היה גבר נאה כמוכר, פנטזיה ישנה שלי למעיל פרווה ומחמאה – שלאישה עם נוכחות כמו שלי מגיע מעיל כזה. פאק. הוא ידע בדיוק מה להגיד.
לא וזה לא צער על השועלים המסכנים. זהו צער על העליבות שבעשיית חשבון למוכר ובעיקר צער על רכישת מעיל שאין לי בו צורך, רק בגלל שראיתי יותר מדי סרטים משנות ה-40 שבהם מתנת החיזור האולטימטיבית היא מעיל מינק.
פאק פעם שנייה.
טוב, לפחות לא קניתי מינק.
וגם- בכל זאת, קניתי את זה ב- sale עם הנחה של 30%.
תתחדשי.
ואפשר גם ככה –
כל מה שנדרש היה רגע אחד של הגשמת חלום ילדות ישן.
ולפעמים הגשמת חלום היא היפרדות מתשוקה ישנה,
כמו נשל נחש שסיים את תפקידו והגיע הזמן להניח לו ליפול ולהישכח.
אוי שין אתה מתוק. אני חושבת שכבר אמרתי את זה, וכנראה גם אחזור על זה שוב 🙂 נגעת כאן בנקודה, אחרי שיצאתי עם המעיל הרגשתי מפגרת לגמרי – כי פתאום כל הפנטזיה וההתחרמנות על מעיל פרווה התאיידה. אם זה היה בארץ הייתי מנסה להחזיר 😳
איך אני מכירה את זה גם אני מרגישה לא טוב כשאני יוצאת מחנות בהרגשה שניסיתי להרשים את המוכרות. את קשה עם עצמך ומציקה לעצמך.אז קנית לעצמך מעיל נו אז מה קרה? אם את לא בזבזנית כפייתית שמוציאה מעבר ליכולות הכלכליות אני לא רואה איפה הבעייה. אז הרשת לעצמך קצת לשחרר אז מה?
תהני ותתדחשי.
אה וממתי אנחנו קונים מה שאנחנו "צריכים"? הצחקת אותי
לוס – לא אני ממש לא בזבזנית כפייתית, אבל באמת שקשה לי לדעת איפה עובר הגבול בין מה שאני מגישה שהוא נכון: טיפוח, ביטוי עצמי, אסתטיקה, יצירתיות ובין ההשתעבדות לשטיפת המוח שאנחנו עוברים.
מציק לי שאני לא יכולה לעשות הבחנות בין מהו זה שהוא שלי: הטעם שלי, הנטיות שלי לבין ההתניות שמוחדרות לי לורידים דרך התקשורת. האם הפרדות כאלה בכלל אפשריות? האם יש טעם בכלל לנסות ולעשות איזה בירור? או פשוט לזרום – יפה זה מה שאני בוחרת מתוך מה שהאופנה היום קובעת שזה יפה. זהו ולסגור עניין.
למשל התשוקה שברור לי שלא נולדתי איתה – זה שיהיה לי שעון כזה ולא אחר או שבכלל יהיה לי שעון.
הדיוטי-פרי שהוא גן העדן של המותגים. לקנות לא לקנות?
תודה לאל שהסיפור הזה של המותגים – לא ממש עובד עלי, חוץ מבכמה תחומים. אבל עדיין, התאוות האלה.
חשוב לי להיות קשובה ולא לאבד את עצמי בתוך החרמנות הצרכנית הזאת.
יקירתי. שמת לב כמה פעמים המילה חרמנות נכנסה בהקשר של רכישת מוצרים ? 😕 😀
באהבה…..
אין כמו אהבה 😐
נו, זה בדיוק העניין לא? זאת אותה החרמנות. תשוקה היא תשוקה היא תשוקה.
לרצות מעיל ולרצות גבר – לא רואה את ההבדל הגדול 😀
אלא אם כן אתה מבלבל בין חרמנות ואהבה והופס חזרנו לנקודת המוצא 🙄
הפוסט שלך הזכיר לי, שהדבר (הפנימי) הכי טוב שאני מאמין שיכול לקרות לי הוא שאני אפסיק להחמיא לעצמי. אני חושב שגם אצל (חלק מ)האחרים זה ככה.
לא, לא ממש הבנתי.
ועכשיו לגופו של עניין, אחרי שלא הבנו את עיקרו.
למה לא להחמיא לעצמך?
כשכתבתי את התגובה המקורית הייתי מלא התלהבות ועזוז ואני מאמין שיכולתי להסביר את עצמי טוב יותר, עכשיו אני מרגיש שאני הולך לפספס.
נראה לי שעדיף לצמצם את השפעתן של המניפולציות הפסיכולוגיות שהסביבה ואנחנו מפעילים על עצמנו ולחתור לאיזושהי אמת אובייקטיבית ומזוקקת ככל האפשר. למה זה טוב? אין לי הסבר מאוד מוצלח: ככה אני מרגיש פחות מגוחך בעיני עצמי וגם מתוך תחושה שלאמת יש ערך אינהרנטי. וזה גם יותר זול כנראה, במקרה שלך לפחות.
טוב, לא יודע, בעצם. 😳
התלהבות ועזוז זה טוב 🙂
אני איתך בעניין הזה של המניפולציות ועוד יותר איתך בעניין האמת האובייקטיבית והמזוקקת.
אבל אם אני צריכה לבחור בין שיפוטיות וביקורת וירידות על עצמי – אז עדיף לטעמי מחמאות.
גם השיפוטיות והביקורת וגם המחמאות הן לא "האמת". אבל אנחנו שם, מודדים כל הזמן, משווים, מעריכים – אז בסיטואציה הזו – עדיף מבט חיובי, כי הוא מביא איתו דברים טובים יותר מהקטנה ושיפוט. מניפולציה – זה כבר לוקח את זה לעוד צעד קדימה. האם הוא עשה עלי מניפולציות? – סביר להניח. האם נפלתי בפח? – כן.
למה זה מחזיר אותנו? לצורך הבסיסי – להיות "שווים" ולקבל חיזוקים 🙂 – וכן כל הסיפור הזה של ה"שווים" זה בלוף. אבל גם ה"לא שווים" זה בלוף באותה מידה.
ושאלה – איך אתה מגיע לאמת אובייקטיבית בקשר לעצמך?
אני מכירה את התחושה. והיא נוראית.
אגב, אצלי משום מה הקניות המיותרות האלו הן בעיקר עם נשים מוכרות.
כל אחת ומה שעובד עליה 😀
שמחה שאת מבינה מה הרגשתי
כל עניין האמת האובייקטיבית הוא קונספט. הוא מבטא יותר כוונות ממעשים. עוד קונספט הוא שאם אתה נוטה להאמין למחמאות כי זה נעים, אין סיבה (מבחינת האובייקטיביות, לא מבחינת ההרגשה) שלא תאמין גם לירידות עליך, ולהיפך. קונספט נוסף (אחרון להפעם), היותר שימושי אצלי מבין השלושה למרבה הצער, הוא שכל עוד אני בוחר להמשיך לחיות, אני נאלץ לסבול את כל החסרונות שלי, והם רבים ומגוונים. אבל אני לא חייב לסבול אחרים גם אם הם מושלמים.
כן, גם לכוונות יש תפקיד.
והאחר הוא לעולם המצאה שלך, גם כשהוא דורך לך על הרגל – לסבול אותו או לא זאת סוגיה שנשארת בגבולות של מה שאתה נאלץ לסבול אצלך.