כהרף עין

לגוגל יש שירות חדש, לא רק מפות משורטטות, אלא גם מפות שמאפשרות שיטוט וירטואלי ברחובות מצולמים. קראתי על זה אצלו.
אין לי מושג למה, אבל הדבר הראשון שעשיתי היה לרוץ לחפש את הרחוב שגרתי בו בסן-פרנסיסקו. את הקטע שבו גרתי לא צילמו, אבל אפשר 'לראות' את הרחוב [מרחוב אחר שמוביל אליו] וגם אפשר "לטייל" ברחובות מסביב.
אני לא זוכרת הרבה מהתקופה ההיא בארצות הברית. מתוכה, שנתיים וחצי חייתי בסן פרנסיסקו. בסך הכל היה נדמה לי שנשאר לי זיכרון חיובי מאז: ממעוף של ציפור, זה היה סיפור יפה, הילדה מהצ'כונה שנסעה לגלות את העולם הגדול והצליחה להגיע לאן שהיא רצתה [תחום יוקרתי עם אפשרות להשתלב באוניברסיטה יוקרתית בגיל צעיר מאוד וכל זה 'במו ידיה'] ואז החליטה לשנות כיוון. כן האמביציה הייתה שם. בעיקר האמביציה. זה תויק במגרות כסיפור גבורה חלוצי, בסגנון "אם תרצו" וגו'. עם חרטות עונתיות של – אולי לא הייתי צריכה לעזוב, או מה היה קורה לו.

כשהתחלתי לעשות את הסיבוב הווירטואלי בשכונה, קיבלתי הלם קטן. משהו בתמונות הדהד אלי ובמיידי עלתה בי התחושה מאז: וואחד דיכאון צבוע בגוונים ייחודיים שנחנט בקפסולה מהזמנים ההם [כמו ששומעים שיר ומשהו מהתקופה שהקשבנו לו חוזר]. החדות של התחושה והרעננות שבה היא נשמרה הפתיעו אותי. הפתיע אותי גם כיצד יחד עם התחושה צפו הזיכרונות, דברים ששכחתי לחלוטין: בעיקר תחושת שיממון מעיקה שהשליכה כנראה על הרחובות, שתמיד נראו לי ככאלו שאינם מובילים לשום מקום. חייתי עם האדם הלא נכון, למדתי את התחום הלא נכון. לא היו לנו חברים, ואלו שהכרתי חשתי אליהם ניכור ובעיקר הייתי נוכחת נפקדת בעולמי. כל זה נפתח במכה אחת.
הצילומים של הרחובות דיברו אל התת-מודע שלי שהציף את התחושה. במודע היה לי קשה לשחזר משהו מוכר. אתם קולטים? שנתיים וחצי צעדתי יום-יום הלוך ושוב ברחובות האלה – ושום דבר מוכר הם לא החזירו אלי, חוץ מהצבע הפנימי של התקופה. לפני השיטוט הייתה מאופסנת אצלי במודעות היום-יומית כמות קטנה מאוד של זיכרון "חי" מאז, זאת אומרת זיכרון שמתלוות אליו תמונות, רגשות. מה שזכרתי היה את עצמי, הולכת בדרך הביתה, רואה את השקיעה מעל הבתים של סן-סט [מכאן שם השכונה] ומרגישה שהימים הולכים לי לאיבוד [אבל לא משהו כבד במיוחד]. זכרתי את זוג השותפים שלנו [הם גרו בקומה העליונה אנחנו בתחתונה. הוא היה יוצר קולנוע טורקי גולה, שהספיק לעבוד עם איל-מז-גונה, היה לו שפם כזה כמו של טורקים ואני זוכרת איך השפם היה רוקד כשהוא היה עצבני וצועק. אני והוא כל הזמן התכסחנו, הוא היה שוביניסט הארד קור מהסוג המוסווה] וגם את השעות האינסופיות שביליתי כבר אז מול המחשב מנסה להרכיב תוכנה שתחשב את המרחק שעושה חיידק ביחידת זמן נתונה, או משהו מופרך מהסוג הזה.
[כשאני חושבת על איזה שטויות בזבזתי את חיי ועודני מבזבזת – נהייה לי רע, וזה במאמר מוסגר].
הייתי ולא הייתי, מסתבר. וזה כואב להיווכח.

***

עד כאן חלק א', בגרסה הלא מקוצרת עוד המשכתי לתאר את התקופה בסנטה כרוז וחתמתי באיזו אמירה על עצמי, משהו בסגנון: "חללית ושמה אתון".

היום כשעשיתי סדר נתקלתי במכתב שכתבתי אליה משם. עזבו את המקריות. איך שנים אני לא מתעסקת עם התקופה באמריקה ופתאום זה ככה צף. המכתב היכה בי כמו ברק. אנתי-תזה גמורה לסיפור החללית שלא הייתה מחוברת לצרכים שלה או לא הבינה את מצבה. מהמכתב עולה קול בהיר וחד, ראייה מפוקחת לחלוטין של המצב. לא יכולתי לתאר טוב יותר את מצבי אז אם הייתי כותבת את זה היום. כתבתי לה: " י. ואני עדיין ילדים, אני מרגישה את זה מאוד…אין ביני ובינו הרבה משותף, האיש הזה מאוד רחוק ממני, אני לא אוהבת אותו. איך מתנתקים מהמצב הנוכחי? אני מתארת לעצמי שיבוא הרגע המתאים. כרגע אני מחכה וקצת לא ברור לי למה…".
אבל זה עוד כלום מול ההלם שחטפתי כשקראתי את הפרשנות הזאת:
"היום אני בת 21.
מעניין אותי, אם עדיין אני חושבת שיש אפשרות להיכנס לנירוונה, זאת אומרת להתנקות לחלוטין [ידעתי תמיד שהעניין הזה העסיק אותי מאז ומתמיד, אבל לא זכרתי שככה]…פשוט כל כך הרבה זמן עובר ואף אחד מהדברים שציפינו שיקרה לא קורה.
רצינו דברים גדולים מאוד כשהיינו קטנים יותר [אין לי מושג על מה אני מדברת כאן] ואף אחד מהם לא התממש וגרוע מזה, נראה עכשיו יותר מאשר בכל זמן אחר שבעצם לעולם לא נגיע למקומות ששאפנו להגיע [פור גוד סייק אני בת 21 פה]. נראה לי שלסוג כזה של תבוסתנות מצפים ממך החיים.
אין לשום גורם בעולם הזה אינטרס בהתפתחות הרוחנית שלך. להיפך. [כמה טעיתי כאן ועדיין הניתוח מדהים אותי] הטבע מעוניין- בפרו ורבו ובמוות שלנו – ושם זה נגמר.
המלחמה של האדם בזמניות שלו, נוגדת את חוקי הטבע ולכן היא דורשת כוח ואומץ גדולים כל כך.
אסור להתייאש.
אסור לתת לזמן לנצח. אסור לתת לימים לקבור אותנו תחתיהם.
מתחת לערימת השעות המתות, שאת ואני והוא משאירים מאחורינו.
הייאוש נובע מחוסר המעשה.
אסור להפסיק לעשות.
זאת מין כניסה למעגל, שאם אתה נכנס אליו, אתה הולך ומתייאש וככל שהזמן עובר- גובר הייאוש. החשבון מוגש. בסוף בא המוות".

תגידו זאת נראית לכם "חללית"?

מעבר לזה שהמכתב הניח אצלי מפתח למפגש עם הפחד שרודף אותי כל חיי "שלעולם לא נגיע למקומות ששאפנו להגיע" [מפתח במובן של לראות כמה לפחד הזה אין קשר למציאות. הייתי אז בתחילת הדרך, עם קלפים מצוינים ביד] הוא גם הבהיר לי סופית שאין לי מושג מי באמת הייתי.

אחרי שקראתי את המכתב הבנתי שאני גם לעולם לא אדע, שהזיכרון או הסיפור שיש לי בראש על העבר, אין לו שום חיבור לסיפור של מה שבאמת היה שם. שלעולם גם לא יהיה לו חיבור, אני לא באמת אצליח לפענח משהו.
מצד אחד אמריקה נראית לי כמו שבר גדול. ואולי פחות אמריקה ויותר היחסים איתו ששברו בי משהו. נראה לי ששם התרחשה איזו סטייה מהמסלול. מצד שני, משם התחיל איזשהו תהליך של חיפוש אחרי עשייה אותנטית. ושוב אותה תחושה שאני לא מסוגלת להבין דבר ביחס לעבר.

ומכאן עלתה התהייה – וביחס להווה?
רק ההווה שעדיין לא הפך לעבר – יש בו אמת, חשבתי. הרגע הזה על מורכבות התחושות, התפיסות והחיות שלו. השאר זה הבל ובדיה. ממש סיפורים שאנחנו ממציאים על עצמנו, על אחרים, על העולם ועוד מאמינים להם.
ואם ניקח את זה עוד צעד, אם אנחנו כבר חייבים להמציא – מה אכפת לנו להמציא סיפורים יפים? להתמקד במה שהוא יפה וטוב בנו ובאחרים?

***

סיפא – דיברתי עם האיש שלי על הפוסט הזה והוא הוסיף הערה חשובה. אנחנו עושים את זה גם בהווה. כל הזמן ממציאים סיפור. הוא צודק. זאת אומרת, הרגע הזה שחשבתי שהוא רגע חסד, אנחנו בעצם מכסים אותו כהרף עין בפרוזה מעוותת. בעצם אנחנו דמויות בדיוניות בסיפור בדיוני, שרק הכאב שלהן אמיתי.

---