להתבוננות ולמידה עצמית במצבים שכבר הבנתי שלא בא לי לחזור אליהם/עליהם, אבל עדיין מוצא את עצמי עושה אותם, או מעורב בהם.
* מה כאן אשלייה?
* האם אני יכול לא להגיב (הכוונה היא גם לתגובה חיצונית, אבל בעיקר לתגובה הפנימית, במחשבות, תגובה שמשאירה אותי בתוך הסיטואציה – כמו למשל מחשבות שקשורות לקונפליקט הפנימי סביב ההתרחשות: זה רע מה שאני עושה, למה אני ממשיך וכו') ?
* מה האינטרס שלי באותו הרגע?
* מה מצבי עכשיו כשאני עושה/חושב את זה?
* מתוך מה זה בא ?
* לאן זה רוצה להמשיך?
* מה מסתתר מאחורי זה ? מה קצה החוט?
* לאן זה יוביל אותי אם אני אמשיך עם זה?
* מה האסוציאציה הבאה שקשורה עם זה באמת?
* למה זה לא מעניין אותי?
מוגש כשירות לציבור במסגרת הפרויקט הזה
אתם מוזמנים להוסיף שאלות.
האשליה היא בחוויה
אם אין חוויה אין תגובה
אם אין חוויה אין אני
ואין אני זה נורא מפחיד
הפחד לשחרר
והאשליה נשארת
למה אני מדמם?
למה מילים לא זורמות?
למה אני אני?
יוסף
התגובה הזו היא כנראה נקמה על הפוסט. החזרת לי, אה? 😐
למה האשליה היא בחוויה? איך יתכן שלא תהיה חוויה? לא הבנתי את התגובה.
לא ממש לא
החוויה היא התגובה של האני והיא לכן לחלוטין "אשליה"
אין חוויה זה כמו אבן שנזרקת למים ולא משאירה בו סימן
לילה טוב 🙂
מודה ומתוודה גדולה עלי התגובה שלך. אם אבן נזרקת למים היא יוצרת מעגלים – שזה סימן. זמני אבל סימן.
לא ברור. מרגיש לי שזה נכון מה שאתה כותב. אני לא מצליחה לרדת לסוף דעתך 😐
הדימוי הוא רק דימוי, הכוונה היא שהאני מנכס לעצמו את מה שקורה ומשליך על הנעשה את רצונותיו תשוקותיו וכד' וזה יוצר את החוויה הסוביקטבית שאין בינה ובין מה שבאמת קרה דבר.
יוסף
אכן. הייתה לי תחושה שבסוף נתכנס להבנה. אבל אתה מדבר על מצב קצה.
מתכון השאלות שלי, זה לפלבאים כמוני, שאחוזים ברעיון של האני. אם באמת מתרגלים קצת את השאלות, רואים שכל היום, אבל כל היום בלי יוצא מהכלל – העיסוק הוא ב"אני" הזה וליתר דיוק ברצון לתחזק אותו – זאת אומרת לאסוף הוכחות לכמה אני יפה, גדול, חזק, אהוב, מוערך, מוצלח. ומול זה בהכרח – העיסוק בניגוד – הפחד מלגלות שאני לא יפה לא גדול, לא חזק, לא אהוב, כישלון.
אני מאוד מודה לך על השיח הקצר הזה כאן.
ראיתי ציפור רבת יופי.
ניסיתי את זה על כמה קונפליקטים שמעסיקים אותי בזמן האחרון. יש בזה משהו בפריטה הזאת. אבל מאוד קשה לי לעצור כל הזמן את זרם ההתנהלות שלי בשביל בחינה מרוחקת.
אני כנראה צריכה להיכנס לכאן בוקר צהרים וערב ולבחון את צעדי 🙂
יוחזר לאלתר הפוסט הנעלם!
כמי שהיום איבדה לחלוטין קשב לעצמה במהלך שבו עסק הפוסט שנעלם [נעלם כי חשבתי כמה כבר יכול להיות מעניין ריב עם שיפוצ'ניק] גם אני צריכה להיכנס לכאן בוקר צהריים וערב ולבחון את צעדיי.
החזרתי את הפוסט 🙂
לאט לאט אני מגלה שאת אולי הבלוגרית הכי מתקשרת שיש. את כאן בשביל הדיאלוג. זה מקסים בעיני.
זו גם הדרך היחידה לפתח את המחשבה, דיאלוג. לא ?
עבורי לפחות…
* וגם: פתאום דמייתי סרט שבו אוספים את כל הדיאלוגים שלך עם אנשים כאן בבלוגיספרה, ושחקנית משחקת אותך ומנהלת את הדיאלוגים האלו בסרט…
אולי יום אחד נגשים חלומות (אחרי שנעשה קצת כסף… 😉
אוי נתי אתה איש יקר וצודק.
בדיוק זה. בדיוק. הדיאלוג הוא לב העניין שלי כאן, אכן.
בהחלט הדרך לפתח את המחשבה, אולי פחות את המחשבה – כמו יותר לקבל זוית צילום חדשה 🙂
לא כולם כאלה. לא כולם נתרמים באותה המידה מהדיאלוג. יש כאלה שצריכים לעכל טוב טוב עם עצמם ואז משחררים אל העולם, יש אצלם פחות מקום לדיאלוג. גם זה חוקי.
אנני חשבתי עוד קצת על מה שכתבת. אז זהו, זה לא בדיוק שאלות כאלה של ניתוח, שבאמת קוטעות את הרצף. כי זאת לא באמת הכוונה, אלא יותר מין הנחייה כזאת של מעקב אחר תחושות. מעקב אחרי הדבר הזה שעולה מהבטן או בחזה או בגרון או בכל מקום אחר ולראות מה עולה. יותר להתמקד בתחושות שעולות. יותר מבט מודע – התובנות מגיעות. דווקא הניתוח השכלי מנתק מהסיטואציה והכוונה כאן ללכת עם הסיטואציה, לא לקטוע אותה וזאת כדי ללמוד, מה באמת מניע אותי ואיך.
אתון היקרה,
אני רוצה להוסיף את ראייתי לשיחה המעניינת שלך ושל יוסף.
מבחינתי החוויה הסוביקטיבית היא איננה אשליה כלל, אלא ההיפך היא תהליך יצירת העתיד, היא הסיבות האמיתיות למה שיבוא אלינו בעתיד.
כמו כן, החוויה האוביקטיבית, העולם החיצוני שלנו, גם הוא איננו אשלייה, הוא בסך הכל התוצאה של החוויה הסוביקטיבית מהעבר.
ועוד דבר, בזמן האחרון אני מהרהר המון ביחס שבין האגו והנשמה שלי. הגעתי למסקנה שהרצון לצאת מהאגו לא מוביל לשום מקום. במקום זה רצוי "להיכנס אל הנשמה", או במילים יותר מעשיות, להתחיל לראות את החיים שלך מהזוית של הנשמה שלך, מהזוית של הפליאה על קיומך. מבחינתי, האגו הוא חלק מהנשמה אך יש יותר מזה. ברגע שמרחיבים את זוית הראייה, האגו מקבל משקל נמוך יותר ועל כל השפעתו יורדת, אך אין צורך לבטלו לחלוטין כי הוא חלק מהשלם שאני מעוניין להיות.
עוז יקר.
אני אנסה לעשות סדר במובן של ליצור הקבלה בין המושגים ששנינו משתמשים בהם ולראות איפה אנחנו לא נפגשים.
שנינו מסכימים שפעילות מתוך המחשבה, אני קוראת לזה "פעילות מתוך רעיונות" מייצרת גורל. שזה חידוש לעומת התפיסה הרגילה שיש איזשהוא כוח כביכול שהוא חזק ממני שמושך אותי אליו.
שנינו מסכימים שהגורל נוצר על ידי רעיון (מחשבה שמלווה ברגש) שאני משליך אותו אל העתיד (רצון ותשוקה שמקבלים המשכיות דרך רעיון) ומסיע את עצמי אליו.
ה"אני/אגו", אנחנו מסכימים לגביו שהוא תוצר של המחשבה, שיש לו מגע בזמן: מסתמך על העבר ונוסע אל העתיד. הוא גם תופס את עצמו כיחידה נפרדת מיחידות אחרות.
המצב הזה שאתה קורא לו "להיכנס אל הנשמה" או "פליאה על הקיום", אני קוראת לו עירנות ללא נקודת מוצא. זה קורה כשאין לי רעיון שאני אחוזה בו, אין לי במה להחזיק, אין לי תלות, אני לא מחפשת עתיד טוב יותר, פתרון טוב יותר – אני אדם חופשי, שחי את ההווה ושמתפנה אצלו הרבה אנרגיה שקודם הלכה לאיבוד על מאבקים בין תכנים של רעיונות. דיברנו על זה גם – המצב שבו הכל חסד. הכל בסדר, תמיד.
לי לא ברור איך מצד אחד אתה יכול להמשיך ולקיים פעילות שנובעת מתוך רעיון ובו זמנית להיות בתוך שפע של חסד שאין בו תנאי.
יכול להיות שהמקום שבו אנחנו לא נפגשים זה האופן שבו אתה מבין "לבטל" את האני. אני לא אומרת שאני אפסיק לחשוב 🙂 זה בלתי אפשרי, אני מדברת על מצב שבו כל הפעילות הפסיכולוגית מחשבתית שלי אודות עצמי – תפסיק להפעיל אותי.
עוז אני אגיד רק בכותרת, כי זה עדיין לא בשל – שאני מתחילה להבין שכל פעילות מתוך רעיון מולידה את ניגודה וגורמת למאבק. ושזה קשור לאופן שבו פועלת המחשבה. הבנתי ואיבדתי מגע עם ההבנה, נשארתי עם כותרת – אם אתה יכול לעזור לי לפענח את הכותרת הזאת – זה יהיה נהדר.
אולי גם יוסף יעבור בסביבה 🙂
הדבר והיפוכו חייבים להתקיים בכל רעיון כי אחד מגדיר את השני ולהיפך, אם אחד לא קיים גם לשני אין קיום.
המאבק נולד ברגע שמשתוקקים לדבר כי מיד יש גם דחייה של ההיפוך.
יוסף
זה ברור לי כרגע ברמה של רעיון, לא כמשהו חי, כניסיון שהוא תובנה.
בכל אופן תודה 🙂