Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for אפריל, 2007

אמא שלי נפטרה ביום העצמאות

ומאז יום העצמאות הוא לא יום חג בשבילי.
בחמש אחר הצהריים ביום הזיכרון קיבלתי טלפון.
אחותי צרחה (ואולי זה היה נשמע כמו צרחות):
אלוהים כבר יראה אותה עם הצבע, אלוהים כבר יראה אותה עם הצבע.
לא הבנתי על מה היא מדברת.
האח של גיסי לקח את השפופרת ואמר לי:
כדאי שתבואי, אמא שלך נפטרה.
אני זוכרת שהרגליים רעדו לי.

הזעקתי את ד.
הוא בא מיד.
יצאנו לסיבוב בשכונה.
אנשים התחילו לחגוג.
אחרי החג
קברנו אותה.

הספדתי אותה.
סוף ההספד היה:

"לא רק חרדה נשארה בה מהתקופה ההיא, במלחמה, אלא גם איזושהי פרופורציה לגבי סופיות החיים. המוות לא הפחיד אותה. הוא סיקרן אותה. כשעפו הסקאדים מעל תל-אביב, אמא שלי יצאה למרפסת לראות "איזה יופי של צבעים".
אמא נפטרה. "מה יכול להיות?" אמא הייתה תמיד אומרת והייתה עושה מין תנועה של מחיקה עם הידיים, "מקסימום פו – והלכתי פייפן".

לוחמת אבודה שלי. מקווה שמצאת מנוחה.

Read Full Post »

אז מה היה לנו?

* לפני שנסענו התחבטנו בין שתי אפשרויות שסבבו סביב העובדה שהיינו אמורים לשהות קודם בפינלנד. אפשרות אחת הייתה לפלנד והשנייה מטרופולין בטווח של טיסה קצרה מהלסינקי: סנט-פטרסבורג (נפלה במוקדמות), ברלין, אוסלו, שטוקהולם…

[אני שולפת מהארכיון פוסט טיוטה שלא פורסם, כשעוד הייתי אופטימית בעניין לפלנד:

איפה אתם בָּסֶדֶר? אה באמת? כי אני השנה בדיוק בסדר נוסעת ללפלנד…
כשאתם תלעסו את המצה עם המרור, מול העיניים של דודה פנייה, האתון תרביץ אותה בחרקות על אופנועי שלג , תגלוש על מזחלת מובלת על ידי כלבי האסקי, תלמד סוף כל סוף לעשות סקי שטח כמו שצריך ותכיר מקרוב מאוד את התרבות הלאפית: פעילות הכוללת צפייה בעדרי צבאים, אירוח אצל הלאפים, אכילת בשר צבי בציר דובדבנים ועוד מיני זוועות שכאלה.
כן חברים יקרים. מה השתנה הלילה הזה? שבכל הלילות אני ישנה במיטות מסודרות ובלילה הזה אני אישן לי בבקתה בלב הכלום באמצע לפלנד, מתחממת לאורה של האש בקמין שבבקתה. אם אלת המזל תחייך אלי יפה אזכה גם לראות אור נגוהות צפוני.

נראה לכם? -וול, כל זה בתנאי שאני אצליח לשכנע אותו למה לפלנד עדיפה על ברלין, למשל.
כל פעם שאני מדווחת לו על מחירי חבילות "ספארי כלבים" [ככה הם קוראים לקרוס-קאנטרי על מזחלת כלבים בלפלנד] – הוא מתגלגל מצחוק. אני חוששת שהוא לא מפנים את זה שאני רצינית.
לאיש שלי יש העדפה ברורה למזרונים רכים, מלונות חמישה כוכבים ומסעדות טובות. לא שאני מתלוננת.
הסברתי לו שבמזחלת, אחד נוהג ואחד עומד מאחוריו ושעוברים קורס קצר על נהיגת מזחלת שבסופו מקבלים תעודת נהג-מזחלת. זה גמר אותו סופית: 'מה ככה הם שולחים אותנו עם המזחלת לבד? זה לא מגיע עם נהג? עם איזה שוֹפֵר?'
עוד ידווח פה המשך…
]

***

מזחלות, ברלין, אופנועי שלג, שטוקהולם, בסוף נפל הפור על טורקו (פינלנד, צפונית להלסינקי). סחוטים מתקופה מאומצת של עבודה – ביקשנו מנוחה והחלטנו לחסוך בטיסות ותנועה ולקרוס אל תוך השקט הפיני.

איזה לקרוס, איזה שקט ואיזה נעליים.
מסתבר ש"העולם" מגלה את פינלנד במקביל אלינו. המלון שלנו, שבימים כתיקונם, מזמן לנו, ביום גדוש פעילות, היתקלות בארבעה אנשים במסדרון, היה מ-ל-א. מה זה מלא? מלא זה כולל את העובדה שבחג האיסתר התקיים משחק כדורגל פינלנד – אנגליה וכך יצא שהמלון שלנו נכבש על ידי הבריטים. לא חלילה בריטים מהסוג שכותב את הסדרות האיכותיות אלא יותר מהסוג של הגיבורים שמאכלסים את הסדרות, יותר כמו אונסלו, מהסדרה keeping up appearances : ההוא עם הכרס והגופייה שמגרבץ ותוקע גרפסים עטירי אדי-אלכוהול (בירה) מול הטלוויזיה שמשדרת משחקי כדורגל.

מכה.
נסענו לטורקו, פינלנד וקיבלנו את "רויאל ביץ" אילת, חול המועד בדיל מיוחד לוועדי עובדים. צפיפות, המולה של ילדים שרצים הלוך ושוב במסדרון ומשחקים במעליות והפאב היפה של המלון מפוצץ בריטים שתויים שצופים בכדורגל, שסידרו לעצמם פאב שכונתי בטורקו.
זה הגיע למצב שלאות מחאה/הזדהות שקלנו אני והזוגי לרוץ ערומים במסדרון. בסוף החלטנו לוותר.

* לארוחת חג האללה-איסתר נעננו בחיוב להזמנה של אנו. היא עברה לגור עם החבר שלה וזאת הייתה הזדמנות להכיר יותר לעומק את החבר ואת הדירה החדשה שלהם. וגם, רצינו לחוות לפחות ארוחת חג אחת. לא חשוב מאיזו עדה.
מכיוון שהספקתי מבעוד מועד לקרוא את חוויותיה של עידית מליל הסדר, אימצתי בחום את ההמלצה שלה, מה גם שאצל הפינים זה מנהג מקובל וכך פצחנו את הארוחה בארבע כוסות כפול שתיים של יינות משובחים, אכילה וצחוקים.
אבל שום דבר, שום דבר, לא הכין אותנו למנה האחרונה.
לדבר הזה

קוראים לזה מֵמִי. מֵמִי הוא מאכל מסורתי שהפינים אוכלים בארוחת יום השישי הטוב.
המסכנים גם ככה לפי מה שהם תיארו, האיסתר זכור להם כחג משעמם נורא, אז בתור "פיצוי" כילדים הם גם קיבלו את המנה האחרונה הזו.
אוכלים את הממי עם חלב או שמנת וסוכר, אבל שום דבר לא עוזר לטשטש את הטעם הזוועתי של הדבר הזה. משהו כמו עיסת חרובים מרירה. מאכל הולם ליכולות הקולינאריות המזוויעות של הפינים.
בדיוק אותן היכולות שראש הממשלה האיטלקי, ברלוסקוני, אמר עליהן :"הייתי בפינלנד והייתי חייב לסבול את האוכל הפיני, כך שאני בהחלט יכול להרשות לעצמי לערוך השוואות "[זה היה בהקשר לדרישה של האיטלקים שמרכז הפיקוח על המזון של השוק המשותף ישב בפרמה איטליה ולא בהתאם לכוונה המקורית שהייתה למקם את המרכז בהלסינקי].

גם ז'אק שיראק ליכלך על האוכל הפיני, כשהוא ירד על האנגלים:

"We can't trust people who have such bad food. The food in that country (Britain) is the worst there is after Finland".

מי שלא אכל במסעדה פינית מימיו, לא יודע עד כמה שני אלה צודקים.

רק מה, הפינים לא נשארו חייבים. אחד מחברי הפרלמנט הפיני שהוא גם חבר בפרלמנט האירופי-אמר בתגובה: "מתיחת הפנים שברלסקוני עבר פגעה לו כנראה במוח".
אין מה לומר הרמה בפרלמנט האירופי מרקיעה שחקים.

***
באופן תיאורטי בחורף הבא מתוכננת נסיעה ללפלנד. ככל הנראה זאת תהיה משלחת נשים קטנה. בתוכנית אופנועי שלג ומזחלות כלבים – גם וגם. יש לי חברה שהבת שלה ביקשה כמתנת גיוס טיול ללפלנד. ספורט אתגרי זה הקטע של הנערה.

***

אני כותבת ותוהה אם יגיע היום שהשטויות האלה תפסקנה לרגש אותי. ובמילים אחרות, הצורך הזה שלי להחליף תפאורה, לעבור בין מצבים, ליצור שינוי, הצורך לריגושים יזומים ולריגושים בכלל – האם יגיע היום שהוא יעבור לי כליל? יעבור כי התודעה שלי תהיה כל כך שקטה, כל כך עירנית, שהצורך הזה בגירויים יתאייד לנצח. מצב שבו כל טיול מהמטבח לשירותים יפתח בפני עולם חדש כי כל הפניית מבט תהייה רעננה, לא כבולה לפרשנויות השחוקות, הכל כך חוזרות על עצמן והמקבעות של המחשבה שלי. הפרשנויות של המחשבה שהן הדבר המת בעולם החי שהן מכסות. מילים שאני מחליפה בממשות.

Read Full Post »

המיטה המעופפת

ספונים בחדר מלון חשוך. חדר 406. במסדרון החדרניות מקרקשות כוסות ובקבוקונים. מנותקים, אנחנו משייטים ענוגות, נבלעים בחלל אין סופי. רגע לפני חיבור המשושים, בטרם היות.
בחוץ יום חג אצל הנוצרים.
חסרי זמן ומקום אנחנו צפים מחוץ למסלול הקבוע.
מחוץ לשפה, מחוסרי אחיזה בחפצים וחדרים מוכרים, אנחנו טסים את טיסת הטייס הבודד.
אנחנו לא מכאן וגם לשם לא נגיע. אנחנו הבלתי נראים במחוזות הרואים. אנחנו הצורה חסרת הצורה. לאן שלא נלך לשם נוביל את עצמנו. לאן שלא נבוא כבר הגענו לשם.

Read Full Post »

דווקא כאן במקום הרחוק הזה, אני עסוקה עם הדמות שלה. עסוקה יותר מהרגיל ובדרכים אחרות: אני חושבת על המשקל שלה, על הידיים שלה. אני מנסה לנחש אותה, איך היא הייתה כשהיא הייתה בגילי. תחרות סמויה: רק לא להיות כמוה. אני חושבת על הבדידות בשנים האחרונות שלה. בעבר לא הייתי מעזה לחשוב על הבדידות הזו מבלי לצרף לזה מיד את הרעיון שהיא הרוויחה אותה ביושר. היום נשאר רק הלב המתכווץ על חיים אומללים שנחיו.
*
היה הייתה עבורי דוגמא חיה, יום-יומית, לאופן שבו אדם הופך להיות התליין של עצמו.
התוואי הסגור שאנחנו מייצרים לעצמנו. מסלולים קבועים שמהם אנחנו מפחדים לחרוג. מסלולים שיוצרים את האפשרויות שלנו, תוחמים עבורנו את העולם, תוחמים את היכולת שלנו להרחיק לכת.

**

רואה אצלי את הקושי העצום לצאת מתחום הנוחות. בדברים הפשוטים ביותר. בית קפה "פונטנה", שנבחר להיות קפה הבית כאן. אני יודעת שהם עושים קפוצ'ינו טוב, את המחיר ואיפה אני אוהבת לשבת; ליד החלון הגדול מול צומת הרחובות.

הלכתי על גדות הנהר היום. רוח צפונית חזקה נשבה לי לתוך מוח העצם. צפיתי בהתנגדות שעולה אצלי מול הרעיון לשבת בקפה אחר. ההתנגדות ניצחה. סיימתי את הטיול ב"פונטנה".
כשהתיישבתי עם הקפוצ'ינו ליד החלון נזכרתי בשיחה של ד. עם הסניאסי † ההוא.
ד': מתי אתה מחליט לעזוב את המקום שאתה נמצא בו?
סניאסי: כשאני מתחיל להעדיף בית קפה אחד על אחר.

______________________

סניאסי – סוג של "קדושים" שמסתובבים בהודו, הפרושים. 

Read Full Post »