Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for 5th ב-מאי, 2007

היא* מצאה את זה


ככה אנשים מתלבשים בהלסינקי. ג'וצ'י ופראדה הם לא המותגים המובילים (למרות שהוא מחזיק ביד תיק של דיור). וינטאג' הוא קטע חזק בפינלנד. תמיד היה עוד הרבה לפני שגילו אותו בניו-יורק. גלויות ישנות, סרטים משנות ה-40, מוזיקה משנות ה-60, להקות רוק עכשוויות ומצליחות מאוד שמנגנות רוק כמו שניגנו אותו בהתחלה, עיצוב בהשראת שנות ה-50. חנויות יד שנייה פורחות בהלסינקי.

הרבה מהעיצובים כאן הם עיצוב עצמי. המצולמים עיצבו ותפרו לעצמם את הבגדים. תפירה ועבודות יד הן קטע חזק בפינלנד. חנויות הבדים והדיסקית הם סוג של דיסני לנד, או אם תרצו בתי השוקולד באגדה של עמי ותמי למי שיודע לתפור. קומות של בדים, ואביזרי תפירה ומגזינים.
שלא תגידו שאין בפינלנד אנשים אקסצנטריים.

שימו לב לשמות הישראלים של הפינים: יוסי, רינה, רמי. סמי הוא שם פיני נפוץ. גם רפי. בכלל לפינים יש שמות קצרים וקלים.

אצל חלק לא מבוטל מהמצולמים, אפשר בקלות לזהות השפעות של אופנת הרחוב היפנית ( זה מגיע דרך החיבור אל המנגה). אין לי מושג מה הסיפור אבל הפינים חולים על היפנים. עושה רושם שזה סיפור אהבה הדדי. הפינים המציאו את המומינים – והיפנים פשוט נכנסים לעוויתות אפילפטיות של התרגשות כשהם נתקלים במומין. במו עיני חזיתי בהתנפלות של קבוצת תיירים יפנית על חנות קטנה בטורקו שהחזיקה בובות ופוסטרים של מומינים. זה היה מפחיד. אני חושדת שהתל"ג של פינלנד מושפע מכמות מזכרות המומינים שהיפנים קונים בפינלנד.

יש לזה גם ביטויים אחרים, המלון שלנו בטורקו, למשל, באורח קבע מציע ארוחת בוקר יפנית.

 

 

 

 

 

 

 

כשנורא נמאס לי מהגב"צ, נקניק, דג מלוח – אני פוצחת לפעמים במרק מיסו לארוחת בוקר.

 

 

Read Full Post »