Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for ספטמבר, 2007

איך בן-אדם נכנס אל שדה החיטה ומכוון אל עצמו רובה, היישר אל בית החזה ואחר כך גוסס יומיים, וכל זה קורה לו כשהוא בגיל שלושים ושבע. עשר שנים של יצירה, שבהן הוא יוצר את כל מה שהוא מוריש לנו. יצירה שבאותו הרגע אינה שווה עבורו, במובן של להמשיך לחיות. איך הוא נכנס אל שדה החיטה ומכוון רובה אל עצמו כי הוא בטוח שהוא כישלון, שאין לו עתיד ואין לו תקווה. שהוא לעולם לא יצליח למכור עבודות, שהוא מעמסה על תיאו ושהמצב רק ילך ויחמיר.
להיפגש איתו בנקודה הזו, כדי לזכור. לזכור את כוח ההרס של הדימוי העצמי, של הייאוש, של תחושת הדחייה והכישלון. מה זה עושה לך, גם כשיש לך יכולות וכישרונות אדירים.
אתה שר את השיר שלך, הכי יפה שאתה יודע לשיר וכל מה שאתה שומע זה קרקורים מקרטעים.
וגם – כשהוא כבר היה מוכן להכיר באיזו יכולת, זה היה כל כך מוקטן, כל כך מצומצם: "כל מה שיש לי לתרום זאת היכולת שלי לעבוד עם צבעים", הוא כתב לאחיו.

חמש שנים אחרי שהוא מחליט שהוא הופך להיות צייר ומסתער על הציור בדיוק באופן שבו הוא הסתער על עבודת האלוהים כשהוא חשב שהוא הולך להיות כומר, הוא מנסה לצייר יצירת מופת. הוא מצייר ראשים לומד לצייר פורטרטים. עכשיו חוקרים אותו חוקר באותה התקופה את העבודה עם הצבעים. [במוזיאון הציגו מחקר חדש שמתחקה אחר האופן שבו הוא חקר את הצבע ומצא דרכים חדשות לעבוד איתו].
הוא מצייר אותם אוכלים תפוחי אדמה. "אוכלי תפוחי האדמה" הוא קורא לחמשת הדמויות שיושבות ליד השולחן. עייפות מיום העבודה המפרך בשדה. "הידיים שחפרו להוציא את תפוחי האדמה הן אותן הידיים שאוכלות אותם עכשיו", הוא כותב לאחיו. זה מה שהיה חשוב לו להעביר בעניין הזה של האיכרים. את הפשטות, החיבור אל הטבע, האנשים שמרוויחים בזיעה, ביושר, את המזון שהם אוכלים.
שעשעה אותי המחשבה שכבר אז, אלו שחיו בסוף המאה ה-19, הרגישו צורך לחזור אל הטבע, לברוח מהעולם המתועש, מה"עולם העירוני המתורבת". האיכרים סימלו עבורו את העניין.
ממנו למדתי שהנושא גם הוא חשוב. שהנושא לעולם איננו מקרי. אתה לא סתם במקרה מציב איכר מול המכחול שלך, או חמניות, או שקד פורח. למשל השקד הפורח שהוא צייר בשנה שבה הוא ירה בעצמו. הכוח הזה שביקש לחיות, שרצה לחיות, שקיווה כל כך לפריחה. גם ציורים מלאי חיות בצבעים בוהקים, היו באוסף הציורים שהוא צייר בשנה האחרונה שלו כשהוא משתחרר מבית החולים לחולי הנפש. תשושי נפש קוראים להם היום.

ברור שתמיד הבנתי שהנושא הוא חשוב. אבל דרכו הבנתי עוד קצת איך הנושא הופך להיות שיח גם מול האחרים. את הפוליטיקה של הנושא. איך בתקופות שונות מותר לצייר את זה ואסור לצייר את זה. או שמותר לצייר את זה רק בצורה מסוימת או בזווית מסוימת, או בצבעים כאלה או באחרים. המוסכמות שלתוכן אנחנו נפלטים והן נכפות עלינו מבלי שנבחין. נקודת מוצא שהיא נקודה עיוורת.

הוא מצייר את יצירת המופת ובקושי זוכה לאיזה הד. מאוכזב מאוד הוא מפסיק לרצות ליצור יצירת מופת.
עמדתי שם מול הציור ושוב עלו לי המילים של איליה קאזן, המילים שאני ומרג' ליטפנו כאן. אני רוצה להביא כאן את הציטוט המלא יותר[1], שנראה לי כל כך רלבנטי לטרגדיה המיוסרת של וואן גוך:

"באדם יש גרעין חיוני שבו שוכן כבודו העצמי. כשגרעין זה נמחץ, קורה דבר נורא, אף שאדם לא יפגין זאת מחמת גאוותו, פחדו או בורותו: המגננות הטבעיות בגופו מאבדות את כוחן וחדלות לשמור על הגוף ולהתנגד למחלות. זו הדרך אל הקבר. הבשר והרוח תלויים זה בזה. כשאדם במודע או שלא במודע מתכחש לעצמו, מתרחש בו משהו מסתורי ונורא. הנפש מעבירה את המסר וכוחו המגונן של הגוף, המערכת החיסונית, קוראים לכך – מפקיר לאיטו את הגוף למחלות הממאירות, הממתינות לפרצה זו. האדם הוא מיקשה אחת, וגרעינו הוא מה שנהגו לפנים לקרוא הרוח, לעיתים רוח הקודש, משום שאכן היא מקודשת. רוח זו היא החייבת לשרוד, וכשאינה שורדת, איננו שורדים. כך הורג האדם את עצמו.

אף שבחיים יש שחיקה נוראית ובלתי נמנעת, ויש גם אויבים, הרי שמה שחשוב הוא לחזק ולאשש את תחושת הערך העצמי. החלטתי שאיש לא יפגע בי יותר, לא יכה בנקודות התורפה שלי; שאעמוד בכל ניסיון, בכל כאב, אתעלם מכל דחייה, ואעשה כמיטב יכולתי לחיות בהתאם לאמות המידה שלי – לא לתלות את חיי בהערכתם של אחרים…

למדתי להאמין שכל דבר הראוי שירצו להשיגו מצוי מעבר להישג ידינו – או נראה כך בתחילה. הפתרון הוא להתעקש, לא לסגת, להילחם את המלחמה שלך, לשלם את חובך ולהמשיך. המאמץ הוא הכל; המשיכו ואפשר שתגיעו – למרות הכל".

האם זה באמת אפשרי ליצור ולא לקרוס תחת תגובה עוינת? או אדישות? ברור שזה הופך להיות לבלתי אפשרי כשהתגובה העוינת או האדישה היא התגובה היחידה שאתה מכיר כילד ואז בכל פעם שאתה מגיש את היצירה שלך לעולם שנשאר אדיש אליה – זה בלתי נסבל. ברור לי שאצלו זה התחיל עם חוסר האמון של ההורים ביכולת שלו להצליח. כשהוא חותך לעצמו את האוזן, כותבת אמא וואן-גוך לאח: "הייתי מבקשת מאלוהים שייקח אותו, אבל אנחנו צריכים לקבל את מה שניתן לנו".

יחד עם זה גם ברור לי שלהפסיק ליצור זאת לעולם לא הברירה הנכונה, גם לא הייאוש.

אחרי שוינסנט יורה בעצמו, אחיו נפטר ממחלה חצי שנה אחריו. פרט מרתק נוסף בסיפור העמוס הזה שלדעתי מצביע על קירבה מאוד גדולה בין השניים.
לאחר מותו של בעלה גיסתו של וינסנט, Jo Van Gogh , הופכת ליחצנית, אשת יחסי הציבור של האמן המת. היא דואגת לזה שוואן גוך, שמעולם לא זכה בתערוכה ראויה בחייו יהיה מוצג בפריז, מוכרת ציורים שלו לגלריות ואספנים וגם מפרסמת ב-1914, את חליפת המכתבים בין וינסנט לתיאו. עוד נקודה להתעכב עליה – העולם לא במקרה מגלה את וינסנט ואן-גוך.
ואז נשאלת השאלה, איפה היא הייתה כשהוא חי? מדוע היא והאח לא פעלו באופן נמרץ יותר?
קניתי את הספר בהוצאת פינגווין. אני אקרא את המכתבים בניסיון למצוא תשובות.
אם תיאו ווינסטנט היו כל כך קרובים – איך זה שוינסנט הרגיש בודד כל כך? וגם- מה הניע אותו? מה הוא הבין על העולם, על האמנות? מה היה מערך האמונות שלו? התהליכים שהוא עבר.
כל זה על פני השטח. מה אני באמת מנסה להבין, לא ממש ברור לי. מה כל כך מושך אותי באיש שחי שנים על קפה ולחם? בפריז הוא הוסיף לקוקטייל הנזירי הזה גם כמויות לא מבוטלות של אלכוהול – תפריט שיצר אצלו בעיות שיניים וקיבה.
אחר כך הגיעה האפילפסיה ובשלב הבא הקולות וההזיות.

סיפור הנפילה מושך אותי. איך אדם שאומר דברים נפלאים כמו: "אני מרגיש שאין דבר באמת אמנותי יותר מאשר לאהוב אנשים" או "הדרך הטובה לדעת את אלוהים היא לאהוב הרבה דברים" או "אני חולם את הציור שלי ואז מצייר את החלום" – איך הוא קורס מדמם אל תוך השדה הצהוב.
"הלוואי שהם היו מקבלים אותי כמו שאני" הוא כותב לאחיו תיאו – שם אני חושבת נעוץ המפתח של האסון. הייתי רוצה לצרוח לו: 'עזוב אותך וינסנט, הם לעולם לא יקבלו אותך כמו שאתה, זאת המשימה שלך, לא שלהם'.
הנה מצאנו את מוקד המשיכה – הלקח העצום של הסיפור הזה.


[1] חיי, עמ' 671.

Read Full Post »

כְּשֶתָּמוּת אֲחוֹתִי תָּמוּת אֲחוֹתִי הָרָעָה וְתָּמוּת אֲחוֹתִי הַטּוֹבָה

שְתֵּיהֶן תַּעֲזבְנָה אוֹתִי בְּמוֹתָהּ

שולמית אפפל

חלון ראווה של חנות רטרו, אמסטרדם.

Read Full Post »

ועוד מהיום

וגם -סאדו-מזו בצבעי תכלת תואמים.

והכיתוב שיושב לו בדיוק על הזין : "get greedy".

Read Full Post »

זה עבר לי

אני מנסה להבין מהו זה שנשאר מיום עמוס חוויות כמו זה שהיה היום. חרשנו את העיר. סוג חדש של שיחת נפש. כזאת שנעשית תוך כדי הליכה וצילום. אמסטרדם תוקפת את החושים, הארכיטקטורה, העיצוב של החנויות, ההתמחויות שהן חנויות הפרחים, השוקולד, גבינה. עיצובי האופניים.

התחושה היא שהתפאורה נשארה, אבל במובנים מסוימים היא ריקה מתוכן. מה שהיה פעם מרכז אדיר של מחשבה ויצירה רוחנית. במאות ה-15 -17. מקובלים, אלכימאים, מדענים, פילוסופים, תיאולוגים, כל זה היה ונעלם. נשארה הבמה, הד קלוש למחזה שהעלו השחקנים שנעלמו.
אני מסתובבת בעיר ומחפשת אחריהם. מחפשת עקבות. מתגעגעת.

קניתי שני ספרים עבי כרס ועתירי רישומים. האחד עוסק בתיאוריה של הארכיטקטורה והשני באלכימיה ובמיסטיקה – שניהם משתלבים נהדר עם אמסטרדם. את האלכימיה אני רוצה להכיר יותר מקרוב כדי להבין טוב יותר את יונג ולא רק. זהו שורש לעולם חשאי של סימבולים וסמלים שמלווה את העולם המערבי, תת- מודע שאנחנו יונקים מתוכו מבלי דעת.

שוקולד ועוגות

חנויות פרחים

בתים


קישוטי אופניים

והעניין המוזר הזה, מוזר כמובן לעין הישראלית, זה האופן שבו ההולנדים שגרים בקומת קרקע הופכים את חלונות הבית שלהם לחלון ראווה. קידמת הוילון שמסתיר את הבית מעיניהם של העוברים והשבים הופכת להיות פינת מיצג. להסתובב ולצלם פינות מיצג כאלה כשלעצמו יכול להוות נושא לפרויקט צילום. חלקם הגדול של הפסלונים הוא אוסף של קיטש, בסגנון עדות הדובונים,הלבבות, העציצונים,פרחי הפלסטיק. חלקם מקורי.

Read Full Post »

אמסטרדם

רק התחלנו כאן את השבוע ו-
אני עייפה ממקומות, מאנשים. מלארוז, מלפרוק. משפות זרות. מבתי מלון. אני רוצה הביתה.

Read Full Post »

כיכר השוק בטורקו, פינלנד, שעליה משקיף המלון שלנו. סוף היום, כולם כבר קיפלו את הדוכנים.

Read Full Post »

יום ראשון היה כזה. יום די מושלם. הגענו באמצע הלילה להלסינקי. בטיסה פגשתי את ריק. מנהל סניף של חברה שהסניף הראשי שלה יושב בליון, צרפת. והאיש מתנייד על הקו-ליון-הלסינקי. בילינו שעתיים מרתקות יחד. אני יודעת, יש לי את היכולת הזו לגרום לאנשים לספר לי את סיפור חייהם, פחות או יותר בדקה השנייה לאחר שנפגשנו. אפילו הפינים נשברים. ריק סיפר לי על הגירושים שלו, על המשבר, על הטיפול שהוא עבר, על הפחדים, על התחושה שהחיים שלו נגמרו. ואיך אחר כך הוא מצא אהבה ואחר כך עוד אהבה. על היחסים שלו בני החודשיים, על כמה שהסקס טוב. על הבעייתיות (גרושה + שני ילדים קטנים וריק לא מרגיש שהוא יכול להיכנס לתפקיד האב שוב).

הוא סיפר לי על השינוי המדהים שהוא עבר. מתקשר לי לפוסט של שין. איך הוא התעורר לחיים, והפסיק לחפש את הביטחון. הוא מתכנן להתחיל לעבוד בבית ובשלב מסוים לקחת חצי שנה חופש ולרכב ברחבי אירופה על אופניים. הוא סיפר בגאווה איך הבוס הגדול של הסניף המרכזי בליון שאל אותו: 'מה המטרות שלך?'  וריק ענה לו: 'להיות מאושר'. הגירושים עשו לו רק טוב: 'איך הפכתי להיות מהיצור האומלל והמיואש שהייתי למה שאני היום. אני חי'. נראה לי שנפגשנו, כדי שהוא יזכה לקבל ממני את החיזוק הכי חם שיכולתי לתת לו ולתרום לו מהניסיון שלי. 

דיברנו על אוכל. על המסעדות בליון. על המסעדות בהלסינקי. יינות, מקומות לבלות בהם בהלסינקי. אחר כך עברנו לספורט, למדתי כל מה שלא רציתי לדעת על ההוקי הפיני. ריק מתוק אמיתי. נפרדנו בלי להחליף טלפונים. הייתה לי יציאה מוזרה בסוף. לחצתי לו את היד ואמרתי לו שעכשיו אנחנו היהודים חוגגים את השנה החדשה, אז שתהיה לו שנה יהודית טובה..הוא היה קצת המום, גם אני…

נחתנו לנו בסוויטה של "קראון פלזה" בהלסינקי. הייתי עייפה מכדי לישון, ראיתי טלוויזיה, עד שנפלתי על המיטה הכי מושלמת שישנתי בה בחיים. מזרון קשה בדיוק כמו שאני אוהבת. בבוקר קמנו והלכנו לאכול ארוחת בוקר ב"רין-טין-טין". המקבילה הפינית וההרבה יותר משובחת מהמקום הזה בתל-אביב שמגיש כל היום ארוחות בוקר. הרבה פחות פלצני והאוכל הרבה יותר טעים. וגם- ב"רין-טין-טין" יש מכונת כביסה שאפשר לכבס בה בגדים תוך כדי גמיעת קפה ואכילת קרואסון וגם אפשר לשבת בסאונה- מגישים לך את ארוחת הבוקר לסאונה. הפינים האלה. ת. הגיעה. היה כף לראות אותה. תוך כדי, נשמע מצד ימין קול – 'אז אתם ישראלים אה'? קלטתי את י. כישראלי עוד בתור לקרואסונים. גם עם י. הייתה שיחה שמיד נכנסה אל הורידים. הוא גר בהלסינקי המון שנים. ארבע שעות ישבנו שם. היה מעניין. י. הוא בנאי. בנאי עברי בארץ הפינים.

ירדנו לעיר. אל אחד הרחובות הכי אהובים עלי בהלסינקי. זאת שדרה מרכזית שיורדת אל הים. ארכיטקטורה מרתקת וחנויות יפות גם מבחינת המבחר וגם מבחינת העיצוב שלהן.

מהעיר הלכנו לאכול ב"קו" (Kuu) השם של המסעדה תמיד מצחיק אותי כי קו בפולנית זה כמו הו (Ho) באנגלית – קיצור לזונה (אנה קורבה? אינתה קורבה). הזמנתי בשר צבי שהגיע קצת מדמם. אני כנראה לא יכולה לאכול דם. כשזה קורה אני נהיית חולה. במקום. כך גם הפעם, הרגשתי שאני הולכת להתעלף במסעדה. אחר כך לקרם ברולה היה טעם של דגים. ..

זה לא הצליח לקלקל לנו את היום.
מאחורי האיש ישב זוג שריתק אותי. כשאני יושבת במסעדות ובבתי קפה, צפרות על אנשים זה העיסוק החביב עלי.

.

מאוד קשה לי לצלם אנשים. אני מרגישה שאני חודרת להם למרחב הפרטי. הם נראו כאלה עדינים ויפים, בתחילת דרכם. נשואים. נראה היה שהם חוגגים משהו. 

מ"קו" יצאנו לטורקו. איך נראתה הדרך לשם, אתם כבר יודעים.

Read Full Post »

תמונות

  בדרך מהלסינקי לטורקו

 

קודם לכן על המזח בהלסינקי. על רקע התפאורה האדירה הזו

 

הם עמדו כך,

  

כשהשחף החום (מימין) מדדה וצווח מרוב כאב נראה כמו סובל ממחלה או פגיעה. הלבן (שמאל) עומד לידו לא מגיב. אפשר לראות בתמונה את העמידה השפופה של החום מול זו של הלבן. החום ניסה להתקרב אל הלבן, התחכך ללבן בצוואר, כאילו ביקש אהבה או התחנן על נפשו הלבן לא נעטר.  שוב ניסיונות התקרבות של החום. הלבן מתעופף למרחק של כשני מטרים, שומר על קשר עין עם החום. השחף החום צורח וצורח. לא ברור מה קרה שם. זה היה מחזה לא קל.

Read Full Post »

טוב אנשים יקרים מיליון שנה לא כתבתי. לא כתבתי, כי עברנו/עוברים תקופה לא פשוטה. אין לי מושג למה, אבל בא לי להתחיל לשפוך כאן, בדיוק כמו שזה בחיים. בקיצור, האבא של האיש שלי חולה בסרטן, וזה עניין שלא התחיל עכשיו, אבל בפעם האחרונה שהיינו בפינלנד, האיש שלי קיבל את הבשורה שהביופסיה היא סרטנית. האיש שלי זה כמו האינדיאנים, מביע את עצמו דרך הגוף. ישר הוא נהייה חולה. אני אחריו, כי לא די שמדובר בסרטן אז זה אותו סוג של סרטן שאבי נפטר ממנו ויש לי זיכרונות קשים מאוד מהתקופה.

חוץ מזה שוב היה לי קשה עם התזה. היה לי קשה ועדיין קשה, כי לעניות דעתי לקחתי על עצמי משימה שהיא גדולה מדי לכתפי הדלות כרגע. החלטתי לעשות רברס, נראה אם אני אצליח. רברס במובן של לקחת משהו שהוא יותר פשוט. פוחדת שהיותר פשוט שוב יתגלה גם הוא כמוקש היסטרי וכך אני אעביר את ימי בחיפוש נושא.

השאלה היא חשובה ואני מתקשה לנסח את השאלות. מתקשה כי הן צריכות להיות קשורות למסע שלי והמסע שלי הופך להיות פחות, פחות ופחות מילולי.

 

וגם – העניין של הספר נפל. ככה זה בחיים. האיש התאלמן, שקע בדיכאון, ואין לו שום חשק כרגע לביוגרפיות. האמת היא שגם לי לא, לא הביוגרפיה שלו. אז כרגע זה התמוסס. אני לא עושה מאמצים להרים את זה.

קיבלתי הצעה לכתוב לסרט. לא יודעת. הנושא לא משהו שבימים רגילים הייתי לוקחת. זה פוליטי. אבל דווקא בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי מעורבת יותר ויותר. חלק מזה באמת קשור לפוסטים של נתי ( לפחות עלי הצלחת להשפיע – גם זה משהו). אחד האנשים היותר יקרים כאן. אם יש משהו שהוא לגמרי ברור לי – זה שהמודל הכלכלי- חברתי שנחמיה שטרסלר הוא מטיפו, מעוות. אני רוצה מדינת רווחה כמו המדינות הסקנדינביות ולא המודל האמריקאי שמפריט את עצמו לדעת. הנה זה תחום יפה לעשייה ופה יש כל מיני בלוגים ואנשים מדהימים שעושים עבודה מדהימה.

אני רק אספר שהייתי מעורבת עכשיו באופן עקיף במהלך שהצליח וזה נותן תקווה עצומה. תיקון לחוק שעבר שמחייב את הממשלה לתת כסף לספריות ציבוריות.

חוץ מזה, בחגים אנחנו נוסעים לפינלנד ואמסטרדם. יש לי חברה ( התאפקתי לא לכתוב מדהימה) שהיא אומנית שעושה עכשיו מיזם לא קטן שזוכה להצלחה – וזה משתלב לי טוב הביקור אצלה. אלא שנפלנו על שבוע שבו מתרחש באמסטרדם כנס שדרנים בינלאומי ואי אפשר להשיג חדרים במלונות. השגנו חדר במלון צדדי יחסית.

ממש מבאסת האנונימיות המזורגגת שלי לפעמים. כי הייתי מתה לספר על המיזם שלה. ולשים תמונות. מצד שני – בעידן הזה שגוגל הופך להיות האח הגדול, מאוד מתאימה לי האנונימיות. לא רוצה להיצרב בזהות שלי בזיכרון הדיגיטאלי הקולקטיבי. במובן הזה יש לי חרדת האח הגדול, אין ספק.

זה ה- על- פני- השטח.

מתחת לפני השטח – זאת התובנה – שכל רגע, כל רגע – הוא מאוד משמעותי כי הוא זה שמוליד את הרגע הבא וקובע את האופי שלו. מה שאני עושה עכשיו ישפיע על אחר כך. זה בעיקר העניין של איך אני שומרת משמעת עצמית באופן שהוא זורם ולא כפייתי. כפייתי במובן של אבחנות שיש בהן הזדהות ואחזקה של טוב ורע, שחור ולבן. הניגוד של ה"כפייתי" הזה זה – מה שבא ברוך הבא. לא פשוט הריקוד בין שני הקצוות. קו האמצע. אלא מה.

ולא רק תנו לי לנסות לנסח כאן משהו:

במקום " לרצות" – לעשות. זאת אומרת יש הבדל בין לרצות לשתות קפה ובין לשתות קפה. בתחושה שלי הרבה אנרגיה הולכת על הסיפור הזה של עיסוק ברצונות, תקוות. כאילו תמיד חייבת להתקיים מין הקדמה כזאת בדרך אל הפעולה, אל העשייה. אם אני רוצה משהו בתוך החיים שלי, עכשיו זה הזמן ואם עכשיו אני לא פועלת או לא יכולה לפעול בכיוון, אין טעם להתעסק עם זה. אני לא אומרת לא לתכנן ולא לחשוב. כולנו יודעים מה ההבדל בין משהו שהוא תכליתי-מעשי לבין האוננות הפסיכולוגית האין-סופית שבסופו של דבר הופכת לתחליף לעשייה. אני רוצה להשיג משהו, לפעול עכשיו להשיג אותו. עכשיו. הרגע. פעולה כדרך של חיים. ואם אני לא פועל, להוריד את זה מסדר היום, עד שזה חוזר להיות רלוונטי. סוג של ניקיון, שקט במוח, קבלה, כנות עצמית.

Read Full Post »