זוכרים את זה? אתמול ראיתי שהוא חזר לגור בבית. כולנו חייכנו יפה אחד לשני. אני, שהזמנתי את המשטרה כדי למנוע ממנו לרצוח את אשתו, קיבלתי ממנו חיוך יפה רחב ואמיתי. חייכנו, דיברנו על הבעיות של החשמל וכל אחד נכנס לדלתו הוא.
תבינו, למדתי פסיכולוגיה, קראתי את כל המאמרים ואני יודעת לדקלם מדוע נשים מוכות חוזרות אל הבעלים המכים שלהם. יש לי חברות מזוכיסטיות, גם אני חטאתי ביחסים לא בדיוק בריאים ועדיין – להבין שהיא חזרה והכניסה אליה הביתה את מי שכמעט רצח אותה – אני מודה ומתוודה זה גדול עלי.
המוח פשוט מסרב לקלוט.
אחרי שסגרתי את הדלת חוויתי רגע של חרדה עבורה והיה לי קשה להבין – איך היא לא מפחדת? האיש הזה הניח באופן שאינו משתמע לשתי פנים אלא לפנים שלה, סכין על צווארה, חתך אותה, דפק לה את הראש על כל המשטחים בבית, בנס שחררנו אותה מציפורניו – והיא חוזרת לחיות איתו???????????..
לא הייתי מטרידה אתכם כאן בעניין אלמלא הרלבנטיות של הסיפור הזה לאקטואליה.
אחרי שגמרתי להתכווץ מהדמות הזאת שלו במכנסיים קצרים וגופיה, מחייך אלי מאוזן לאוזן. חשבתי על האופן שבו כולם מסביב מתקשים לעכל את ההתנהגות של הנשים שנאנסנו ועברו השפלות והטרדות מקצב.
איך הבוס שלך אומר לך להגיע בלי תחתונים לעבודה ואחרי שהמשפט הזה נאמר, את עדיין מגיעה לעבודה. או איך הוא מנפנף מולך עם הזין שלו ואת נשארת לענות לטלפונים. עזבו עונה לטלפונים. איך עם הנפנוף הראשון את לא תופסת את השדכן ומשדכת לו את האיבר אל תיק החנינות שמונח על השולחן, או משפדת לו את העין עם הדבר הזה שמשפדים עליו ניירת. או במקרה הכי פחות קיצוני תופסת את הפריט הקישוטי הראשון [נניח את הפסלון שהוא קיבל ממלך אוגנדה] שנופל לך ביד ומצמידה אותו לבלורית המטופחת שלו עם ברכה חמה, משהו בנוסח: 'טפי עלייך, יא חתיכת סוטה'. משהו, איזה אקט מתבקש של הגנה עצמית.
למה היא נשארה לעבוד שם? למה היא לא הלכה? היא קנתה לו מתנה ליום ההולדת?
לא בא לי להיכנס כאן לכל הז'רגון הפסיכולוגי.
רק לקבל את זה, שישנם מצבים שההיגיון באמת מתקשה להכיל. שמה שנראה על פניו, הוא באמת בלתי נקלט. קשה לקלוט שישנם אנשים עם דימוי עצמי כל כך נמוך, עם הכנה נפשית כל כך כואבת, עם ילדות כזו מזוויעה, שמכות, השפלות, אונס, איומים לרצח – זה משהו שהם יכולים להכיל ולהדחיק ולהמשיך לנסות לנהל סדר יום רגיל "כמו מזכירה".
זה לא הגיוני
2 ביולי 2007 על-ידי אתון עיוורת
אני גם לא מבינה נשים כאלה. יש לי חברה שעכשיו נמצאת בתהליך של פרידה מחבר אלים אמנם לא עד כדי כך אבל התעללות נפשית ופיזית קיימת. קשה לה מאוד להביא את עצמה לומר לו "לא". העובדה שעברה עליה שנה לא קלה לא עוזרת, וכל מה שיאמרו החברות גם לא – במצב כזה "תזרקי אותו" סטייל ורדה רזיאל-ז'קונט פשוט לא עובד.
אני בסך הכל מבינה את התסבוך הפסיכולוגי, אבל ישנם מצבים שהשכל מסרב לקלוט.
(קראתי עכשיו את הפוסט המקורי. לא הייתי רוצה להיתקל באמא שלך בסמטה חשוכה. מזל שאני אף פעם לא יוצא מהבית.)
מסכימה איתך לגמרי 8) באמא שלי באמת לא היית רוצה להיתקל. אצלי זה רק היה נגמר בשיקום ארוך.
הצחקת אותי עם השדכן. מבינה אותך. הכעס לפעמים באמת מעלה גם אצלי חשק להרביץ למישהו. לעשות משהו מול התחושה של החוסר אונים שלפעמים עולה מהסיפורים האיומים האלה, להילחם את המלחמה שלהן.
הסיפור עם השכנה שלך הוא סיפור קשה. אולי זה חוסר האונים שאנחנו מרגישות במפגש עם המציאות הזו, שבה בעצם את לא באמת יכולה לעזור לה עד שהיא לא תחליט לעזור לעצמה.
😦
לוס – נגעת במשהו נכון, כנראה שזה המקור לדימויים הנפלאים שרצו לי בראש.
עידית – כן, יש אלמנט עצוב בסאגות המפורטות לעיל. הוא שהיה הוא שיהיה.
אני מתלבטת אם אני רוצה להיות מסוגלת להבין באמת איך זה קורה… אני חושבת שבאיזשהו מקום טוב לי עם האמונה שתמיד יש ברירה…
טרייסי צ'פמן – השיר הזה?
כן בדיוק השיר הזה, תודה.
אני חושבת שתמיד יש ברירה, ואני גם מבינה איך זה קורה. אבל באמת שיש נקודות שקשה לי מאוד – הקטע עם הדלת ממול, בגלל שזה כל כך קרוב, בגלל שהיא נראית כזאת שהכל נורא בסדר בחיים שלה, נורא נחמדה ומנומסת וחייכנית, סמל הטיפוח וההופעה וגם הוא, מחלק לי קוביות שוקולד במדרגות ומאכיל את החתולים. ויש בינינו יחסים טובים כשכנים. אין ספק שיש לי וואחד בית ספר פה מתחת לאף. השיעור לא קל, חייבת להודות. המפגש עם המוח האנושי בתפארתו האלימה.
אתון יקרה, יש לי בעיה אחת גדולה עם הפוסט הזה: מחד, את שהצלת את השכנה שלך ממוות, מצליחה לשוחח ולחייך (גם אם מדובר בהעמדת פנים), עם השכן שלך כאילו כלום לא קרה; מאידך, את לא מצליחה להבין כיצד ישנן קורבנות של אלימות אשר ממשיכות לחיות בסיכון (עם בוס מטריד, בעל מכה וכיו"ב). הבעיה קיימת אצלנו. כן, אנחנו (את ואני וכמה מליוני ישראלים), שמסוגלים לחייך לאותו מפלצת שכמעט רצח את אשתו או להזמין לחתונה את זה שאנס את מזכירתו, במקום להקיא אותם, להחרים אותם, לפרסם מודעות ענק ברחובות שכולם יידעו שהחרא שמתגורר בדירה 3 כמעט ורצח את אשתו…
כן, האשמה היא לא באישה המסכנה אלא בנו – אילו שנותנים לאנשים כאלה את הרושם שזה בסדר.
ועכשיו תסריט דמיוני: תארי לעצמך, מה היה קורה לו היית אומרת לאותו שכן חביב "כל הבניין יודע שכמעט והרגת את אשתך. בפעם הבאה שיישמע קול בכי , חבטה, מכה או כלים נופלים, מהדירה שלכם, מייד תוזמן משטרה". מעניין מה אז היה אומר…
ואם לא נעים לך או שאת פוחדת לשלומך, אפשר כמובן לתלות פתק בעילום שם כך שכ-ל הדיירים יראו.
מה את אומרת, אולי נתחיל לשנות את העולם???
רגב יקר, אני באמת מודה לך על התגובה.
אני מבינה את מה שאתה כותב ואפילו יכולה להסכים איתך מהזוויתש בה אתה בוחן את הדברים. אבל העמדה שלי כלפי העולם היא קצת שונה. בעולם שלי אין מפלצות, יש אנשים אומללים שמייצרים סבל עצום לעצמם ולזולת.
אני לא מחנכת אף אחד, לא מרצה לאף, לא מתערבת בענייני אף אחד, לא בגלל שלא אכפת לי, מאוד אכפת לי. אלא בגלל שאני מאמינה שכל אחד רצוי שיטפל בענייניו.
אם השכנה תהיה במצוקה, כמו שהיא הייתה בפעם הקודמת, אני אעזור. אם היא תפנה אלי, אני אעזור. אם הוא יפנה אלי, אני אעזור.
אלימות מולידה רק אלימות.
אם אני אראה אותו כמפלצת עוד הרבה לפני שהוא יסבול, אני אסבול ולא בא לי לסבול. אם אני אראה אותו כמפלצת ואשים פוסטרים בכל השכונה, זה עדיין לא יפתור את בעיית האלימות שקיימת אצלו במוח ואצלי במוח. זה רק ייתן לה במה מכובדת יותר.
חלק מלא להיות אלים זה להבין שאין מפלצות. אלימות היא תוצר של פחד.
רגב – אני מסכימה ב-100% עם האתון ומוסיפה עוד דבר מה: הפרופיל הפסיכולוגי של נשים שממשיכות לחיות עם גבר שמכה אותן (ואתונק'ה, תקני אותי אם אני טועה כי אני ממש לא מלומדת בנושא ) הוא כזה, שבחלק לא מבוטל מהמקרים הן לא חושבות שזה לא בסדר שהוא מכה אותן. בעצם – זה החלק שאני לא רוצה להבין (ולמיטב הבנתי, החלק שהאתון אומרת שהמוח לא מוכן להבין… ).
מצפון חברתי זה טוב ויפה, אבל אי אפשר לעזור למי שלא רוצה שיעזרו לו…
במילים אחרות: אם אשתו לא רוצה לעזוב אותו, דרך הפעולה שלך תביא לזה שהם יעברו דירה לבנין שבו השכנים פחות עירניים למתרחש, ואז הוא באמת יהרוג אותה יום אחד.
(וסליחה מראש על התחזית השחורה)
זה בכלל לא עולה בקנה אחד עם הוקעת אנסים מהחברה, אפילו שלדעתי זה תפקידה של מערכת המשפט (תפקיד שהיא לא ממש מבצעת, כי הענישה על אונס במדינה הזו מגוחכת, ובכל זאת… )
אטאלנטה, זה לא שהן חושבות שזה בסדר שהוא מכה אותן או מרגישות ככה, אלא שבעניין קשורים מנגונים של תלות, של פחד, של חרדה להיות לבד, של פחד כלכלי, של מחשבה – שזה הכי טוב שהן יכולות להשיג, שבלעדיו הן לא תשרודנה.
וגם – שהן אוהבות אותו, שהוא אוהב אותן והאמונה שהוא ישתנה, שהן תצלחנה לשנות אותו. שיום אחד זה ייגמר ואז יגיע האושר המיוחל, האושר שהן כבר כל כך מושקעות בניסיון להשיג אותו.
העניין מאוד מורכב פסיכולוגית – הן מוכנות להבין אותו, הן רואות את הקשיים שלו ( הרבה פחות רואות את עצמן). ובעצם הוא משמש עבורן דרך לא להתמודד עם עצמן, עם הבעיות שלהן, עם הקשיים שלהן. אלו נשים וגברים שצריכים פסיכולוגית את הריגוש הזה. הם התרגלו לסוג הזה של הכאוס, לווליום הזה של הריגוש בילדות, וכל דבר שהוא פחות מזה הוא משעמם.
הגברת בדלת שלידי למיטב ידיעתי גם אלכוהוליסטית וגם מעשנת כבד מאוד מאוד. כל חתול שהיא מביאה אליה הבייתה מת (סיפור אמיתי) ואנחנו מתבדחים (בדיחה לא בדיחה) שהם פשוט נחנקים מהעשן של הסיגריות. ללמדך שכמו האלכוהול וכמו הסיגריות – גם הריבים האלימים האלה – והכאב, בעיקר הכאב הנפשי – זה סוג של התמכרות.
זה אנשים שמבלבלים אהבה עם כאב, פיזי ונפשי.
אתון יקרה. לא שאני אקטיביסט גדול (מקומי נפקד מן הכיכרות כאשר ישנה הפגנה גדולה), אבל יש נושאים שבהם חייבים לעשות שינוי. מאוד קשה לי עם הגישה של "לסה פייר" (מונח בצרפתית מתחום הסוציולוגיה שפירושו "לא לעשות כלום"), או בשפתך: "אם היא תפנה אלי, אני אעזור. אם הוא יפנה אלי, אני אעזור". תיארת בפוסט שלך את התחושה הנוראית והקשה של הפחד וחוסר האונים שאת בעצמך הרגשת לנוכח חזרתו הביתה אז את בודאי יכולה לתאר מה מרגישה אשתו (וזה בכלל לא משנה שהיא שותה או מעשנת או נרקומנית) – אסור להתנהג לאנשים בצורה כזו. הנה תראי את כבוד הנשיא לשעבר מר משה קצב שמשתין על כולנו בקשת וששולח את כלביו השומרים (ע"ע עורכי דינו), לנשוך כל אחד שרק מנסה להוציא דמותו רעה.
מול אלימות אנחנו צריכים להתנהג אחרת. לפעול. אני בטוח שאם במקרה והתוכניות של שכנך יצליחו, והוא יהרוג את המסכנה, אזי בטח תרגישי קצת פחות טוב עם עצמך בידיעה שאולי יכולת לעשות משהו, למנוע את הרצח, להזהיר ולהשמיע.
שוב פעם, לא שאני מתחסד גדול – גם אני לא הולך וצובא על דלתותיהם של נכבדים וזועק חמס אבל נראה לי שבאלימות מסוג זה, אפשר וצריך להוקיע. מציע לשים איזה שלט בבניין, שכל השכנים יבינו מה קורה להם כאן מתחת האף, יחדדו את החושים ומצד שני, אולי מהבושה, מקרה כזה לא ישנה יותר.
רגב.
כמעט ושכחתי, יש משפט מפורסם שמיוחס לאוסקר ויילד "כולם מדברים על מזג האויר אבל אף אחד לא עושה משהו בנידון"…
המשפט של אוסקר ווילד הוא אדיר, כי לטעמי הוא בדיוק מראה את שאני מכוונת אליו (רשומון כבר אמרנו?): כשאתה מתווכח עם המציאות אתה מפסיד לאורך כל הדרך. והמציאות היא שיש לי זוג שכנים שמסובכים זה עם זה וכל אחד עם עצמו.
אם הוא ירצח אותה, שזה אומר שהמשטרה שאני אזמין, לא תספיק להגיע בזמן. יכאב לי עליה ועליו ועלינו כבני אדם שחיים בסבל מחורבן כזה ומתים ככה. אבל אני ממש לא ארגיש אשמה. האחריות לחיים שלה היא שלה. כשישנה סכנה מיידית, מוחשית ואני יכולה להועיל במשהו אני אעשה זאת. לדפוק לה עכשיו על הדלת ולהתחיל להעביר אותה סדנת מודעות, נראה לי כמו משהו שחוצה את הגבול. אם היא תדפוק אצלי בדלת ותבקש עזרה, אניא עשה את המקסימום שבאפשרותי. היא לא עשתה את זה. היא כן נישקה אותי והודתה לי ( דמעות עמדו בעיני שתינו) כשנפגשנו אחרי הקטע אז.
אני מסכימה איתך שישנו הההרהור הזה של אולי בכל זאת, אולי כן לזרוק מילה, לדחוף לה ליד איזה פתק עם מספר של עובדת סוציאלית, משהו. מהנסיון שלי – כשהבן אדם לא מוכן, אלף סוסים וחמורים (אתונות במקרה הזה לא יעזרו).
וגם – אם הבעל היקר שלה היה מאיים עלי באלימות – שזה מה שאתה מכוון אליו – איום אלים ממשי כאן ועכשיו , אני חושבת שנתתי דוגמא יפה בפוסט למה אני מסוגלת, או במילותיו של דרוד שניר הוא לא היה רוצה להיפגש עם האמא שלי בסמטה חשוכה. אני לא מאמינה בלהושיט את הלחי השנייה.
כש-12 שוטרים התרוצצו פה כאחוזי עמוק במדרגות – לא נראה לי שהיה שכן שלא הבין מה פה קורה פה. לטעמי הם גם הבינו יפה מאוד לפני כן….
רגב יקר, רוצה לעשות? תחשוב מתי אתה אלים ולמה? והאם אתה יכול לשנות את זה.
אתון יקרה. נותר לנו לא להסכים (באידיש אומרים על זה :"שויין"). אבל למה הציניות האכזרית הזו בסוף…
אולי הלקח שלי הוא לא להביע כאן את דעתי…
רגב, אתה ממש אבל ממש לא הבנת אותי 😦 למה ציניות? אני באמת התכוונתי למה שכתבתי וממש לא הייתי צינית.
אתה חושב שאין בך אלימות? אני זכיתי להכיר בכל ימי חיי אולי אדם אחד שניקה את עצמו מאלימות לחלוטין.
לטעמי, כשאני רוצה לפעול לשינוי , אז לפני שאני מנסה לשנות אחרים, (שאין לי שום שליטה על היכולת שלהם להשתנות), אני מעדיפה להשקיע את הכוחות במקום היחיד שבו אני באמת יכולה להשפיע עליו – וזה אני.
אני מדברת על שתי רמות: כמובן שאפשר לפעול ולהשיג כל מיני דברים על ידי חקיקה ופעילות ציבורית.
אבל שינוי באמת עמוק ומשמעותי – לעניות דעתי יקרה, כשבני אדם יקחו כל אחד אחריות על חייו וימגרו את האלימות מתוכם.
אני אצטער לא לראות אותך כאן שוב, השיחה איתך הייתה מעניינת עבורי ולטעמי נגעת במשהו חשוב ואפשרת גם לי לפתוח משהו.
כנראה שבאמת לא כל כך הבנתי.
אם כך…שולם?!?
לא הייתי ברוגז
גם אני למדתי כמה שיעורים על פסיכולוגיה של נשים.
ולמרות הכאב והרחמים, זה עדיין מכעיס ומתסכל אותי.
אם אישה, בת אדם מתפקדת ככה בסיטואציה כזו, נשאלת השאלה לכמה מהמהלכים הקריטיים בחיים באמת אנחנו אחראיים? בוחרים איך בדיוק יתחילו ויסתיימו אם מבלי לרצות מתפתחת תלות כזו.
או דרז'יק שאלה גדולה שאלת. האם זאת שאלה רטורית? או שבאמת אתה שואל? האם אנחנו אחראיים? – לטעמי אנחנו כן, תמיד.
היא לא רוצה שהתלות תתפתח והתלות קיימת ובמובן הזה זה כוח חזק שמפעיל אותה, שיכול מאוד להיות אפילו שהיא חווה אותו כ"גורל", כמשהו שהוא גדול ממנה. אבל יש לה את הכלים להתמודד עם הזיהוי הלא נכון שלה שמזהה אהבה עם כאב וסבל. יש לה כלים לצאת מההתמכרות לאהבה שהיא כאב. אנשים הצליחו להחלים מכל מיני התמכרויות. זה אפשרי.
אם היא באמת תרצה לצאת משם – היא תצא. זאת בדיוק הנקודה של האחריות.
וזאת ג'ניה הסיבה שכעס ותסכול לא שייכים לכאן. אלו החיים שלה.