Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for יוני, 2007

הפרוייקט החמוד הזה כאן.
ציור שקנינו בראש פינה מהאומן עצמו: ויקטור שטיבלברג. זה היה סוף שבוע מוצלח במיוחד, שקט, שלם. מבין שלל חיות מוזרות בחרנו אותו. כי היה בו משהו מצחיק, שמח מאוד, ילדותי.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

יום ירושלים

היום מכל הימים כולם נקבע להיות היום שבו אני מראה לחברי הפיניים המבקרים בארץ את העיר ירושלים. ב- 41 מעלות בצל, חציתי את ירושלים ברגל, סך הכל הליכה של כ-8 שעות. לרגע חשבתי שאני מצטרפת לסטטיסטיקה של כל הקשישים-צעירים שנפחו את נשמתם לאחרונה תוך דיווש על אופניים וזאת בשל התקף לב.
אני מקווה שכמו בסרטים האלה של מושל קליפורניה, המחסל לדורותיו, גם טיפות הנוזל שלי תתאספנה יחד חזרה לצורה.
אני ממתינה.
מה שלא ברור לי, זה איך הפינים שרדו את זה.

Read Full Post »

לגוגל יש שירות חדש, לא רק מפות משורטטות, אלא גם מפות שמאפשרות שיטוט וירטואלי ברחובות מצולמים. קראתי על זה אצלו.
אין לי מושג למה, אבל הדבר הראשון שעשיתי היה לרוץ לחפש את הרחוב שגרתי בו בסן-פרנסיסקו. את הקטע שבו גרתי לא צילמו, אבל אפשר 'לראות' את הרחוב [מרחוב אחר שמוביל אליו] וגם אפשר "לטייל" ברחובות מסביב.
אני לא זוכרת הרבה מהתקופה ההיא בארצות הברית. מתוכה, שנתיים וחצי חייתי בסן פרנסיסקו. בסך הכל היה נדמה לי שנשאר לי זיכרון חיובי מאז: ממעוף של ציפור, זה היה סיפור יפה, הילדה מהצ'כונה שנסעה לגלות את העולם הגדול והצליחה להגיע לאן שהיא רצתה [תחום יוקרתי עם אפשרות להשתלב באוניברסיטה יוקרתית בגיל צעיר מאוד וכל זה 'במו ידיה'] ואז החליטה לשנות כיוון. כן האמביציה הייתה שם. בעיקר האמביציה. זה תויק במגרות כסיפור גבורה חלוצי, בסגנון "אם תרצו" וגו'. עם חרטות עונתיות של – אולי לא הייתי צריכה לעזוב, או מה היה קורה לו.

כשהתחלתי לעשות את הסיבוב הווירטואלי בשכונה, קיבלתי הלם קטן. משהו בתמונות הדהד אלי ובמיידי עלתה בי התחושה מאז: וואחד דיכאון צבוע בגוונים ייחודיים שנחנט בקפסולה מהזמנים ההם [כמו ששומעים שיר ומשהו מהתקופה שהקשבנו לו חוזר]. החדות של התחושה והרעננות שבה היא נשמרה הפתיעו אותי. הפתיע אותי גם כיצד יחד עם התחושה צפו הזיכרונות, דברים ששכחתי לחלוטין: בעיקר תחושת שיממון מעיקה שהשליכה כנראה על הרחובות, שתמיד נראו לי ככאלו שאינם מובילים לשום מקום. חייתי עם האדם הלא נכון, למדתי את התחום הלא נכון. לא היו לנו חברים, ואלו שהכרתי חשתי אליהם ניכור ובעיקר הייתי נוכחת נפקדת בעולמי. כל זה נפתח במכה אחת.
הצילומים של הרחובות דיברו אל התת-מודע שלי שהציף את התחושה. במודע היה לי קשה לשחזר משהו מוכר. אתם קולטים? שנתיים וחצי צעדתי יום-יום הלוך ושוב ברחובות האלה – ושום דבר מוכר הם לא החזירו אלי, חוץ מהצבע הפנימי של התקופה. לפני השיטוט הייתה מאופסנת אצלי במודעות היום-יומית כמות קטנה מאוד של זיכרון "חי" מאז, זאת אומרת זיכרון שמתלוות אליו תמונות, רגשות. מה שזכרתי היה את עצמי, הולכת בדרך הביתה, רואה את השקיעה מעל הבתים של סן-סט [מכאן שם השכונה] ומרגישה שהימים הולכים לי לאיבוד [אבל לא משהו כבד במיוחד]. זכרתי את זוג השותפים שלנו [הם גרו בקומה העליונה אנחנו בתחתונה. הוא היה יוצר קולנוע טורקי גולה, שהספיק לעבוד עם איל-מז-גונה, היה לו שפם כזה כמו של טורקים ואני זוכרת איך השפם היה רוקד כשהוא היה עצבני וצועק. אני והוא כל הזמן התכסחנו, הוא היה שוביניסט הארד קור מהסוג המוסווה] וגם את השעות האינסופיות שביליתי כבר אז מול המחשב מנסה להרכיב תוכנה שתחשב את המרחק שעושה חיידק ביחידת זמן נתונה, או משהו מופרך מהסוג הזה.
[כשאני חושבת על איזה שטויות בזבזתי את חיי ועודני מבזבזת – נהייה לי רע, וזה במאמר מוסגר].
הייתי ולא הייתי, מסתבר. וזה כואב להיווכח.

***

עד כאן חלק א', בגרסה הלא מקוצרת עוד המשכתי לתאר את התקופה בסנטה כרוז וחתמתי באיזו אמירה על עצמי, משהו בסגנון: "חללית ושמה אתון".

היום כשעשיתי סדר נתקלתי במכתב שכתבתי אליה משם. עזבו את המקריות. איך שנים אני לא מתעסקת עם התקופה באמריקה ופתאום זה ככה צף. המכתב היכה בי כמו ברק. אנתי-תזה גמורה לסיפור החללית שלא הייתה מחוברת לצרכים שלה או לא הבינה את מצבה. מהמכתב עולה קול בהיר וחד, ראייה מפוקחת לחלוטין של המצב. לא יכולתי לתאר טוב יותר את מצבי אז אם הייתי כותבת את זה היום. כתבתי לה: " י. ואני עדיין ילדים, אני מרגישה את זה מאוד…אין ביני ובינו הרבה משותף, האיש הזה מאוד רחוק ממני, אני לא אוהבת אותו. איך מתנתקים מהמצב הנוכחי? אני מתארת לעצמי שיבוא הרגע המתאים. כרגע אני מחכה וקצת לא ברור לי למה…".
אבל זה עוד כלום מול ההלם שחטפתי כשקראתי את הפרשנות הזאת:
"היום אני בת 21.
מעניין אותי, אם עדיין אני חושבת שיש אפשרות להיכנס לנירוונה, זאת אומרת להתנקות לחלוטין [ידעתי תמיד שהעניין הזה העסיק אותי מאז ומתמיד, אבל לא זכרתי שככה]…פשוט כל כך הרבה זמן עובר ואף אחד מהדברים שציפינו שיקרה לא קורה.
רצינו דברים גדולים מאוד כשהיינו קטנים יותר [אין לי מושג על מה אני מדברת כאן] ואף אחד מהם לא התממש וגרוע מזה, נראה עכשיו יותר מאשר בכל זמן אחר שבעצם לעולם לא נגיע למקומות ששאפנו להגיע [פור גוד סייק אני בת 21 פה]. נראה לי שלסוג כזה של תבוסתנות מצפים ממך החיים.
אין לשום גורם בעולם הזה אינטרס בהתפתחות הרוחנית שלך. להיפך. [כמה טעיתי כאן ועדיין הניתוח מדהים אותי] הטבע מעוניין- בפרו ורבו ובמוות שלנו – ושם זה נגמר.
המלחמה של האדם בזמניות שלו, נוגדת את חוקי הטבע ולכן היא דורשת כוח ואומץ גדולים כל כך.
אסור להתייאש.
אסור לתת לזמן לנצח. אסור לתת לימים לקבור אותנו תחתיהם.
מתחת לערימת השעות המתות, שאת ואני והוא משאירים מאחורינו.
הייאוש נובע מחוסר המעשה.
אסור להפסיק לעשות.
זאת מין כניסה למעגל, שאם אתה נכנס אליו, אתה הולך ומתייאש וככל שהזמן עובר- גובר הייאוש. החשבון מוגש. בסוף בא המוות".

תגידו זאת נראית לכם "חללית"?

מעבר לזה שהמכתב הניח אצלי מפתח למפגש עם הפחד שרודף אותי כל חיי "שלעולם לא נגיע למקומות ששאפנו להגיע" [מפתח במובן של לראות כמה לפחד הזה אין קשר למציאות. הייתי אז בתחילת הדרך, עם קלפים מצוינים ביד] הוא גם הבהיר לי סופית שאין לי מושג מי באמת הייתי.

אחרי שקראתי את המכתב הבנתי שאני גם לעולם לא אדע, שהזיכרון או הסיפור שיש לי בראש על העבר, אין לו שום חיבור לסיפור של מה שבאמת היה שם. שלעולם גם לא יהיה לו חיבור, אני לא באמת אצליח לפענח משהו.
מצד אחד אמריקה נראית לי כמו שבר גדול. ואולי פחות אמריקה ויותר היחסים איתו ששברו בי משהו. נראה לי ששם התרחשה איזו סטייה מהמסלול. מצד שני, משם התחיל איזשהו תהליך של חיפוש אחרי עשייה אותנטית. ושוב אותה תחושה שאני לא מסוגלת להבין דבר ביחס לעבר.

ומכאן עלתה התהייה – וביחס להווה?
רק ההווה שעדיין לא הפך לעבר – יש בו אמת, חשבתי. הרגע הזה על מורכבות התחושות, התפיסות והחיות שלו. השאר זה הבל ובדיה. ממש סיפורים שאנחנו ממציאים על עצמנו, על אחרים, על העולם ועוד מאמינים להם.
ואם ניקח את זה עוד צעד, אם אנחנו כבר חייבים להמציא – מה אכפת לנו להמציא סיפורים יפים? להתמקד במה שהוא יפה וטוב בנו ובאחרים?

***

סיפא – דיברתי עם האיש שלי על הפוסט הזה והוא הוסיף הערה חשובה. אנחנו עושים את זה גם בהווה. כל הזמן ממציאים סיפור. הוא צודק. זאת אומרת, הרגע הזה שחשבתי שהוא רגע חסד, אנחנו בעצם מכסים אותו כהרף עין בפרוזה מעוותת. בעצם אנחנו דמויות בדיוניות בסיפור בדיוני, שרק הכאב שלהן אמיתי.



Read Full Post »

כל מה שנדרש

היה גבר נאה כמוכר, פנטזיה ישנה שלי למעיל פרווה ומחמאה – שלאישה עם נוכחות כמו שלי מגיע מעיל כזה. פאק. הוא ידע בדיוק מה להגיד.

לא וזה לא צער על השועלים המסכנים. זהו צער על העליבות שבעשיית חשבון למוכר ובעיקר צער על רכישת מעיל שאין לי בו צורך, רק בגלל שראיתי יותר מדי סרטים משנות ה-40 שבהם מתנת החיזור האולטימטיבית היא מעיל מינק.
פאק פעם שנייה.
טוב, לפחות לא קניתי מינק.
וגם- בכל זאת, קניתי את זה ב- sale עם הנחה של 30%.

Read Full Post »

אם נעצור רגע לחשוב

(כן אני מודעת לזה שהבקשה לא קלה)

נבין שמעולם לא באמת נפגשנו עם אף-אחד. זאת תמיד אותה פגישה חוזרת עם עצמנו, לעולם במעגל סגור.
כשאנחנו פוגשים במישהו, אנחנו לא פוגשים "אותו", אנחנו בעצם תמיד פוגשים את עולם הדימויים שיש לנו עליו. כל אדם (ולמעשה כל תופעה, אבל כרגע אני מתמקדת ביחסים) שנקרה בדרכנו אנחנו מספרים לעצמנו עליו סיפור. הסיפור מתייג אותו, באמצעות תיוגים שונים, כמו היינו ספרנים מקטלגים.
כל מה שהוא או היא יעשו יכנס לתוך המערכת הקיימת של הקיטלוג הכללית וגם לתיקיה הפרטית שיש לנו עליו.
אנחנו בעצם לעולם לא פוגשים את האדם ממול במפגש בלתי אמצעי ללא התיווך הזה. גם לא את עצמנו (אבל הסוגיה של המפגש עם עצמנו היא יותר מורכבת ואני מעדיפה לא להיכנס אליה).

יש לזה בוודאי כל מיני תועלות אבולוציוניות, או לפחות משם זה התחיל, ככה זה נראה. אם האיש ממול מסוגל להזיק לי, הוא מתויג ככזה והגישה אליו זהירה וחשדנית. התיוגים, חוסכים באנרגיה, אני לא כל פעם צריך ללמוד את המסלול מחדש.

אבל כמו חלק מההרגלים שלנו, גם ההרגל הזה, אני מוצאת שהוא יותר מזיק מתורם. הוא מזיק כי המורכבות במציאות היא גדולה וישנה תנועה שהיא תנועה חיה ,שבה הכל משתנה, תמיד. ההצמדות לסיפור יוצרת עיוורון; עיוורון לפרטים, עיוורון למידע סותר, מקובעות, נוקשות ומתחזקת את האשלייה שאני יכול להקיף בן אדם במילים, במחשבות, בתיאור ליניארי. וגם שיש מולי משהו שהוא קבוע ויציב – כשהדבר היחיד שהוא קבוע ויציב זה הסיפור שלי אודות המציאות. זה להיצמד לתיאור של המחשבות שמסתובבות אצלי בראש במקום לממשות המתהווה מולי.
אנחנו גם חשים וחווים כמובן את הממשות וגם זה חלק מהאינפוט ולתיקיות שלנו יש חיבור מסוים אל הוויה החיה הזאת. אבל זה חיבור מסורס שלעולם לא חווה במלאות את הדבר החי.
לאנשים גם יש אפיונים ונטיות קבועות [שנבנים על אותו בסיס של למידה והתקבעות] – שאותם אני מזהה. זאת אומרת גם זה בסיס שמחובר לממשות.

ועדיין.
האם יש לי אפשרות להרפות מהאחזקה של הדימויים האלה? זאת שאלה שמעניינת אותי.
מה זאת אומרת להרפות מהאחזקה של הדימויים? – זה פשוט לא לפתוח את התיקייה של זה שמולי. לתת לתחושות לדבר, לחוויה. להאזין למה שמתרחש אצל במפגש מבלי לסתום את זה עם הבטון של הסיפור המוכר. האם זה אפשרי?

[כל זה כמובן מתחבר לשאלה הגדולה באמת האם אני יכול "לדעת" משהו על המציאות, ואם כן מה ההבדל בין הידיעה הזאת לסיפורים שאני מספר לעצמי]

Read Full Post »

תלונה מהשכנה

"אתם נורא שקטים, אולי תעשו קצת רעש?"

Read Full Post »

הרעיון שאני אלך בהלסינקי לצפות בלהקת ריקודי בטן מצרית שמגיעה להופעה (תיאטרון סבוי) וגם בטלנטים מקומיים: פינים שרוקדים ריקודי בטן וגם רוקדת אסטונית אחת. אני מכינה את שטרות היוּרוֹ להדביק לפיניות המענטזות למצח. שכה אני אחיה.
הנה סרטון כדי להכניס אתכם לאווירה:

שנה וקצת שאני לומדת לרקוד ריקודי בטן. זה סוג של חיבור שאף פעם לא הצלחתי להבין, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי, ילדה פולניה קטנה – אהבתי מוזיקה מזרחית. אולי זאת העובדה שהייתי האשכנזיה היחידה בקוטר של קילומטרים בשכונת ילדותי החביבה? אולי זה החינוך המוזיקלי מבית-אבא? המהגר מוורשה, שהרחיב את רפרטואר שירי מקהלת הצבא האדום עם תקליטי ג'ו-עמר ואנריקו מאסיאס. [בתקליט של ג'ו עמר הוא אהב בעיקר להאזין לשיר ההמנון של ה:AA "כוסית אחת שתיתי, כוסית שנייה לגמתי"].
אין לי מושג. אני רק יודעת שבמעונות ייסדתי את אגודת הסרט הערבי. זאת הייתה הטלוויזיה הקטנה שייבאתי מאמריקה, שהיינו מתיישבים סביבה וצופים בכל יום שישי בסרטים ואחר כך תולים את פתגמי השבוע על המקרר: "לכל דלי יש סמרטוט", "לכל שפם יש מספריים". נאמנה באדיקות למסורת השכונתית המפוארת שבה הוכרז עוצר בזמן הקרנת הסרט בימי שישי.

כשנחתתי במצריים, הפעם היחידה שבה נחתתי, הייתי באופוריה. נחתתי בזמן חגיגות יום ההולדת לנביא או משהו בסגנון. קהיר הייתה מקושטת כולה בצבע ירוק ודגלים ירוקים ואני הרגשתי בבית.
לא ברור, אני אומרת לכם העניין הזה. המצרים התגלו כעם חביב, מנומסים ועדינים בהרבה מהברברים הישראלים. אהבתי את קהיר מאוד. יש בה משהו חי, שאצלנו כבר אין. כן וגם פערים איומים שאנחנו בדרך בטוחה אליהם.

הסתובבתי בפרמידות, במלונות, וכמובן בשוק חאן-אל-חליל. שם כל מוכר נזכר בשכן היהודי שגר מולו.
זה לא הוגן, נכון, הזכרונות המתוקים מקהיר, קשורים בוודאי לעובדה שתיירתי אותה עם נהג צמוד ותנאים מעולים.

כשחזרתי כתבתי ביומן: "חלמתי שוב על מצרים. מאז שנסעתי לבקר בקהיר אני חולמת לפחות פעם בשבוע על האוטובוס שלוקח אותי אל הקולות והצבעים. הנסיעה משדה התעופה לבית של א. באוטוסטראדה הריקה. משני צידי הדרך בניינים ריקים חצי בנויים, שחורים, רוחות רפאים מבטון. כאילו ידעה קהיר בדיוק איך לגעת בי. איזו פנטזייה להדליק".

***

אום כול-תום: אלף לילה ולילה.
שיר האהבה האולטימטיבי.

ttp://www.youtube.com/watch?v=l-5TsvaGDo0

(לא הצלחתי להכניס את הסרטון ונגמרה לי הסבלנות)

 

My love, the night, with its sky, the moon, the stars, the sleeplessness
you and me. We are all fallen in love the same way.
You are my love, you are my life, Love is watching over us
It is raining over us with contentment and satisfaction.
My love, let's live in the "eyes" of this night
Let's say to the sun to rise again in a year, not less than a year
One night of lovers is as sweet as a thousand and one nights
As sweet as the life in its entirety
What is life but a night as this night

(תרגום חופשי לבית הראשון שמצאתי באחת התגובות לקליפ)

 

Read Full Post »