Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for מאי, 2007

"חָייתָ – כמה חרשת?

כמה ככרות לחם אפית,
כמה זרעת,
כמה עצים נטעת,
כמה לבנים הנחת לבניין,
בטרם תאסף אל עמך,
כמה כפתורים תפרת,
כמה הטלאת,איחית,
למי הענקת מחומך,
במי כושל – תמכת,
למי הורית דרך בלי לתבוע,
הכרת טובה ומתן פרס,
מה התרומה שתרמת,
את מי שירתת?"

יאנוש קורצ'אק

מודעות פרסומת

Read Full Post »

למוצרט.

ביקרנו אצלו. 18 יורו עלה לנו הביקור ותוסיפו לזה יורו לכל פריט לבוש שאתה משאיר במלתחה. במוזיאון ליאופולד, למשל, שמוקדש למודרניסטים האוסטרים (ציור), גם ביקשו מאיתנו 3 יורו עבור כל מכשיר הנחיה באנגלית. זה שוד לאור היום.

מוזיאון ליאופולד היה אכזבה גדולה. נכנסתי כי רציתי לראות יצירות של גוסטב קלימט וגיליתי שמוצגות שם מעט מאוד עבודות שלו. הם ממש מטעים בפרסום. גם התערוכה הזמנית על הרמן הסה, הייתה נפילה. חוץ מהביוגרפיה שלו באנגלית, כל התערוכה הייתה בגרמנית, בלי שום תרגום מלווה משום סוג שהוא. אופייני ומתסכל מאוד. לא ממש הצלחתי להבין איך האוסטרי הזה התגלגל לכתוב את סידהרתא.

במחשבה שנייה, בזכות המוזיאון הכרתי יותר מקרוב את החבורה האוסטרית שהייתה לה תרומה משמעותית בהתפתחות המודרניזם. מעניין היה להיווכח שוב איך תמיד תהליך היצירה נעשה בקבוצות וכמה העניין של הקבוצה חשוב ומשפיע על התהליכים.

הסתובבתי במוזיאון תוהה – איפה החיבור שלי לעבודות האלה שנוצרו לפני כמעט 100 שנה. מה הם בעצם ניסו לעשות ולמה זה מעניין אותי [מעבר למשיכה הטבעית שלי לצבעים, צורות, רגשות, ביטוי עצמי]. ראיתי את התהליך שהם עברו. אצלם חלקם זה היה ממש בולט: הפירוק של המציאות ליחידות הבסיסיות שהיא מורכבת מהן. מציור ריאליסטי הדמויות הלכו והתפרקו. אצלם זאת הייתה עבודה עם צורה וצבע, אצלי העבודה היא עם תחושות ומחשבות.
זה גם התחבר לדבר נוסף. כשמסתכלים על הציורים שהפכו להיות מופשטים לגמרי, תוצר של תהליכי חיפוש ומחקר, אפשר להסתכל עליהם כעל ציורים שגם ילד יכול לצייר.

חשבתי על התהליך שאני עוברת שבו אני מאבדת את הרצון להיות משהו, להשיג משהו.
אם מסתכלים על התוצאה הסופית של התהליך שאני עוברת – היא יכולה להיראות כמו אצל אחרים שאני מכירה: אנשים שויתרו לחיים. אנשים בלי אמביציה. אני הגעתי למקום הזה מהתובנה, העדיין לא מגובשת, שהאמביציה היא כלא. אני ארחיב על זה בהזדמנות, אין לי חשק להיכנס לזה עכשיו.

גם למוצרט הייתה קבוצה: היידן, סאליירי, דה-פונטה [שכתב לו את המילים לשלוש מהאופרות] וקזנובה. אפשר בקלות לראות את המכנה המשותף – לפחות בין השלושה: מוצרט, דה-פונטה, וקזנובה – הם כולם היו פרחחים לא קטנים. דה פונטה בכלל היה יהודי שהתנצר והיה מיועד להיות כומר, אבל זה לא כל כך הלך לו והוא גורש מונציה.

מוצרט התנהל על המסלול המהיר, גמע את החיים בלגימות גדולות. לדעתי זה גם מה ששרף אותו בגיל צעיר, הוא מת מתשישות. הופעות, מסיבות, עבודה אינטנסיבית בשעות הקטנות של הלילה. הוא הרוויח הון תועפות מההופעות שלו ומהמוזיקה שהוא חיבר לפי הזמנה ואת הכל הוא שרף על הימורים [משחקי קלפים וביליארד עם עדר האורחים שתמיד התארח אצלו בבית]. היה לו גם טעם יקר מאוד והוא היה בזבזן כפייתי. יש תיעוד שלם של התכתבות בינו ובין איזו דוכסית שמימנה אותו, על מעיל אדום שהוא מפנטז עליו, ומדהים לקרוא את מוצרט מקדיש שורות ארוכות ל-איזה סוג של כפתורים הוא חושב שיתאימו למעיל.

 

החבורה של מוצרט עסקה ביצירה מוזיקלית באינטנסיביות ובהרבה מובנים היא הניחה את התשתית שהפכה את וינה למֵכָּה של המוזיקה הקלאסית שהיא היום. צריך לראות את חנויות הענק לפסנתרים כדי להבין במה מדובר.

ולא רק – בכל העיר מסתובבים בחורים [עכשיו כשאני חושבת על זה לא ראיתי בחורות] לבושים בבגדים של המאה ה-18 ומציעים לתיירים כרטיסים לקונצרטים. זה הגיע למצב שכשהייתי רואה בחור שמחזיק ביד קלסר, הייתי בטוחה שהוא הולך להציע לי קונצרט. מעיק נהיה העסק הזה.

 

מוצרט הוא חלק מהעבר שוינה של היום נשענת עליו. התשתית התרבותית שעדיין מזינה את עצמה. אין ספק שוינה היא עיר מדהימה מבחינת המבנים שלה – אסתטיקה הוא הצד החזק של העיר: עושר של היצע ועיצוב, שממוקם בעיקר סביב העיר העתיקה, שמשתלב ומתאים לעושר הארכיטקטוני מסביב. במרכזי הקניות ברחבי העיר, העיצוב של החניות סטנדרטי מינוס.

 

* * *

 

המלון שלנו היה ממקום במרכז קניות מהסוג הזה וזה היה מדהים לראות את נחילי האנוש האלה, יוצאים ונכנסים לחנויות באקסטזה קדחתנית. מזריקים לוריד- עוד חולצה, עוד זוג נעליים, עוד תיק. כל החשק לקנות עבר לי.

 

נכנסנו ל H&M, לא זוכרת מה חיפשנו. התורים היו ענקיים, כאילו חילקו בהם ישועה לכאב. כל הקטע הצרכני המוטרף של העידן שלנו. עבדים. עבדים. נכון שביגוד זה ביטוי אישי וזה יצירה – ואני אוהבת אופנה וביטוי עצמי ואסתטיקה, אבל כחברה, זה יצא משליטה.

ישבנו בבית קפה ברחבה של המוזיאונים, כשמול העיניים שלנו התפתח מיצג. בהתחלה לא היה ברור, אבל מהר מאוד הסתבר שמדובר במיצג של גלידות מגנום. במרכז פסל ארטיק ענק חוּם, וסביבו כוסיות לבושות מינמלי, בחוּם כמובן, שהתחילו לרקוד "ריקודים הוואיים" סביב הפסל, משהו ביזארי כזה שנראה תלוש לגמרי – זה היה מבזה.

נורא בעיני האופן שבו חברות הענק רוכשות עוד ועוד שטחי פרסום ונכנסות לנו לתוך החיים.
בשלב הבא יקנו אצלנו שטחי פרסום בעור ויתקעו לנו שלטים בפי הטבעת. הציפ' באונה הימנית ישמיע פרסומת לקולה קולה בכל פעם שאני אכנס למעלית ויתן לי מכת חשמל אם אני אעיז לשתות פפסי – כל המירוץ חסר התכלית הזה שמוביל לשום מקום, מעבר לרווחים ההולכים וגדלים של חברות הענק, המונרכיה הנוכחית.

ברחוב החנויות מריה-הילפר-סטראסה, ישבנו בעוד בית קפה [עוד מלצרית מזוויעה]. מעבר לחלונות הזכוכית הגדולים התנהלה תנועה מכאנית של אנשים, אוחזים בשקיות ממותגות. לאן העולם הזה רץ? ומי יציל אותנו?

Read Full Post »

יש רגעים שאת רוצה שימשכו לנצח. מתוקים עד כדי דמעות. הדרך הייתה ישרה, שדות ירוקים אין סופיים, עצים בפריחה, נוף גלויות של בתים קטנים אדומים טובלים בירוק. הדורס ניגנו את "דיס איז די אנד" ואני שוב הסכמתי עם עצמי שהם היו מוצלחים מאוד ושהם באים לי טוב עכשיו בפינלנד שאתמול הייתה מוארת בשמש והיום חזרה להיות אפורה.

כביש 52, כביש ישר שכאשר פונים בסופו ימינה מגיעים אל חוות סאטרי, רחוב הלסינקינטי 956. סוף כל סוף הבנתי מהם המספרים האלה בצידי הדרך. אלה הם מספרי החוות.

אנחנו גרים בהוטל פיאלאר שאני קוראת לו אל-פאג'ר ומשחקים אותה בלהיות פינים. המלון ממוקם בשכונת בתים – לא איזור של חוות, אלא בתים של אנשים שעובדים בעיר (סאלו- "העיר" – שניים וחצי רחובות – הסמוכה). שכונה מדהימה שנראית כאילו היא נגזרה הישר מעולם החלומות הרטובים שלי. מעניין שלא כמו בארץ הבתים כאן לא מופרדים בחומות ולא מוגנים בגדרות ובכלל כל העניין של בתים הוא הרבה יותר צנוע. בפינלנד לא בונים טירות ומגדלי ראווה.

המלון מספק מין יחידות דיור, בתים קטנים כאלה. שיש בהם מטבח וכל מה שנחוץ לקיום עצמאי, מעבר לזה שמספקים לך ארוחת בוקר ושירות חדרים כולל חדרנית.

נסעתי לסאטרי כי חיפשנו מקום לבלות בו את הקיץ וסטארי היא חווה שמשכירה בתי הארחה על גדות אגם (4 קילומטר אורך). יחד עם הבית מגיעים גם דק פרטי, סירה, סאונה שמשקיפה אל הנוף, בידוד טוטאלי מול אגם מוקף ביערות ושדות מרעה. אפשר לשחות ולהשתזף על הדק ואפשר גם לראות מקרוב סנאים כמו שאני ויוהאני ראינו. זה היה הסנאי הראשון שלי.

לא בטוח שהאיש שלי יצא מעורו מרוב אושר מהסידור הזה. אפילו אל פאג'ר מרגיש לו – "קרוב מדי לאדמה שיש לי עוד זמן להגיע אליה". הוא התלונן שחסר לו הרעש של השכנים ואז הגיעה לבקתה הסמוכה – איטלקיה שהיא כנראה זמרת אופרה ובאופן מידי הוא קיבל שירת אריות בלילה ואריות בבוקר. מצאנו את עצמנו בשתיים לפנות בוקר בדיון מרתק: מה יותר עדיף – רעש של כחכוחי גרון ויריקות של השכנה שלנו בארץ- שמנקה את הגרון מהסיגריות והאלכוהול כל בוקר- או אריות? – הסכמנו שיריקות עדיף. היום היא עזבה. החליף אותה איש עסקים, ככה נראה.

הגעתי אל האחוזה ויוהאני יצא לקדם את פני. הפינים האלה כל פעם מחדש הורגים אותי. יוהני אירח אותי בחווה שלו כאילו הייתי מינימום יזם שהולך להשקיע בכבשים ובגידולי תפוחי האדמה שלו. פצחנו בשתיית מיץ תפוחים על הוורנדה של אחוזת סאטרי, ומשם המשכנו בסיור דרך כל בתי ההארחה שלו, כשהוא מסיע אותי ממקום למקום ופותח לי את הדלת של המכונית בכל פעם שעליתי וירדתי מהאוטו. אני ויוהני ראינו ביחד סנאי והוא סיפר לי שבמלחמת העולם הוא היה בן 6. זה היה רגע עצוב. כשנסעתי לדרכי יוהאני חיכה עד שאעלם מהאופק תוך שהוא מנפנף לי בידו לשלום. התאהבתי ביוהאני.

היה כל כך טוב להגיע לפינלנד אחרי אוסטריה. נחתנו קרוב לחצות ונהגנו מהלסינקי לסאלו. למרות שהשעה הייתה אחת אחר חצות השמיים היו מוארים באור כזה כמו בזריחה (השמש שוקעת כאן עכשיו באחת עשרה בלילה). אור כחלחל, ירח חרמש וכוכב הצפון ליוו אותנו, וגם רדיו נובה, התחנה שלנו בפינלנד, ניגנה שירים מדהימים.

אוסטריה דוהה מהזיכרון, אולי אקדיש לה עוד פוסט.

 

יוהאני מוזג לי מיץ תפוחים
יוהאני מוזג לי מיץ תפוחים במשרדו

אחת הזוויות בירידה אל האגם – אחוזת סאטרי

Read Full Post »

נהג המונית הטורקי הביא אותנו אל המלון. 170 פאקן יורו ללילה לחור עלוב למדי, שגם אותו היינו מאושרים להשיג. זה מה שקורה כשמחליטים בהתראה קצרה מדי לנסוע.

אחרי התבאסות והתארגנות קצרה יצאנו החוצה. הרחובות היו שוממים. הגענו במוצאי יום אוסטריה או משהו כזה. זרזיפי גשם ומלנכוליה מבאסת קידמו אותנו. חיפשנו בית קפה ומצאנו את קפה ריטר. בינתיים הצטרפו אלינו מ. וא. שהצילו אותנו מהעגמומיות הנוראה שוינה השרתה עלינו. ישבנו בקפה הזה שנבנה ב-1800 ומשהו. הוא הסתכל עלי ולחש לי באוזן: 'אני רוצה הביתה'. גם אני רציתי הביתה.
קפה ריטר, שידע ימים מפוארים יותר, שימר את העיצוב: תקרות גבוהות, מנורות קריסטל, קירות עץ, חלל ענק. 'את חושבת שהיטלר ישב כאן?' הוא המשיך ללחוש לי באוזן.

אחר כך היה לנו מופע יחיד של מלצר – מפגש הבתולים שלנו עם האנטיפטיות הוינאית. אין ספק מכל המקומות שבהם היינו עד עכשיו – האוסטרים לוקחים ראשונים במצעד הגועל. הם מובילים בפער ניכר לפני הצרפתים, תארו לעצמכם.

ישבנו עם מ.וא. צוחקים וטובי לבב כשהמלצר ניגש אלינו, הצביע על בקבוק המים שהבאתי איתי ובטעות העמדתי על השולחן והתחיל לצרוח עלי בגרמנית שככה לא עושים וזה לא מקובל כאן. ממש נביחות היסטריות עם פרצוף אדום מכעס. צרח והלך.

נותרנו המומים, אבל לא חייבים. הוא הלך ואני קמתי אחריו ונתתי בו – עלי אף חרא לא יצרח בגרמנית. זה התפתח לריב. תארו לעצמכם 2 – אני עומדת ומרימה את קולי הענוג אל מרחבי האנליות המכווצת הזו של התקרות הגבוהות והקריסטלים. 'אפשר היה להעיר לנו בעדינות', התחלתי את סדרת החינוך בטונים יחסית נמוכים. הוא צועק ענה לי בגרמנית (החרא הבין אנגלית ובכל זאת דיבר אלי גרמנית, חוויה שחזרה על עצמה. כולל תערוכה על הרמן הסה, במוזיאון ליאופולד – שהייתה רק בגרמנית) שהוא 'דיבר אלי נורמל'. אמר והתרחק. או אז הרמתי קולי אל הגב שבינתיים התרחק מאוד : 'אם זה נורמל אז הנורמל שלך איז וורי בד' וכהנה. כל יושבי בית הקפה על מרחביו העצומים שמעו אותי.

אחר כך גירשו אותנו מהקפה.
אני הייתי מאוד קרובה למצב של להכניס לו אגרוף. מ. א. והאיש עבדו חזק בלהרגיע אותי ולהוביל אותי החוצה.

ככה זה כשדור שני מגיע לביקור.

 

Read Full Post »

אני טסה לוינה היום

למולדת השניצל והשטרודל . עיר הולדתם של היטלר, פרויד והרצל – זאת הפעם הראשונה שלי בוינה. שאו שלום.
חג שמח שיהיה לכם.

Read Full Post »

היא* מצאה את זה


ככה אנשים מתלבשים בהלסינקי. ג'וצ'י ופראדה הם לא המותגים המובילים (למרות שהוא מחזיק ביד תיק של דיור). וינטאג' הוא קטע חזק בפינלנד. תמיד היה עוד הרבה לפני שגילו אותו בניו-יורק. גלויות ישנות, סרטים משנות ה-40, מוזיקה משנות ה-60, להקות רוק עכשוויות ומצליחות מאוד שמנגנות רוק כמו שניגנו אותו בהתחלה, עיצוב בהשראת שנות ה-50. חנויות יד שנייה פורחות בהלסינקי.

הרבה מהעיצובים כאן הם עיצוב עצמי. המצולמים עיצבו ותפרו לעצמם את הבגדים. תפירה ועבודות יד הן קטע חזק בפינלנד. חנויות הבדים והדיסקית הם סוג של דיסני לנד, או אם תרצו בתי השוקולד באגדה של עמי ותמי למי שיודע לתפור. קומות של בדים, ואביזרי תפירה ומגזינים.
שלא תגידו שאין בפינלנד אנשים אקסצנטריים.

שימו לב לשמות הישראלים של הפינים: יוסי, רינה, רמי. סמי הוא שם פיני נפוץ. גם רפי. בכלל לפינים יש שמות קצרים וקלים.

אצל חלק לא מבוטל מהמצולמים, אפשר בקלות לזהות השפעות של אופנת הרחוב היפנית ( זה מגיע דרך החיבור אל המנגה). אין לי מושג מה הסיפור אבל הפינים חולים על היפנים. עושה רושם שזה סיפור אהבה הדדי. הפינים המציאו את המומינים – והיפנים פשוט נכנסים לעוויתות אפילפטיות של התרגשות כשהם נתקלים במומין. במו עיני חזיתי בהתנפלות של קבוצת תיירים יפנית על חנות קטנה בטורקו שהחזיקה בובות ופוסטרים של מומינים. זה היה מפחיד. אני חושדת שהתל"ג של פינלנד מושפע מכמות מזכרות המומינים שהיפנים קונים בפינלנד.

יש לזה גם ביטויים אחרים, המלון שלנו בטורקו, למשל, באורח קבע מציע ארוחת בוקר יפנית.

 

 

 

 

 

 

 

כשנורא נמאס לי מהגב"צ, נקניק, דג מלוח – אני פוצחת לפעמים במרק מיסו לארוחת בוקר.

 

 

Read Full Post »