Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for אוגוסט, 2007

מודעות פרסומת

Read Full Post »

Read Full Post »

לא, לא השנים לא ממש משנות. הזמן שעבר, עבר.
אני אדם מאושר.
ישנם דברים שהייתי רוצה שיקרו, שאולי יקרו ואולי לא.
זה לא ממש משנה.
מה שמשנה, זה מה שעכשיו, זמן עגול ומלא, נימוח בפה. לא דוקר, לא פוצע. זרימה. זרימה אינסופית.
החיים כפי שהם מתקלפים, מתחלפים. מותק של זמן.

יו-טיוב הורידו את הוידאו בגלל בעיית זכויות מי שבכל זאת רוצה לצפות יכול לעשות את זה כאן

Read Full Post »

הנוף כפי שהוא נשקף ממבצר אקרסוס. מצודה שנבנתה במאה ה-13, ושימשה כמקום משכן למלך. עברה שיפוץ בתקופת הרנסנס, והפכה להיות מבצר צבאי במאה ה-16. היום "משרד הביטחון" הנורבגי ממוקם בפארק הזה. אי אפשר היה שלא לגחך על הפערים הבלתי אפשריים בין הקרייה לאתר התיירות הנורבגי.
המבצר שנועד להגן על הנמל יושב על גבעה המשקיפה על הפיורד, על האיים ועל איזור הנמל – האקר-בריגה: איזור תעשייתי מוזנח שיזמים מוכשרים הפכו לפנינה של בתי מגורים, עסקים ואתרי בילוי יוקרתיים.

ועוד צילומים מהגבעה והמבצר

***

 

אוסלו, בית העירייה. המקום שבו נחתמו הסכמי אוסלו.

הבניין נראה מכוער מאוד מרחוק. דוגמא קלאסית לחוכמה העתיקה האומרת – שכדאי לפעמים להתקרב, כי דברים שרואים משם לא רואים מכאן.

מרחוק

 

 

 

מקרוב

 

 

 

מבפנים

 

____________________________________

אני לא מצליחה לגרום לתצוגה כאן אצלי בבלוג בווידג'ט של הפליקר להתחדש , אז אני מפנה אתכם באופן הפרימטיבי הבא – יש תמונות נוספות חדשות בפליקר שלי ( צריך פשוט להקליק על התמונות שמוצגות בצד)

 

Read Full Post »

עוד יומיים, אני לוחשת לעצמי, רק עוד יומיים ואת נשלפת מתוך הגהנום המזיע הזה. יומיים ואת מוצאת את עצמך על חוף סקנדינבי מוקפת נורבגים תמירים, משלמת 70 שקל לכוס בירה, באיזה קפה מקומי על איזה אי מקומי, אחד מאיי הפיורד של אוסלו.
אני לא יודעת מה קרה הקיץ, אבל זה הקיץ ה-הכי איום שזכור לי מאז הקיץ ההוא שעברתי מירושלים לתל-אביב והתקלחתי שבע פעמים ביום: כל פעם שחזרתי הביתה מהמפגש עם הבחוץ. מה ששבר לי אז את הקריז, הייתה הנסיעה לאנטליה [טקירובה ליתר דיוק]. כשירדנו מהמטוס, נכנסתי לפאניקה, לראשונה בחיי בשל מזג האוויר, ואם לדייק בשל חוסר האוויר. זה היה 47 מעלות בצל [מספר שיא לעונה של קשישים שמסרו את נפשם לבורא באזור הים התיכון] ואני שרצתי על חוף הים שלושה ימים מלאים וכשחזרתי לתל-אביב, תל-אביב הפכה באורח פלא למקום קריר לחיות בו.

עכשיו אני מסתובבת אפופה ברחובות ולא ממש מצליחה להועיל במשהו למישהו = להיות פרודוקטיבית. היום מצאתי את עצמי למשל משוטטת עם האוטו בשולי שוק שכונת התקווה. השעה הייתה שלוש וחצי ואני שלא הכנסתי גרגר של אוכל לפה במשך כל היום ( מי רוצה לאכול בחום הזה?) גוועתי ברעב. נהגתי וכל מה שהצלחתי לראות מולי היו פרגיות בפורמט של שיפודים. כן, כן, אני הרוחנ'ה שמוקפת צמחונים אורגניים, לא בנויה פיזית להיפרד מהבשר. החום היה בלתי נסבל, הפח של האוטו בער, אני נסעתי במהירות של 30, מפנטזת על מסעדה מזרחית, כשעיני קלטה, את "מסעדת שמש".

באחת ראיתי את היתרונות והחסרונות של מחוז החפץ הקולינארי – מרחק מינימאלי מהחנייה אל הכניסה, בצד של היתרונות. ו – נראה היה שאני עומדת להיות הלקוח הראשון היום/ השבוע/ החודש – בצד של החסרונות. מן חור שכוח אל שאפילו המוסכניקים ממול לא נכנסים אליו. "אם זה יהיה ממש ג'יפה", אמרתי לעצמי בסוג של היפנוט משכנע, "אני פשוט אצא". כן, כן, בטח.

נכנסתי. מה אומר? זה לא התחיל טוב. קידם את פני גבר כבן ארבעים ומשהו, נראה מבוגר מגילו, מחוסר שיניים, לא מגולח, לבוש בסטיילינג של הומלס. הוא כמובן מיד זינק אלי. כן, את רוצה לאכול? לאכול רציתי, אבל קול דקיק צווח לי מאחורי האוזן: זה לא המקום לאכול בו. ואז שמעתי את עצמי שואלת את השאלה ה-הכי מפגרת שיש: "הבשר שלכם טרי?" או יה, מיד יפצח נער הפלא שמולי בוידוי: "תשמעי, הבשר הזה שוכב פה כבר שבועיים ובדיוק אתמול המקרר התקלקל לנו". "בטח שטרי". שיניתי מיד אסטרטגיה: "מה הבשר הכי טרי שיש לכם"? "פרגיות" – הוא אמר את מילת הקסם. הזמנתי שני שיפודים והתחלתי לגרור את עצמי לישיבה. בסריקה זריזה גיליתי שלושה אנשים: משגיח הכשרות שנראה לא פחות מזוויע מהאיש שקידם את פני; מי שאחר כך אלמד להכיר כמאהר המלצר – שישב בזמן שנכנסתי ליד בחורה אתיופית (האדם השלישי) שהייתה חמושה במחשוף משכנע. מאהר קם כיאות להוביל אותי אל השולחן – בחירה לא קלה מבין מדרג מעניין של שולחנות מטונפים, אבל פנויים. אני בוחרת להתיישב ליד מאהר והאישה שאיתו.

אני מתיישבת ומאהר הולך לסדר לי סלטים. בזווית העין אני רואה איך ההומלס מדליק את הגריל לכבודי (זאת הנקודה שבה אני מבינה שהחושים שלי לא מטעים אותי ואני באמת הלקוח הראשון היום) – עשן שחור מיתמר מהגריל ועל העשן הזה הוא מניח את שיפודי הפרגיות שלי. עכשיו כבר אין לי ספק, ברור לי שאני לא במקום הנכון. מה שלא ברור לי, זה למה אני ממשיכה לשבת שם.
בינתיים מאהר מחליק בדרך לסלטים. הרצפה רטובה. הוא מביא מגב וסוחב מים שבתוכם שוחה לכלוך שלא היה מבייש את החדר שלנו בצבא, כשהיינו שוטפות אותו אחת לחצי שנה, כולל השאריות שהחולדות השאירו.

גוש מתחיל לטפס לי במעלה הגרון. מתחילה אצלי תנועה לא רצונית ברגליים בדיוק כשמאהר חוזר עם חומוס, סלט עם היסטוריה של שבוע לפחות ומקלות צהובים מיובשים מחופשים לצ'יפס. הפיתות נראו בסדר. אני נשארת, ומעבירה ויש עם הפיתה בחומוס ואומרת לעצמי שאני אתמקד בחומוס – הוא הכי פחות מזיק. במחשבה הבאה אני נזכרת בההוא שחטף שיתוק בחצי גוף מקוליפורמים בחומוס שהוא אכל ביפו. זה לא שובר אותי.

מאהר כנראה מתאושש מאהבה נכזבת – הוא והאתיופית טוחנים את סיפור המעשה. מאהר מתרגש ומדליק סיגריה בסיגריה. בחלל הכוך הקטן שבו מתרחשת העלילה, עשן הסיגריות של מאהר מתערבב היטב עם העשן של הגריל. המזגן, לא ממש משפיע.

בעוד גושי החומוס והפיתה יורדים אצלי לא בלי קושי במורד הגרון, נפתחת דלת המטבח וממנה בחולצה שהייתה פעם ורודה יוצא אחיו תאומו של איגור, עוזרו האישי של ד"ר ג'ייקל שהוא גם מיסטר הייד. מבנה גוף זהה, כולל הצליעה, רק בלי הגיבנת. איגור מגיח מהמטבח לחדש את הסלטים. נוכחותי, כך נראה, מפיחה רוח של התחדשות באסטבלישמנט של שמש.
בין לבין אני נזכרת איך הטיול ההוא בטורקיה כמעט הסתיים באישפוז בגלל הקלמארי שאכלנו שם במסעדה, בדרך חזרה לשדה התעופה.

מה אספר לכם? הפרגיות כמובן הגיעו עם כיסוי כזה שרוף ולא טעים. כמובן שאכלתי את גושי הפחם הקטנים עם החומוס, שילמתי ויצאתי. כבר ביציאה התחלתי להתפלל – אבינו שבשמיים רחם עלי, וותר לי רק הפעם על השטויות שאני עושה. רק לא קלקול קיבה מסיבי לפני הנסיעה.

זחלתי הביתה קשובה רוב קשב לתנועת המעיים. ביציאה מהאוטו, המחשבה מכה בי כברק. עשרת הימים בסקנדינביה יהיו נפלאים, אבל לחזור לכאן????? בשנייה שסיימתי לעכל את התובנה התחילו כאבי הבטן.

Read Full Post »