Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for 27th ב-מאי, 2007

למוצרט.

ביקרנו אצלו. 18 יורו עלה לנו הביקור ותוסיפו לזה יורו לכל פריט לבוש שאתה משאיר במלתחה. במוזיאון ליאופולד, למשל, שמוקדש למודרניסטים האוסטרים (ציור), גם ביקשו מאיתנו 3 יורו עבור כל מכשיר הנחיה באנגלית. זה שוד לאור היום.

מוזיאון ליאופולד היה אכזבה גדולה. נכנסתי כי רציתי לראות יצירות של גוסטב קלימט וגיליתי שמוצגות שם מעט מאוד עבודות שלו. הם ממש מטעים בפרסום. גם התערוכה הזמנית על הרמן הסה, הייתה נפילה. חוץ מהביוגרפיה שלו באנגלית, כל התערוכה הייתה בגרמנית, בלי שום תרגום מלווה משום סוג שהוא. אופייני ומתסכל מאוד. לא ממש הצלחתי להבין איך האוסטרי הזה התגלגל לכתוב את סידהרתא.

במחשבה שנייה, בזכות המוזיאון הכרתי יותר מקרוב את החבורה האוסטרית שהייתה לה תרומה משמעותית בהתפתחות המודרניזם. מעניין היה להיווכח שוב איך תמיד תהליך היצירה נעשה בקבוצות וכמה העניין של הקבוצה חשוב ומשפיע על התהליכים.

הסתובבתי במוזיאון תוהה – איפה החיבור שלי לעבודות האלה שנוצרו לפני כמעט 100 שנה. מה הם בעצם ניסו לעשות ולמה זה מעניין אותי [מעבר למשיכה הטבעית שלי לצבעים, צורות, רגשות, ביטוי עצמי]. ראיתי את התהליך שהם עברו. אצלם חלקם זה היה ממש בולט: הפירוק של המציאות ליחידות הבסיסיות שהיא מורכבת מהן. מציור ריאליסטי הדמויות הלכו והתפרקו. אצלם זאת הייתה עבודה עם צורה וצבע, אצלי העבודה היא עם תחושות ומחשבות.
זה גם התחבר לדבר נוסף. כשמסתכלים על הציורים שהפכו להיות מופשטים לגמרי, תוצר של תהליכי חיפוש ומחקר, אפשר להסתכל עליהם כעל ציורים שגם ילד יכול לצייר.

חשבתי על התהליך שאני עוברת שבו אני מאבדת את הרצון להיות משהו, להשיג משהו.
אם מסתכלים על התוצאה הסופית של התהליך שאני עוברת – היא יכולה להיראות כמו אצל אחרים שאני מכירה: אנשים שויתרו לחיים. אנשים בלי אמביציה. אני הגעתי למקום הזה מהתובנה, העדיין לא מגובשת, שהאמביציה היא כלא. אני ארחיב על זה בהזדמנות, אין לי חשק להיכנס לזה עכשיו.

גם למוצרט הייתה קבוצה: היידן, סאליירי, דה-פונטה [שכתב לו את המילים לשלוש מהאופרות] וקזנובה. אפשר בקלות לראות את המכנה המשותף – לפחות בין השלושה: מוצרט, דה-פונטה, וקזנובה – הם כולם היו פרחחים לא קטנים. דה פונטה בכלל היה יהודי שהתנצר והיה מיועד להיות כומר, אבל זה לא כל כך הלך לו והוא גורש מונציה.

מוצרט התנהל על המסלול המהיר, גמע את החיים בלגימות גדולות. לדעתי זה גם מה ששרף אותו בגיל צעיר, הוא מת מתשישות. הופעות, מסיבות, עבודה אינטנסיבית בשעות הקטנות של הלילה. הוא הרוויח הון תועפות מההופעות שלו ומהמוזיקה שהוא חיבר לפי הזמנה ואת הכל הוא שרף על הימורים [משחקי קלפים וביליארד עם עדר האורחים שתמיד התארח אצלו בבית]. היה לו גם טעם יקר מאוד והוא היה בזבזן כפייתי. יש תיעוד שלם של התכתבות בינו ובין איזו דוכסית שמימנה אותו, על מעיל אדום שהוא מפנטז עליו, ומדהים לקרוא את מוצרט מקדיש שורות ארוכות ל-איזה סוג של כפתורים הוא חושב שיתאימו למעיל.

 

החבורה של מוצרט עסקה ביצירה מוזיקלית באינטנסיביות ובהרבה מובנים היא הניחה את התשתית שהפכה את וינה למֵכָּה של המוזיקה הקלאסית שהיא היום. צריך לראות את חנויות הענק לפסנתרים כדי להבין במה מדובר.

ולא רק – בכל העיר מסתובבים בחורים [עכשיו כשאני חושבת על זה לא ראיתי בחורות] לבושים בבגדים של המאה ה-18 ומציעים לתיירים כרטיסים לקונצרטים. זה הגיע למצב שכשהייתי רואה בחור שמחזיק ביד קלסר, הייתי בטוחה שהוא הולך להציע לי קונצרט. מעיק נהיה העסק הזה.

 

מוצרט הוא חלק מהעבר שוינה של היום נשענת עליו. התשתית התרבותית שעדיין מזינה את עצמה. אין ספק שוינה היא עיר מדהימה מבחינת המבנים שלה – אסתטיקה הוא הצד החזק של העיר: עושר של היצע ועיצוב, שממוקם בעיקר סביב העיר העתיקה, שמשתלב ומתאים לעושר הארכיטקטוני מסביב. במרכזי הקניות ברחבי העיר, העיצוב של החניות סטנדרטי מינוס.

 

* * *

 

המלון שלנו היה ממקום במרכז קניות מהסוג הזה וזה היה מדהים לראות את נחילי האנוש האלה, יוצאים ונכנסים לחנויות באקסטזה קדחתנית. מזריקים לוריד- עוד חולצה, עוד זוג נעליים, עוד תיק. כל החשק לקנות עבר לי.

 

נכנסנו ל H&M, לא זוכרת מה חיפשנו. התורים היו ענקיים, כאילו חילקו בהם ישועה לכאב. כל הקטע הצרכני המוטרף של העידן שלנו. עבדים. עבדים. נכון שביגוד זה ביטוי אישי וזה יצירה – ואני אוהבת אופנה וביטוי עצמי ואסתטיקה, אבל כחברה, זה יצא משליטה.

ישבנו בבית קפה ברחבה של המוזיאונים, כשמול העיניים שלנו התפתח מיצג. בהתחלה לא היה ברור, אבל מהר מאוד הסתבר שמדובר במיצג של גלידות מגנום. במרכז פסל ארטיק ענק חוּם, וסביבו כוסיות לבושות מינמלי, בחוּם כמובן, שהתחילו לרקוד "ריקודים הוואיים" סביב הפסל, משהו ביזארי כזה שנראה תלוש לגמרי – זה היה מבזה.

נורא בעיני האופן שבו חברות הענק רוכשות עוד ועוד שטחי פרסום ונכנסות לנו לתוך החיים.
בשלב הבא יקנו אצלנו שטחי פרסום בעור ויתקעו לנו שלטים בפי הטבעת. הציפ' באונה הימנית ישמיע פרסומת לקולה קולה בכל פעם שאני אכנס למעלית ויתן לי מכת חשמל אם אני אעיז לשתות פפסי – כל המירוץ חסר התכלית הזה שמוביל לשום מקום, מעבר לרווחים ההולכים וגדלים של חברות הענק, המונרכיה הנוכחית.

ברחוב החנויות מריה-הילפר-סטראסה, ישבנו בעוד בית קפה [עוד מלצרית מזוויעה]. מעבר לחלונות הזכוכית הגדולים התנהלה תנועה מכאנית של אנשים, אוחזים בשקיות ממותגות. לאן העולם הזה רץ? ומי יציל אותנו?

מודעות פרסומת

Read Full Post »