עד שלשום הבלוג של מור-אור-לס היה קיים. הבלוג הופיע אצלי על הבלוגרול. הבלוג שהיא כתבה היה בעצם מכתב פרידה ארוך לילדים שלה, מהם היא נפרדת, בשל מותה הקרב. "צוואה רוחנית" היא קראה לבלוג.
הייתי המגיבה האחרונה בבלוג. מדי פעם בדקתי, מקווה לראות, שמא משהו התחדש. מאז דצמבר לא נוסף בבלוג דבר.
לא העזתי לשאול, לא העזתי לשלוח מייל. ההיכרות הייתה קצרה מדי.
מכיוון שהבלוג נמחק, אני מוחקת אותו מהבלוגרול. לא רציתי לעשות את זה מבלי להתייחס ולהיפרד ממור-אור-לס.
אני מקדישה לך moreorless היקרה – את השיחה הזו שהנחייתי בעבר:
שיחה אודות המוות
השיחה שלנו היום תתבסס על שיחה אחרת שכותרתה "שיחה אודות המוות". זוהי שיחה שמנהל יידו קרישנמורטי עם תלמידתו פופול ג'ייקר אודות המוות. ג'ייקר חוששת ממותו של קרישנמורטי, מהכאב הצפוי לה. עבורה המוות שלו, הוא נתק מהחמלה העמוקה שאיתה היא באה במגע באמצעותו.
בחרתי בשיחה זו שנושאה מוות, כי ג'ייקר בשיחה עם קרישנמורטי מבטאת היטב את התחושה האינטואיטיבית לפיה: מה נראה סותר יותר את תובנת הריקות(1) מאשר המוות האישי? המוות הצפוי לכל אחד מאתנו והכאב שאנו חווים כשזה קורה לקרובים לנו. אם התופעות כולן ריקות – כיצד זה קיים מוות? היחס האישי של כל אחד מאתנו למותו (הוודאי) רחוק מלהיות כאל מושג ריק.
לבחור במוות כנושא, חשבתי, אין כמוהו להמחיש עד כמה עבורי הריקות היא רעיון, רעיון שאני מבינה, רעיון שאני מקבלת – אולם הוא מנותק מהוויה היום-יומית שלי ומהאופן שבו אני חווה וחיה את חיי. בהוויה היום- יומית של חיי אני תופסת את עצמי כמי שנולדה וכמי שתמות. אני חוששת מהסוף הזה, שלי, של "אני". אני גם מבינה כי פחד המוות הוא המקור לפחדים שלי כולם. הפחד מהסוף – הוא הפחד האולטימטיבי ולכן הוא כה מעניין לחקירה.
נקודת המוצא שלי היא ש"אני" תופסת את עצמי כתופעה נפרדת: הנה יש לי, התחלה וסוף ואמצע שהוא חיים- וכל זה הוא יחידה נפרדת: החיים שלי. אף אחד אחר אינו חי את חיי וכשאני אמות ואחווה את חוסר הנוחות שיש במוות – זאת תהיה החוויה "שלי". כשיקברו אותי, האירוע הייחודי הזה שהוא "אני", יפסיק להתקיים. זוהי התפיסה שאיתה אני יוצאת למסע הקריאה בקרישנמורטי.
(1) הריקות הוא מושג מרכזי בבודהיזם. מושג הריקות מכוון לכך שאין בעולם תופעה שיש לה קיום עצמאי משלה. זאת משום שכל תופעה בעולם קשורה בקשר של סיבה ומסובב לתופעות אחרות ולעולם אינה נפרדת, עומדת עצמאית. בנוסף לזה, התופעות נמצאות במצב מתמיד של שינוי, הן עולות ונעלמות באופן מתמיד – הקביעות שאנחנו מייחסים לתופעות היא אשליה. לכן כל המושגים והקטגוריות שאנחנו משתמשים בהם הם בעצם ריקים מתוכן שיש בו ממש. מכאן מושג הריקות.
________________________________________
מספר מילים אודות קרישנמורטי:
קרישנמורטי, נחשב לאחת הדמויות הבולטות בתחום הרוח במערב במאה ה-20. הוא נולד בסוף המאה ה-19, ב-1895 בדרום הודו, הוא היה הילד השמיני במשפחה ממעמד בינוני. סיפור חיים יוצא דופן. כשהיה בן 14, הוא אומץ על ידי Annie Benson , מי שהייתה אז הנשיאה של האגודה התיאוסופית. אגודה שניסתה לחבר תורות רוחניות ממזרח וממערב וביקשה להפיץ תורה של אחוות עמים ואהבת האדם. חברי האגודה (שמרכזה בבריטניה והיה לה גם סניף במדרס) עסקו בתקשור, מתוך כוונה "להוריד" ידע רוחני באמצעות יישויות שהם תקשרו איתן לטובת האנושות. חברי האגודה חיפשו את המורה הגדול שאת בואו הם חזו ובקרישנמורטי הם גילו כוחות רוחניים מיוחדים.
בנסון לקחה את קרישנמורטי ואת אחיו Nitya לאנגליה – שם הם חונכו באופן פרטי.
ב-1929, בגיל 34 קרישנמורטי דחה את מעמד הגורו, המורה של האגודה (כולל הנכסים שקיבל בתוקף תפקידו) – באומרו: 'אני לא גורו ואינני יכול להיות גורו'.
קרישנמורטי סירב להוות סמכות עבור אדם אחר: "אדם צריך להבין לבד, לא דרך אדם אחר. הייתה לנו אוטוריטה של מורים, משיחים ומאסטרים. אם אתה רוצה לגלות מהי מדיטציה, תצטרך להניח הצדה, באופן לגמרי מוחלט, כל אוטוריטה שהיא".
קרישנמורטי הצהיר שמטרתו היחידה היא לעזור לבני אדם להשתחרר ממגבלותיהם הפסיכולוגיות. ומאותה שנה הוא נסע ברחבי העולם ודיבר בפני אנשים, כתב עשרות ספרים ותורגם ל-33 שפות.
קרישנמורטי היה איש רוח עצמאי במובן שהוא לא השתייך לכת או לזרם, הוא דיבר בשפה ייחודית משלו. ניתן לזהות דמיון גדול בין התפיסה שהוא בטא לבודהיזם. קרישנמורטי דיבר על אותה התפיסה עצמה כפי שהיא באה לידי ביטוי – בארבע האמיתות הנאצלות. הטרמינולוגיה שונה, אולם המהות זהה. הטרמינולוגיה שונה כי קרישנמורטי דיבר בגובה העיניים של התקופה, מעין נביא נודד שמטרתו לעורר בני אדם למצבם ולמצבו של העולם. קרישנמורטי דיבר על החיים כפי שאנו מכירים אותם – כסבל. כשהוא תיאר סבל הוא תיאר אותו במונחים מודרניים: ללכת למשרד לעבודה כל יום, החזרה המייגעת והאפורה של השגרה, הרצון להיות מישהו, קריירה, להשיג כסף, מעמד, אהבה.
הוא דיבר כמו הבודהיסטים על סבל שזרעיו טמונים בתודעה האנושית, האישית והוא גם דיבר על היכולת להשתחרר מהסבל על ידי שינוי התודעה והתפיסה. שחרור שהוא תוצר של טרנספורמציה עצמית, תוצר של שינוי עמוק שעובר האדם. שינוי רדיקלי, זהה לזה שמציע הבודהיזם. זהו שינוי שנמצא באחריותו של כל אחד מאתנו, ומבחינת קרישנמורטי זהו גם השינוי היחיד אשר עשוי להוביל לשינוי העולם.
כל עוד אותו "אני" שהאדם מייצר קודם ל"אני" של כל אחד אחר – מלחמות ואלימות תהיינה לחם חוקנו. האחיזה ב"אני" היא המוקד לאלימות ולסבל. לא מדובר בשינוי של סדרי עולם אלא האדם הוא שמשתנה. זאת אומרת שינוי יכול להיקרא רק מה שיכול להוביל להפסקת האלימות בעולם. כל אדם יכול לשנות את אישיותו, את טבעו, את התנהגותו, את הצורה שבה הוא תופס את העולם, שינוי מוחלט וקיצוני. השינוי הזה נעשה באמצעות התבוננות.
הדימוי שקרישנמורטי השתמש בו כדי לתאר כיצד צריכה ההתבוננות להיעשות הוא: הסתכל על עצמך באותה ערנות שבה היית עושה זאת אם בפינת החדר היית מגלה נחש – תהיה דרוך מאוד, קשוב מאוד.
כלי נוסף המחולל שינוי הוא מדיטציות.
_____________________________________
בשלב הזה הקראתי את תרגום השיחה בין קרישנמורטי לפופול. כאן אני אציין רק ציטוטים נבחרים, בבחינת כותרות:
– סיום הסבל, הסבל של הסיום.
– מה מסתיים?
– מדוע אני בצער?
– אני בצער: אף פעם לא הבנתי את המשמעות של הסוף; אף פעם לא סיימתי באופן מוחלט אמונה, התקשרות ( אחיזה).
– לסיים באופן מוחלט, אבסולוטי את הזיכרון של כל זה, זה מוות.
– הכנס למשכנו של המוות בעודך חי.
– לסיים אחיזה = מוות.
– האחר איננו ממין הזמן.
– על מנת להבין – ללא זמן – את אשר מתקיים לעד, על הנפש להיות חופשייה מכל מה שאדם אגר פסיכולוגית שזה זמן. לכן חייב להיות סיום.
– ההכרה של האדם היא התוכן שלה.
– כל תנועת המחשבה היא תוכן.
– התנועה של המחשבה זו תנועה של זמן.
– יש מצב קיומי המתגלה כקרישנמורטי.
– זה לא שלך או שלי. זה נמצא שם.
– על מנת לחיות את זה מתבקשת, נדרשת, תבונה ערה אשר רואה את תנועת המחשבה.
– תבונה מודעת לפעילות המחשבה מסיימת אותה. זאת היא מדיטציה אמיתית.
– למוות אין משמעות מאחר ואת חיה עם המוות כל הזמן.
– כשהנפש מסוגלת לחיות עם סיום היא מסוגלת לחיות עם סיומם של הזמן והידע.
***
בבסיס התפיסה הרגילה שבה אני תופסת את העולם עומדת ההיאחזות. אני נאחזת בדעות שלי, ברעיונות שלי, בטעמים שלי, במה שאני אוהבת ובמה שאני שונאת. אני מייצרת דימוי של עצמי ונאחזת בו. אני מייצרת דימוי של בן-זוגי, של המטרה של חיי, של המשמעות של חיי. מההחזקה הזאת אני שואבת ביטחון. בתוך הממשות שבה אין כל וודאות אני מייצרת מקלט של ביטחון, שממנו אני מפחדת עד מוות להרפות – עד מוות תרתי משמע.
הדבק של האחיזה היא ההזדהות. ההזדהות שלי עם היציר המחשבתי הזה שנקרא "אני", "אני" שמה את עצמי לפני הכל – אני מרכז העולם של עצמי – אני קודמת לכל אחד אחר ולכל דבר אחר. אני מרחיבה את ההיקשרות מ" האני" ל"שלי". ה"שלי" הוא שלוחה מייצגת של "אני". ההזדהות היא עם המחשבות שלי, עם התגובות שלי, עם הרגשות שלי, המטרות שלי, הגוף שלי, המשפחה שלי, הלאום שלי, האהבה שלי, הסבל שלי – כל זה הוא "שלי".
וכל זה – ההיאחזות, ההזדהות – שקרישנמורטי מכנה "היקשרות" – מתקיים בתנועת רצף של המחשבות. כל תנועת המחשבה היא תוכן.
חשוב להבין שבניגוד לאופן שבו אנחנו נוהגים לחשוב- שקיימת מחשבה לחוד ותוכן של המחשבות לחוד, [זאת אומרת קיימת "חשיבה" שמייצרת מחשבות] – למעשה: בכל רגע נתון המחשבה והתכנים שלה הם אותו הדבר עצמו. ברגע נתון יש רק מחשבה אחת. הפיצול הדואלי בין "חושב" ל"מחשבה", הוא מצב שהמחשבה מייצרת כשהיא הופכת את עצמה לנושא. הפיצול הוא משחק בדיוני שמייצרת החשיבה עצמה. זהו בסיס האשליה.
מהי ההכרה כפי שאנחנו מכירים אותה? זוהי התנועה בזמן שמדבר עליה קרישנמורטי. המחשבות אודות עצמי הנשענות על העבר והולכות אל העתיד. אני משתמשת בחומרים מהעבר כדי לצייר לעצמי עתיד שבו אין כל הפתעה. אינני יכולה להמציא משהו שמעולם לא פגשתי בו, שטעמו זר לי לחלוטין. אני לועסת כל הזמן את אותם חומרים ישנים. אין התחדשות.
אין חדש כי אין מוות. אין התחלה כי אין סוף. אינני נפרדת מדברים. אני אוחזת בהם, מזדהה איתם.
קרישנמורטי מתאר זאת יפה: "בואי נאמר שיש משהו, זיכרון של חוויה שאני מטפח, שאני מחזיק בו משום שזה הסב לי אושר גדול, תחושה של עומק, של רווחה. אני נצמד לזיכרון הזה".
בממשות, במציאות, אני כבר נמצאת במקום אחר, בסיטואציה אחרת, אבל, מתאר קרישנמורטי: "אני הולך למשרד, אני עובד, אבל הזיכרון מתמיד ומתקיים באופן כה יוצא דופן ומלא חיות, שאני נאחז בו; לכן לעולם אינני מגלה מה המשמעות של לסיים משהו".
הקשר הרגשי-פסיכולוגי הזה, שבו אין לי את האפשרות לקחת מרחק מההזדהות, להרפות את האחיזה. שבו אין לי הפסקה, שאותו אני לא מסוגלת ולא יודעת לסיים, זהו זרם אסוציטיבי של מחשבות שעסוק כל הזמן בעצמו, מנותק מהממשות. קרישנמורטי משתמש בדימוי של הנהר כדי לתאר את אותה הממשות – שאין לה התחלה ואין לה סוף, שאין בה יחידות נפרדות, שכל סוף הוא בו זמנית גם התחלה.
הנה האדם עומד שם מול הזרימה הזו, מול השפע הזורם הזה שהוא המשכיות ללא זמן. עומד האדם מול הנהר ואינו יכול להצטרף לזרימה הזו של הממשות. הוא לא יכול להתפנות אל הזרימה כי הוא מנסה לכופף את החוויה שלו, לארגן את העולם כפי שנוח לו, באופן שיתאים לדימויים, לדעות, לעמדות, לנטיות, לאינטרסים, הוא מנסה להרחיק את הבלתי נעים ולקרב את הנעים. הוא מחלק את הזרימה ליחידות בדיוניות, שבקביעות שלהן הוא נאחז. ההכרה המכוונת, המנתבת לפי מוטיבציה – לעולם במצוקה, לעולם בבריחה מתמדת מהממשות שאל תוכה האדם מפחד להיבלע, להעלם. האגו מפחד למות. אם יעלם בתוך הזרם – מי הוא יהיה אז?
אומר קרישנמורטי:
"על מנת להבין – ללא זמן – את אשר מתקיים לעד, על הנפש להיות חופשייה מכל מה שאדם אגר פסיכולוגית שזה זמן. לכן חייב להיות סיום".
"על מנת לחיות את הזרימה מתבקשת, נדרשת, תבונה ערה אשר רואה את תנועת המחשבה".
"תבונה מודעת לפעילות המחשבה מסיימת אותה. זאת היא מדיטציה אמיתית".
אומר קריטשנמורטי:
"אם תנועת המחשבה נפסקת, ההכרה, כפי שאנו מכירים אותה, איננה". מה נשאר? קרישנמורטי מכנה זאת " אחר", "זה". האחר איננו ממין הזמן. זה לא שלך או שלי. זה נמצא שם.
כשהנפש מסוגלת לחיות עם סיום היא מסוגלת לחיות עם סיומם של הזמן והידע .
מעניין ונוגה. מזכיר לי כמה תובנות ורעיונות מספר המתים והחיים הטיבטי.
הבלוג של מור-אור-לס היה אחד הדברים המצמררים והמהפנטים שיצא לי לקרוא. גם אני תהיתי לאן היא נעלמה. דברים יפים כתבת לכבודה.
ואגב, רק תיקונצ'יק קטן (למרות שאני מסתכן עם "חוק וישנה") בקטע "אודות קרישנמורטי". צריך להיות כמובן – "המאה ה-19".
אופס, נשמט הקישור והתחרפנו הסוגריים…
על חוק וישנה – כאן
🙂 תודה- תוקן. וגם נחמד מאוד הפוסט על חוק וישנה.
והכי – אני מורידה את הכובע וקדה קידה עמוקה על שצלחת את האורך והכבדות של הפוסט ועוד הצלחת להבחין בפיקשושון. שאפו ורספקט.
איך מגיעים למצב כזה? איך מרפים מהאחיזה?
(גם אני חשבתי הרבה עליה ופחדתי אפילו להמשיך לעקוב אחרי הפוסטים. לא רציתי להיקשר רגשית. לא רציתי להתאבל.)
לא הכרתי את קרישנמורטי, נשמע מורה מצויין, תודה.
שין יקר – שאלת את שאלת השאלות. אני כל פעם תוקפת את הנושא מכיוון אחר.
בימים אלה: להרשות לעצמי לא לרצות להיות משהו או מישהו, לא לדעת לאן אני הולכת. להפסיק לבנות את המבנים האלה שאחר כך נאחזים בהם – שנותנים: מטרה, כיוון, משמעות. לא פשוט. מתחכך לי עם סוגיות של "מה לעזאזל עושים עם זה ביום-יום", "איך מתחברים מתוך מקום כזה לעשייה", "האם בכלל אפשר לעשות ככה משהו" וגם עם סוגיות כמו – כדי לעשות משהו טוב, צריך להתמיד, צריך להגדיר מטרה, צריך משמעת. כרגע הכל מונח אצלי יחד. כבר פחות מתרגשת מהסתירות. יודעת שברגע הנכון תפתח לי התובנה.
גם ברור לי שזה פשוטו כמשמעו – להפסיק להאחז. להבין שהכל זה מגדלים פורחים באוויר, שאנחנו ממציאים. להיות מספיק אמיצים, לעזוב. להיות, בלי לשפוט, בלי לנתח, בלי לנסח, בלי להסיק מסקנות, בלי לעבד למילים.
מצד אחד לראות איך הפטפוט במחשבות הוא כלי בריחה ומצד שני לשחרר את ההזדהות עם המחשבות.
ממה שאני רואה אנשים שונים מגיעים אל אותם מקומות ממקומות שונים. כאלה שעובדים עם המחשבה לפרק את המחשבה וכאלה שיוצאים מתוך המדיטציות, אל היכולת להכיר את המצב שבו אני לא מהופנט, לא נגנב אל התכנים של המחשבה.
גם אני קראתי את המעט שהספיקה לכתוב ותהיתי אם מצבה החמיר
מאז דצמבר, אז כתבה לאחרונה. הרבה חכמה הייתה בה וכמה הרבה אהבה לילדיה. אמיצה. עצוב.
חלי יקרה. אכן, מור-אור-לס הייתה אמיצה במובן שהיא הישירה מבט אל המוות שלה.
הלוואי על כולנו.
עוז- בבקשה. מעניין אותי להבין איך מה שכתבתי משתלב לך עם "ברגע שאדם יתחיל להרגיש את מה שהוא רוצה לחוות, החוויה תגיע ולא ההיפך". זה לא נראה לך כמו שני עולמות מתנגשים? שחרור האחיזה והרצון ליצור מציאות. ועוד – הרצון ליצור מציאות, האם הוא לא תמיד בסופו של דבר ההמשך של מה שאנחנו כבר מכירים וזה החיכוך התמידי והמייצר סבל בין מה שיש לי לבין מה שאני רוצה (אין לי) וגם המשך מתמיד של ההזנה של מהו זה שבונה "אותי" והגדלה של ה"אני" – ובקיצור המשך תחזוקת ה"בלוף".
הי אתון, לצערי לא קראתי את הבלוג של More or Less.
באשר לאיך לגשר בין דרישות החיים האלה, המניחות את קיומו של "אני" (תארי לעצמך שהבנק דורש ממך לכסות מינוס ואת עונה: "לא יתכן שיש לי מינוס, הרי אני לא קיימת") לבין השחרור מאותן אחיזות המגבילות אותנו לחוות את היש באמצעות ה"אני", חשבתי פעם על רעיון מסוים אבל להציגו דורש רשומה נפרדת. אכתוב אותה.
והערה להערה שלך: לדעתי, יותר קל לתפוס את רעיון הריקות של התופעות (זאת אומרת, שאין סובסטמציה בלתי תלויה בהן) על ידי המושג הבודהיסטי של Mutual Arising מאשר על ידי חשיבה סיבתית (סיבה ותולדה).
והערה להערה שלי: יתכן והמושג של Mutual Arising מקורו בטאויזם ועל כן נמצא בזן בוהדיזם אך לא בטוח שבמקורות הטרוואדיים.
מרסלו – ההתהוות המותניית – קיימת בסוטות ומתוך כך בווודאי שהיא קיימת בבודהיזם התרוודי. אין לי מושג לגבי הטאואיזם, אבל ההתהוות המותניית נתפס כ"אמת נעלה" – בבודהיזם מראשיתו, זאת אומרת אמת שהיא לא יחסית. אבן יסוד, אקסיומה אם תרצה.
הפרשנות של הביטוי בפאלי ה- "פאטיצ'ה סמופדה" הוא מילולית arising on the ground of a preceding cause
באופן יותר מפורט זה מופיע כ:
כאשר זה הינו ההוא הינו,
זה מופיע ההוא מופיע
כאשר זה אינו ההוא אינו
זה חדל ההוא חדל.
התניה, יחסיות, ותלות הדדית
זאת אומרת כל שלב התהוות המותניית, הוא הכרחי לעלייתו של השלב הבא אבל הוא אינו מנבא את השלב הבא. הוא אינו יכול בוודאות להיות הסיבה לשלב הבא. תנאי הוא לא סיבה.
אני חשבתי שכל זה יסבך מאוד את מה שגם ככה מסובך להעביר במסגרת הזו כאן. לכן הצגתי את זה כסיבה שזה לטעמי הרבה יותר פשוט להעביר. אם כי אתה צודק שסיבה ותוצאה מסבכות יותר במובן אחר. כי אם יש סיבה ותוצאה אז בעצם קיימות שתי תופעות נפרדות וגם הזמן קיים – זה קודם לזה, לא?
אבל אתה צודק שכאשר מדברים על תלות הדדית – במובן הזה יותר קל להסביר: כי זה מצב שבו ההבחנה בין שתי תופעות היא פחות חדה אם בכלל וגם הזמן הלינארי לא מתחייב.
אה מרסלו – ורציתי לכתוב שאני אשמח אם תכתוב 🙂
אתון – אצלי "התהוות מותנית" חשובה לתרגול ואילו הידע הסכולסטי לא תמיד בהישג זכרון. אחרי שהערתי את ההערה חששתי שאולי זה רעיון שהופיע מאוחר יותר (זאת מכיוון שרוב הקריאות שלי ממסורת הזן). חשבתי גם שיותר קל סיבתיות מהתהוות מותנית, אך גם יותר קל להבין חוויתית התהוות מותנית מריקות, והדרך מכאן לשם הרבה יותר קצרה מאשר מסיבתיות. וגם: להבין התהוות מותנית חוויתית עושה מהפך בראש – לכאן ועכשיו אתה משתחרר מהתניות העבר. הארה קטנה.
מרסלו – איך אתה מתרגל עם ההתהוות המותניית? או אם ננסח את זה אחרת: מה עזר לך להבין את ההתהוות המותניית? או מהו זה שהבנת (במילים שלך)?
בבסוף תכריחי אותי לכתוב ברצינות, זה אומר שאסיים כמה חובות ללימודים. תהי מבורכת. אכתוב. אבל זה לא יהיה בשלוף.
🙂
חבר שלי קיבל סרטן במתנה.
אבל שלא תחשבו שמי שנתן לו התקמצן
הוא שם לו אותו בגזע המוח כדי שלא ילך לו לאיבוד חס וחלילה
שלא יצא משם בטעות בניתוח.
ועכשיו חבר שלי הולך למות.
מה עושים כשאין ברירה וכבר נקשרנו?
המוות ימשיך להטריד, זה לא משנה אם נעצום עיניים או נסתכל הצידה.
אינקו – בדיוק קראתי אצלך את הפוסט והגבתי שם. ממש לא פשוט.
כמו שאתה כותב, המוות כאן נרצה לא נרצה.
זאת עובדה שאנחנו מדחיקים היטב. כאילו יש איזו נצחיות בחיים האלה שלנו.
זה באמת יכול לבוא ככה, מהיום למחר. לפעמים בלי התראה מוקדמת.
אני תמיד מנסה לברר לעצמי, איזו משמעות יש לזה מבחינת החיים שלי, העובדה שבכל רגע הם עשויים להסתיים. וגם חוסר הוודאות הזה של החיים – שאי אפשר לדעת מאיפה זה יכול לנחות, לטוב ולרע.
ליבי איתך. באמת, לא כאמירה פלצנית.
החוויה שיוצרת את המציאות היא חוקיות פיסיקלית, היא חוק טבע, היא לא מעידה על משמעות לקיום, אלא רק לקיום, ועל כן לא סותרת דבר.
אישית, אני לא רואה את הפער בין מה שיש לי לבין מה שאני רוצה כסבל, אני מודע היטב שמה שאני רוצה יהיה לי בפער זמן מסויים, ושכל דבר שהנפש שלי רוצה היא יכולה לקבל. "הסבל" בעיני הוא כאשר אדם מנותק מהדברים שהוא באמת רוצה, ורוצה דברים שאחרים גרמו לו לרצות, במצבים שכאלו, היצירה היא בעייתית, ואז ייתכן סבל.
למה עלי לשחרר את הרצון ליצור מציאות אם זה עושה לי טוב? ואם אני יודע איך לעשות את זה? השחרור והזרימה שאת מדברת עלייה היא שלב ראשוני, שמטרתו היא לזהות את מה שאני רוצה. ברגע שאת שקטה ורגועה, ברגע שאת נמצאת בזרימה, את יכולה לזהות את מה שאת רוצה, את מה שאת באמת צריכה, וברגע שאת עושה את זה את בעצם חווה את החוויה, ולכן יוצרת את המציאות בפער זמן מסויים.
במקביל למה שכתבתי כאן, עולה השאלה, של מה אם הזמן נע במעגל סגור, ועל כן כל דבר שאנחנו עושים כרגע כבר נעשה בעבר?
זוהי נקודה משמעותית מאד, אני אשתדל לכתוב עליה בימים הקרובים. אני עדיין לא רואה בנקודה הזאת סתירה, מכיוון שאני מאמין שהרגשה טובה מהווה תקשורת עם הנפש שלנו, מסר לכך שזהו מה שעלינו לעשות.
עוז –
אם אני שקטה ורגועה וטוב לי – מה יש לי לרצות? אם אני במקום של שקט ושביעות רצון גמורים, למה לי תנועה אל העתיד?
וגם האם המניע של הרצון הוא לא תמיד חסר? למה אני רוצה את מה שאני רוצה?- האם זה לא מגיע תמיד לשורה התחתונה של לרצות להיות מאושר, לא? [זה והעניין. כמשהו מעניין, כשעצם העשייה משמחת]. אז בשביל מה כל התנועה? למה לא פשוט לחתוך ישר אל היכולת ליצור מצב של אושר שאינו תלוי בדבר?
אני רוצה לחדד את מה שכתבתי כאן: אתה מדבר על מצב של שקט ושביעות רצון גמורים. כדי להגיע למצב הזה, ברמה המיידית רצוי להפסיק להתווכח עם המציאות, לא? האם כל ויכוח עם המציאות לא מייצר סבל? מה שיש יש, והויכוח שלי עם מה שיש – מייצר חיכוך. איזשהו העשיר השמח בחלקו? – ברמה הכי פשוטה הכי בנאלית – זאת הגישה שכל מה שאני זקוקה לו כבר כאן. כיצד אני יודעת שאני לא זקוקה למה שאני חושבת שאני זקוקה? מכיוון שאין לי אותו. ולכן כל מה שאני זקוקה לו מספיק לי תמיד.
להאמין במחשבות שמתנגשות עם ההווה, זה לחיות במחשבות שחוצצות ביני ובין מה שיש: זה אומר שאני מתווכחת עם המציאות במקום להנות ממנה.
אני מציגה כאן צד אחר – שאני מאמינה בו לא פחות מהאמונה שהמחשבות שלי מייצרות מציאות.
כרגע שתי התפיסות קיימות אצלי 🙂 ואני עוברת ביניהן כמו בין שני ילדים אהובים שאני לא מצליחה למקם נכון בחדר אחד.
ובעניין השאלה של המעגליות שלחתי לך מייל.
ואוו – אתם חופרים עמוק 😉
לא פלא שמרג' לא בדיון הזה – טיפה של בלונד אין כאן 🙂
האמת – אני ממש לא אינטלקטואל גדול – גם לא מי יודע מה חזק
בתורות המזרח – אהבתי את המשפט האחרון שלך בפוסט – שכשיודעים לסיים דברים מקבלים את הסוף.
לפעמים קצת קשה לי עם הטקסטים האלו של תורות המזרח (אני יודע שאת מאוד קרובה אליהם) אבל לפעמים העיסוק הכל כך אינטנסיבי ב"אני" נראה לי יותר מדי….פשוט יותר מדי…(נכתב באהבה 🙂
[…] כן, דאגתי קצת לסטודנטים חובבי הרכילות מקריית אונו. האם הם מצאו עבודה, גאידמק וזה? או שאולי גילו שבלתי אפשרי לתחזק בלוג רכילות מרושע במדינה קטנה וקרתנית, ונאלצו לברוח מפחד תביעה? חשבתי אפילו לכתוב הספד קצר, שבו אחלוק כבוד לחבורה המשקיענית מגבעתיים וגם אזכיר את הפוסט המדליק "פריס הילטון קונה בגדים ב'המחתרת'", אבל אז כתבה אתון עיוורת הספד כבד ראש לבלוג "צוואה רוחנית", ולא היה נעים לי לכתוב "כן, ואני מתגעגעת לבלוג ההוא שכתב על פריס הילטון", אז וויתרתי. […]
אתון עיוורת- שמעי נא צרוף מקרים מעניין. לפני יומיים קיבלתי ממך תגובה שרק עכשיו ראית את תגובתי לפוסט שלך. יום לפני כן קראתי שוב את הפוסט שלך, הופתעתי כשלא ראיתי את התגובה שלי ברשימת התגובות והבנתי שבטעות כתבתי אותה רק בבלוג שלי. דבר ראשון, כדי לתקן את העוול אני מצטט את התגובה שלי כמו שנכתבה במקור. דבר שני הסיבה לכך שקראתי שוב וחיפשתי את התגובה שלי היא שיום אחרי שקראתי והתלהבתי מהאמירה שלך שבאופן מעוות אנו משתמשים בחומרים מהעבר כדי לצייר את עתידינו, נודע לי שזוגתי בהריון דבר ששינה את חיינו באופן שלא יכולתי לדמיין. בימים אלה אני מנסה לכתוב על זה פוסט חדש ובתקווה שיצליח את מוזמנת לקרוא עוד על ההתרחשויות.
לסיום- התגובה שלי לפוסט שלך כפי שנכתבה יום לפני שקיבלנו את הידיעה המשמחת ששינתה את חיינו:
"נהנתי מהפוסט ואני ממליץ גם לאחרים לקרוא. שמחתי לגלות בלוג חדש ומעניין. אני מצטט משפט מהפוסט שלך. דבר שחוזר על עצמו לא מעט גם בחיי, משהו שלדעתי כדאי להיות מודע אילו ולהזכיר לעצמינו בשלבים שונים בחיים. העתיד מלא הפתעות- יש התחדשות.
“אני משתמשת בחומרים מהעבר כדי לצייר לעצמי עתיד שבו אין כל הפתעה. אינני יכולה להמציא משהו שמעולם לא פגשתי בו, שטעמו זר לי לחלוטין. אני לועסת כל הזמן את אותם חומרים ישנים. אין התחדשות" " 🙂 🙂
כמה משמח רועי. אנחנו לא מכירים, אבל הבשורה היא ממש ממש משמחת. על זה נאמר בקרוב אצלי.
אני סובלת כרגע מכאבים נוראיים בכתף -אפרופו עתיד מלא הפתעות. אז לצערי אני אקצר. מעניינים צירופי המקרים שכתבת. אני שייכת לאסכולה שלא מאמינה במקריות.
ובטח יש התחדשות – אחרת לא היה שווה לחיות.
מצפה לקרוא את הפוסט שלך.
התייחסתי וקישרתי לפוסט הזה בבלוג שלי
אני מקשר בחזרה לפוסט שלי שנקרא "המצאת העתיד" ועלילתו כרוכה לא מעט בפוסט זה
http://royfed.blogli.co.il/archives/64