זה לא הגיוני

זוכרים את זה? אתמול ראיתי שהוא חזר לגור בבית. כולנו חייכנו יפה אחד לשני. אני, שהזמנתי את המשטרה כדי למנוע ממנו לרצוח את אשתו, קיבלתי ממנו חיוך יפה רחב ואמיתי. חייכנו, דיברנו על הבעיות של החשמל וכל אחד נכנס לדלתו הוא.
תבינו, למדתי פסיכולוגיה, קראתי את כל המאמרים ואני יודעת לדקלם מדוע נשים מוכות חוזרות אל הבעלים המכים שלהם. יש לי חברות מזוכיסטיות, גם אני חטאתי ביחסים לא בדיוק בריאים ועדיין – להבין שהיא חזרה והכניסה אליה הביתה את מי שכמעט רצח אותה – אני מודה ומתוודה זה גדול עלי.
המוח פשוט מסרב לקלוט.
אחרי שסגרתי את הדלת חוויתי רגע של חרדה עבורה והיה לי קשה להבין – איך היא לא מפחדת? האיש הזה הניח באופן שאינו משתמע לשתי פנים אלא לפנים שלה, סכין על צווארה, חתך אותה, דפק לה את הראש על כל המשטחים בבית, בנס שחררנו אותה מציפורניו – והיא חוזרת לחיות איתו???????????..
לא הייתי מטרידה אתכם כאן בעניין אלמלא הרלבנטיות של הסיפור הזה לאקטואליה.
אחרי שגמרתי להתכווץ מהדמות הזאת שלו במכנסיים קצרים וגופיה, מחייך אלי מאוזן לאוזן. חשבתי על האופן שבו כולם מסביב מתקשים לעכל את ההתנהגות של הנשים שנאנסנו ועברו השפלות והטרדות מקצב.
איך הבוס שלך אומר לך להגיע בלי תחתונים לעבודה ואחרי שהמשפט הזה נאמר, את עדיין מגיעה לעבודה. או איך הוא מנפנף מולך עם הזין שלו ואת נשארת לענות לטלפונים. עזבו עונה לטלפונים. איך עם הנפנוף הראשון את לא תופסת את השדכן ומשדכת לו את האיבר אל תיק החנינות שמונח על השולחן, או משפדת לו את העין עם הדבר הזה שמשפדים עליו ניירת. או במקרה הכי פחות קיצוני תופסת את הפריט הקישוטי הראשון [נניח את הפסלון שהוא קיבל ממלך אוגנדה] שנופל לך ביד ומצמידה אותו לבלורית המטופחת שלו עם ברכה חמה, משהו בנוסח: 'טפי עלייך, יא חתיכת סוטה'. משהו, איזה אקט מתבקש של הגנה עצמית.
למה היא נשארה לעבוד שם? למה היא לא הלכה? היא קנתה לו מתנה ליום ההולדת?
לא בא לי להיכנס כאן לכל הז'רגון הפסיכולוגי.
רק לקבל את זה, שישנם מצבים שההיגיון באמת מתקשה להכיל. שמה שנראה על פניו, הוא באמת בלתי נקלט. קשה לקלוט שישנם אנשים עם דימוי עצמי כל כך נמוך, עם הכנה נפשית כל כך כואבת, עם ילדות כזו מזוויעה, שמכות, השפלות, אונס, איומים לרצח – זה משהו שהם יכולים להכיל ולהדחיק ולהמשיך לנסות לנהל סדר יום רגיל "כמו מזכירה".