).
– לסיים באופן מוחלט, אבסולוטי את הזיכרון של כל זה, זה מוות.
– הכנס למשכנו של המוות בעודך חי.
– לסיים אחיזה = מוות.
– האחר איננו ממין הזמן.
– על מנת להבין – ללא זמן – את אשר מתקיים לעד, על הנפש להיות חופשייה מכל מה שאדם אגר פסיכולוגית שזה זמן. לכן חייב להיות סיום.
– ההכרה של האדם היא התוכן שלה.
– כל תנועת המחשבה היא תוכן.
– התנועה של המחשבה זו תנועה של זמן.
– יש מצב קיומי המתגלה כקרישנמורטי.
– זה לא שלך או שלי. זה נמצא שם.
– על מנת לחיות את זה מתבקשת, נדרשת, תבונה ערה אשר רואה את תנועת המחשבה.
– תבונה מודעת לפעילות המחשבה מסיימת אותה. זאת היא מדיטציה אמיתית.
– למוות אין משמעות מאחר ואת חיה עם המוות כל הזמן.
– כשהנפש מסוגלת לחיות עם סיום היא מסוגלת לחיות עם סיומם של הזמן והידע.

***

בבסיס התפיסה הרגילה שבה אני תופסת את העולם עומדת ההיאחזות. אני נאחזת בדעות שלי, ברעיונות שלי, בטעמים שלי, במה שאני אוהבת ובמה שאני שונאת. אני מייצרת דימוי של עצמי ונאחזת בו. אני מייצרת דימוי של בן-זוגי, של המטרה של חיי, של המשמעות של חיי. מההחזקה הזאת אני שואבת ביטחון. בתוך הממשות שבה אין כל וודאות אני מייצרת מקלט של ביטחון, שממנו אני מפחדת עד מוות להרפות – עד מוות תרתי משמע.

הדבק של האחיזה היא ההזדהות. ההזדהות שלי עם היציר המחשבתי הזה שנקרא "אני", "אני" שמה את עצמי לפני הכל – אני מרכז העולם של עצמי – אני קודמת לכל אחד אחר ולכל דבר אחר. אני מרחיבה את ההיקשרות מ" האני" ל"שלי". ה"שלי" הוא שלוחה מייצגת של "אני". ההזדהות היא עם המחשבות שלי, עם התגובות שלי, עם הרגשות שלי, המטרות שלי, הגוף שלי, המשפחה שלי, הלאום שלי, האהבה שלי, הסבל שלי – כל זה הוא "שלי".

וכל זה – ההיאחזות, ההזדהות – שקרישנמורטי מכנה "היקשרות" – מתקיים בתנועת רצף של המחשבות. כל תנועת המחשבה היא תוכן.
חשוב להבין שבניגוד לאופן שבו אנחנו נוהגים לחשוב- שקיימת מחשבה לחוד ותוכן של המחשבות לחוד, [זאת אומרת קיימת "חשיבה" שמייצרת מחשבות] – למעשה: בכל רגע נתון המחשבה והתכנים שלה הם אותו הדבר עצמו. ברגע נתון יש רק מחשבה אחת. הפיצול הדואלי בין "חושב" ל"מחשבה", הוא מצב שהמחשבה מייצרת כשהיא הופכת את עצמה לנושא. הפיצול הוא משחק בדיוני שמייצרת החשיבה עצמה. זהו בסיס האשליה.

מהי ההכרה כפי שאנחנו מכירים אותה? זוהי התנועה בזמן שמדבר עליה קרישנמורטי. המחשבות אודות עצמי הנשענות על העבר והולכות אל העתיד. אני משתמשת בחומרים מהעבר כדי לצייר לעצמי עתיד שבו אין כל הפתעה. אינני יכולה להמציא משהו שמעולם לא פגשתי בו, שטעמו זר לי לחלוטין. אני לועסת כל הזמן את אותם חומרים ישנים. אין התחדשות.
אין חדש כי אין מוות. אין התחלה כי אין סוף. אינני נפרדת מדברים. אני אוחזת בהם, מזדהה איתם.

קרישנמורטי מתאר זאת יפה: "בואי נאמר שיש משהו, זיכרון של חוויה שאני מטפח, שאני מחזיק בו משום שזה הסב לי אושר גדול, תחושה של עומק, של רווחה. אני נצמד לזיכרון הזה".
בממשות, במציאות, אני כבר נמצאת במקום אחר, בסיטואציה אחרת, אבל, מתאר קרישנמורטי: "אני הולך למשרד, אני עובד, אבל הזיכרון מתמיד ומתקיים באופן כה יוצא דופן ומלא חיות, שאני נאחז בו; לכן לעולם אינני מגלה מה המשמעות של לסיים משהו".

הקשר הרגשי-פסיכולוגי הזה, שבו אין לי את האפשרות לקחת מרחק מההזדהות, להרפות את האחיזה. שבו אין לי הפסקה, שאותו אני לא מסוגלת ולא יודעת לסיים, זהו זרם אסוציטיבי של מחשבות שעסוק כל הזמן בעצמו, מנותק מהממשות. קרישנמורטי משתמש בדימוי של הנהר כדי לתאר את אותה הממשות – שאין לה התחלה ואין לה סוף, שאין בה יחידות נפרדות, שכל סוף הוא בו זמנית גם התחלה.
הנה האדם עומד שם מול הזרימה הזו, מול השפע הזורם הזה שהוא המשכיות ללא זמן. עומד האדם מול הנהר ואינו יכול להצטרף לזרימה הזו של הממשות. הוא לא יכול להתפנות אל הזרימה כי הוא מנסה לכופף את החוויה שלו, לארגן את העולם כפי שנוח לו, באופן שיתאים לדימויים, לדעות, לעמדות, לנטיות, לאינטרסים, הוא מנסה להרחיק את הבלתי נעים ולקרב את הנעים. הוא מחלק את הזרימה ליחידות בדיוניות, שבקביעות שלהן הוא נאחז. ההכרה המכוונת, המנתבת לפי מוטיבציה – לעולם במצוקה, לעולם בבריחה מתמדת מהממשות שאל תוכה האדם מפחד להיבלע, להעלם. האגו מפחד למות. אם יעלם בתוך הזרם – מי הוא יהיה אז?

אומר קרישנמורטי:
"על מנת להבין – ללא זמן – את אשר מתקיים לעד, על הנפש להיות חופשייה מכל מה שאדם אגר פסיכולוגית שזה זמן. לכן חייב להיות סיום".
"על מנת לחיות את הזרימה מתבקשת, נדרשת, תבונה ערה אשר רואה את תנועת המחשבה".
"תבונה מודעת לפעילות המחשבה מסיימת אותה. זאת היא מדיטציה אמיתית".
אומר קריטשנמורטי:
"אם תנועת המחשבה נפסקת, ההכרה, כפי שאנו מכירים אותה, איננה". מה נשאר? קרישנמורטי מכנה זאת " אחר", "זה". האחר איננו ממין הזמן. זה לא שלך או שלי. זה נמצא שם.

כשהנפש מסוגלת לחיות עם סיום היא מסוגלת לחיות עם סיומם של הזמן והידע .

מודעות פרסומת

Read Full Post »