Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for יולי, 2007

התייחדות

הפינות שאליהן אנחנו מתכנסים בלילה. אל המרווח שבין הכרית לסדין. המקום האינטימי ביותר שלנו. פינות השינה. המפלט מהיום. כוך המנוחה. החלל שלתוכו אנו חולמים, מזיעים את הזמן. מרווח הנחמה שבו אנחנו צומחים להיות, הכרית שלתוכה נשאבת הילדות שלנו, ממנה אנחנו קמים נשים או גברים. מתהפכים אל הזקנה. שערות נושרות. הבל פה. ריר, רוק. נוזלי גוף. המיטה. מקדש נצח.

http://www.flickr.com/photos/idiolector/

מודעות פרסומת

Read Full Post »

שיחה עם שיפוצ'ניק

המקומות שהיום נפלתי בהם:

* הסכמתי לבקשה שלו לא לעשות קרוס על הצ'ק.
* כשהורדתי מהחוזה את הסכום של העבודה שבסוף הוא החליט שהוא לא רוצה לעשות – לא עשיתי את זה בתשומת לב ויצא שקפצתי על סעיף, שעלותו היא 800 ₪
* איבדתי את האיזון – שזה הכי חמור. כשהבנתי שהוא, אחרי שסוכמו הדברים ואחרי שהוא קרא את הטיוטה של החוזה ואמר שהיא מקובלת עליו, שבועיים אחרי, כשהגענו למעמד החתימה הוא מתחיל לקרוא מחדש את הטיוטה ולהעיר כל מיני ולהתחיל איתי משא ומתן מחדש – זה העלה לי את הסעיף. במיוחד כשאני קצרה בזמן ורוצה לסיים את הכל ולנסוע בראש שקט, בעוד עשרה ימים.

מדובר בין היתר גם בזפת. במקום לעשות זפת מחדש סוכם שהוא יסתום סדקים ויסייד ושהוא ייתן שנתיים אחריות על העבודה.
הנה פרשנות יצירתית של שיפוצ'ניק, כשהוא ראה שאני מחתימה אותו על האחריות: 'אני נותן לך אחריות אבל רק על הסדקים שאני סתמתי. אם יפתחו חדשים – אני לא אחראי עליהם'. אתם מבינים? אנחנו נסמן איזה סדקים הוא סתם ונעשה מעקב סדקים. באמצע הגשם אני אעלה למעלה לגג לברר האם זה סדק שהוא כיסה או שמא סדק חדש – ואז אני אתקשר אליו.

איי לוסט איט. שזה אומר התעצבנתי. שזה אומר טעות.
הוא היה אמור לחזור אלי עם הסכם חתום בפחות 800 שקל ממה שחתמנו, הוא לא חזר. איך אומרת סבתא מוסקונה בארץ נהדרת? "זה לא נעים לי". האיש שלי נוטה להיות רגוע ונוקט בגרסה של 'פשוט נשלם לו פחות'. אני נוטה לבטל מחר על הבוקר את צ'ק המקדמה שנתתי להיום במזומן ולחפש בזריז איזו קונפיגורציה שתעשה לי את העבודה. אני שונאת לעבוד עם אנשים שאני לא יכולה לסמוך עליהם.

כל הקטע הזה מבאס ופוגע לי בדימוי העצמי שלי כפנתר ביצועי. אני מזהה אצלי סוג של עשיית חשבון, הד עדין לעניין הזה של "להיות נחמדה", ברירת המחדל של הנקבה המצויה.
לפעמים הייתי רוצה קצת מהאיכויות של הרב-אומן הזה, משה אינסטלציה (סעיף 3) שיצאתי איתו בצבא, שכבר מרחם אימו ידע איך לתמרן את אלו שמולו. בחיים, בחיים אני לא אשכח את הטכנאי שבא לתקן לנו מכונת כביסה ורצה איזה סכום אגדי על התיקון ובסוף קיבל משהו כמו 10 שקל על הגומייה שהוא החליף ועוד אמר יפה תודה – וכאלה היו לא מעט לאורך דרכנו המשותפת. אני הייתי מביטה בו עובד ומתמלאת פליאה. היכולת הזו להשתלט על המוח של הזולת ולרגע לא לדאוג לטובת זה שמולך – אלא להיפך לשים רק את המטרה שלך לנגד עינייך, ולנסות למצוץ, עד שאין כבר מה. משה היה המפגש הראשון שלי עם הזן המיוחד הזה שנקרא – סוחר. מה שמחזיר אותי לשאלה הנצחית: האם סוחר טוב שהוא אדם רגיש כלפי הזולת – זה אוקסימורון?
אני יודעת שאני מחפשת את המקום הזה שהוא באמצע – בין החיה חסרת החוליות ['להיות נחמד'] לבין הנחש או השועל.

במחשבה שנייה – כולנו דומים, זה אותו מוח מבוהל. באמצע הויכוח אמר לי השיפוצ'ניק: 'אני רוצה שתאהבי אותי ותמליצי עלי לאחרים'. בסוף, מסתבר, עסקים ולא עסקים, משא ומתן או טיול בפארק – הכל מתנקז לאנרגיה הזאת שנקראת אהבה. כולנו רוצים שיאהבו אותנו ולאהוב את הזולת. גם השועל והנחש, רק שהם עדיין לא יודעים את זה. לצערי מסתבר שגם אני עדיין לא יודעת את זה, כי התחושה האחרונה שיש לי כרגע כלפי השיפוצ'ניק זאת אהבה. לבטל או לא לבטל – זאת השאלה.

_______________________________

עידכון: משה אינסטלציה התגלגל בדמותו של השיפוצ'ניק. מניפולציות כאלה כבר מזמן לא עברתי. היום החלטתי להתמסר. הצלחתי להוריד אותו במחיר וזה הישג. שיפוצ'ניק קמצן – זה עוד לא היה לי.

Read Full Post »

להתבוננות ולמידה עצמית במצבים שכבר הבנתי שלא בא לי לחזור אליהם/עליהם, אבל עדיין מוצא את עצמי עושה אותם, או מעורב בהם.

* מה כאן אשלייה?
* האם אני יכול לא להגיב (
הכוונה היא גם לתגובה חיצונית, אבל בעיקר לתגובה הפנימית, במחשבות, תגובה שמשאירה אותי בתוך הסיטואציה – כמו למשל מחשבות שקשורות לקונפליקט הפנימי סביב ההתרחשות: זה רע מה שאני עושה, למה אני ממשיך וכו') ?
* מה האינטרס שלי באותו הרגע?
* מה מצבי עכשיו כשאני עושה/חושב את זה?
* מתוך מה זה בא ?
* לאן זה רוצה להמשיך?
* מה מסתתר מאחורי זה ? מה קצה החוט?
* לאן זה יוביל אותי אם אני אמשיך עם זה?
* מה האסוציאציה הבאה שקשורה עם זה באמת?
* למה זה לא מעניין אותי?

מוגש כשירות לציבור במסגרת הפרויקט הזה

אתם מוזמנים להוסיף שאלות.

Read Full Post »

אפילו כאן כבר הספקתי לכתוב איזו שורה מסיפורי התלאות שאני עוברת בעניין הזה שנקרא "העוזרת".
עם ההיא זה נגמר כשהיא הבריזה לי ערב פסח. כשהצלחתי סוף סוף להשיג אותה, השיחה הייתה משהו בנוסח:
מרי: כן, חה, חה, חה, [צחוק עליז] לא התקשרתי, חה, חה, חה.
אתון [מוצאת שהיא לא מסוגלת לכעוס מול התגובה המשונה] : למה לא הגעת? למה לא התקשרת להגיד שאת לא מגיעה?
מרי: חה, חה, חה, האנשים שאני עובדת אצלם היו צריכים אותי. חה, חה, חה. אם את רוצה יש לי חברה שיכולה לעבוד אצלך.
אתון: [קצת בהלם] בסדר.
מרי: אבל אני ואת נלך לדיסקוטק ביחד, חה, חה, חה.
אתון: כן [נזכרת שמרי סיפרה לה שהיא אוהבת לרקוד בדיסקוטקים], בטח, דיסקוטק [חושבת על הדיסקוטק של הרומנים בתחנה המרכזית הישנה] חה, חה, חה.

הטראומה עם הסיפור האחרון הייתה כה גדולה עד שהחלטתי שתם עידן העוזרות. אני והוא מנקים במו ידינו הענוגות. ארבעה חודשים זה החזיק מעמד, זאת הייתה ק-ט-ס-ט-רופה.
חזרתי לחפש עוזרת והפור נפל על תרזה. הפעם הראשונה והאחרונה שתרזה ביקרה אצלנו התקיימה השבוע:

אתון: סיימת לנקות את חדר העבודה שלו?
תרזה: [במבטא ספרדי כבד] נכון שהוא אובססיבי?
-מה??????[הדבר האחרון שאפשר להגיד על האיש הרגוע והשליו שלי זה שהוא אובססיבי]
אתון [באי אמון]: אובססיבי? לא ממש לא.
תרזה: כל הצעצועים הקטנים האלה שיש לו על השולחן. הוא בטוח אובססיבי.
אתון: אלה מתנות אהבה קטנות שנתתי לו, את יודעת אהבה…
תרזה [טון כועס] אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים, אבל אני לא צריכה לסבול
אתון: ?????
תרזה: [רצינית להחריד] את יודעת מה זה להוריד אבק מכל הצעצועים האלה?

***
אז הנה מדגם צנוע מהצעצועים שתרזה התלוננה עליהם

הכל התחיל מSMS משדה תעופה שקיבלתי באמצע הלילה אחרי שביקשתי שהוא יודיע שהוא נחת:
הוא שלח לי the duck had landed
ומאז אנחנו חזק בקטע של ברווזים. במחשבה שנייה, מאז ומתמיד הייתי בקטע של ברווזים

הציור שתלוי אצלו במשרד

וגם את זה קניתי לו.

וזה הברווז שיושן איתנו במיטה

————————————
שיחת סיכום עם תרזה.
אני כבר יודעת שלא מדובר ביחסים לטווח ארוך ועדיין שוקלת לשמור על אופציות מולה.

תרזה: אז את צריכה כל שבוע?
אתון: אפשר גם כל שבוע. תמיד יש מה לעשות.
תרזה: כי אם זה יהיה פעם בשבועיים ואני אמצא מישהו שצריך אותי לפעם בשבוע, אני יעזוב אותכם.

Read Full Post »

פקיסטאן שיק

הייתי חייבת להכניס את זה לכאן. בשביל פראני ועידית. אחחח, הטורבן הגיע גם אל הבנים: קבלו אותו – הקיבוצניק שסיים זה הרגע לעבוד בפלחה. החדשות הטריות מ"שבוע האופנה הגברי בפריז".

אוסף כזה של אופנה מכוערת מזמן לא ראיתי


גם לי היה נהייה פרצוף כזה אם זה מה שהייתי צריכה ללבוש. הגאלבייה כמקור להשראה. אני יכולה להעריך את החדשנות שבכיוון, אבל לא ככה, לא בקומפוזיציה הזו .

Read Full Post »

זוכרים את זה? אתמול ראיתי שהוא חזר לגור בבית. כולנו חייכנו יפה אחד לשני. אני, שהזמנתי את המשטרה כדי למנוע ממנו לרצוח את אשתו, קיבלתי ממנו חיוך יפה רחב ואמיתי. חייכנו, דיברנו על הבעיות של החשמל וכל אחד נכנס לדלתו הוא.
תבינו, למדתי פסיכולוגיה, קראתי את כל המאמרים ואני יודעת לדקלם מדוע נשים מוכות חוזרות אל הבעלים המכים שלהם. יש לי חברות מזוכיסטיות, גם אני חטאתי ביחסים לא בדיוק בריאים ועדיין – להבין שהיא חזרה והכניסה אליה הביתה את מי שכמעט רצח אותה – אני מודה ומתוודה זה גדול עלי.
המוח פשוט מסרב לקלוט.
אחרי שסגרתי את הדלת חוויתי רגע של חרדה עבורה והיה לי קשה להבין – איך היא לא מפחדת? האיש הזה הניח באופן שאינו משתמע לשתי פנים אלא לפנים שלה, סכין על צווארה, חתך אותה, דפק לה את הראש על כל המשטחים בבית, בנס שחררנו אותה מציפורניו – והיא חוזרת לחיות איתו???????????..
לא הייתי מטרידה אתכם כאן בעניין אלמלא הרלבנטיות של הסיפור הזה לאקטואליה.
אחרי שגמרתי להתכווץ מהדמות הזאת שלו במכנסיים קצרים וגופיה, מחייך אלי מאוזן לאוזן. חשבתי על האופן שבו כולם מסביב מתקשים לעכל את ההתנהגות של הנשים שנאנסנו ועברו השפלות והטרדות מקצב.
איך הבוס שלך אומר לך להגיע בלי תחתונים לעבודה ואחרי שהמשפט הזה נאמר, את עדיין מגיעה לעבודה. או איך הוא מנפנף מולך עם הזין שלו ואת נשארת לענות לטלפונים. עזבו עונה לטלפונים. איך עם הנפנוף הראשון את לא תופסת את השדכן ומשדכת לו את האיבר אל תיק החנינות שמונח על השולחן, או משפדת לו את העין עם הדבר הזה שמשפדים עליו ניירת. או במקרה הכי פחות קיצוני תופסת את הפריט הקישוטי הראשון [נניח את הפסלון שהוא קיבל ממלך אוגנדה] שנופל לך ביד ומצמידה אותו לבלורית המטופחת שלו עם ברכה חמה, משהו בנוסח: 'טפי עלייך, יא חתיכת סוטה'. משהו, איזה אקט מתבקש של הגנה עצמית.
למה היא נשארה לעבוד שם? למה היא לא הלכה? היא קנתה לו מתנה ליום ההולדת?
לא בא לי להיכנס כאן לכל הז'רגון הפסיכולוגי.
רק לקבל את זה, שישנם מצבים שההיגיון באמת מתקשה להכיל. שמה שנראה על פניו, הוא באמת בלתי נקלט. קשה לקלוט שישנם אנשים עם דימוי עצמי כל כך נמוך, עם הכנה נפשית כל כך כואבת, עם ילדות כזו מזוויעה, שמכות, השפלות, אונס, איומים לרצח – זה משהו שהם יכולים להכיל ולהדחיק ולהמשיך לנסות לנהל סדר יום רגיל "כמו מזכירה".


Read Full Post »