Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for 5th ב-ספטמבר, 2007

טוב אנשים יקרים מיליון שנה לא כתבתי. לא כתבתי, כי עברנו/עוברים תקופה לא פשוטה. אין לי מושג למה, אבל בא לי להתחיל לשפוך כאן, בדיוק כמו שזה בחיים. בקיצור, האבא של האיש שלי חולה בסרטן, וזה עניין שלא התחיל עכשיו, אבל בפעם האחרונה שהיינו בפינלנד, האיש שלי קיבל את הבשורה שהביופסיה היא סרטנית. האיש שלי זה כמו האינדיאנים, מביע את עצמו דרך הגוף. ישר הוא נהייה חולה. אני אחריו, כי לא די שמדובר בסרטן אז זה אותו סוג של סרטן שאבי נפטר ממנו ויש לי זיכרונות קשים מאוד מהתקופה.

חוץ מזה שוב היה לי קשה עם התזה. היה לי קשה ועדיין קשה, כי לעניות דעתי לקחתי על עצמי משימה שהיא גדולה מדי לכתפי הדלות כרגע. החלטתי לעשות רברס, נראה אם אני אצליח. רברס במובן של לקחת משהו שהוא יותר פשוט. פוחדת שהיותר פשוט שוב יתגלה גם הוא כמוקש היסטרי וכך אני אעביר את ימי בחיפוש נושא.

השאלה היא חשובה ואני מתקשה לנסח את השאלות. מתקשה כי הן צריכות להיות קשורות למסע שלי והמסע שלי הופך להיות פחות, פחות ופחות מילולי.

 

וגם – העניין של הספר נפל. ככה זה בחיים. האיש התאלמן, שקע בדיכאון, ואין לו שום חשק כרגע לביוגרפיות. האמת היא שגם לי לא, לא הביוגרפיה שלו. אז כרגע זה התמוסס. אני לא עושה מאמצים להרים את זה.

קיבלתי הצעה לכתוב לסרט. לא יודעת. הנושא לא משהו שבימים רגילים הייתי לוקחת. זה פוליטי. אבל דווקא בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי מעורבת יותר ויותר. חלק מזה באמת קשור לפוסטים של נתי ( לפחות עלי הצלחת להשפיע – גם זה משהו). אחד האנשים היותר יקרים כאן. אם יש משהו שהוא לגמרי ברור לי – זה שהמודל הכלכלי- חברתי שנחמיה שטרסלר הוא מטיפו, מעוות. אני רוצה מדינת רווחה כמו המדינות הסקנדינביות ולא המודל האמריקאי שמפריט את עצמו לדעת. הנה זה תחום יפה לעשייה ופה יש כל מיני בלוגים ואנשים מדהימים שעושים עבודה מדהימה.

אני רק אספר שהייתי מעורבת עכשיו באופן עקיף במהלך שהצליח וזה נותן תקווה עצומה. תיקון לחוק שעבר שמחייב את הממשלה לתת כסף לספריות ציבוריות.

חוץ מזה, בחגים אנחנו נוסעים לפינלנד ואמסטרדם. יש לי חברה ( התאפקתי לא לכתוב מדהימה) שהיא אומנית שעושה עכשיו מיזם לא קטן שזוכה להצלחה – וזה משתלב לי טוב הביקור אצלה. אלא שנפלנו על שבוע שבו מתרחש באמסטרדם כנס שדרנים בינלאומי ואי אפשר להשיג חדרים במלונות. השגנו חדר במלון צדדי יחסית.

ממש מבאסת האנונימיות המזורגגת שלי לפעמים. כי הייתי מתה לספר על המיזם שלה. ולשים תמונות. מצד שני – בעידן הזה שגוגל הופך להיות האח הגדול, מאוד מתאימה לי האנונימיות. לא רוצה להיצרב בזהות שלי בזיכרון הדיגיטאלי הקולקטיבי. במובן הזה יש לי חרדת האח הגדול, אין ספק.

זה ה- על- פני- השטח.

מתחת לפני השטח – זאת התובנה – שכל רגע, כל רגע – הוא מאוד משמעותי כי הוא זה שמוליד את הרגע הבא וקובע את האופי שלו. מה שאני עושה עכשיו ישפיע על אחר כך. זה בעיקר העניין של איך אני שומרת משמעת עצמית באופן שהוא זורם ולא כפייתי. כפייתי במובן של אבחנות שיש בהן הזדהות ואחזקה של טוב ורע, שחור ולבן. הניגוד של ה"כפייתי" הזה זה – מה שבא ברוך הבא. לא פשוט הריקוד בין שני הקצוות. קו האמצע. אלא מה.

ולא רק תנו לי לנסות לנסח כאן משהו:

במקום " לרצות" – לעשות. זאת אומרת יש הבדל בין לרצות לשתות קפה ובין לשתות קפה. בתחושה שלי הרבה אנרגיה הולכת על הסיפור הזה של עיסוק ברצונות, תקוות. כאילו תמיד חייבת להתקיים מין הקדמה כזאת בדרך אל הפעולה, אל העשייה. אם אני רוצה משהו בתוך החיים שלי, עכשיו זה הזמן ואם עכשיו אני לא פועלת או לא יכולה לפעול בכיוון, אין טעם להתעסק עם זה. אני לא אומרת לא לתכנן ולא לחשוב. כולנו יודעים מה ההבדל בין משהו שהוא תכליתי-מעשי לבין האוננות הפסיכולוגית האין-סופית שבסופו של דבר הופכת לתחליף לעשייה. אני רוצה להשיג משהו, לפעול עכשיו להשיג אותו. עכשיו. הרגע. פעולה כדרך של חיים. ואם אני לא פועל, להוריד את זה מסדר היום, עד שזה חוזר להיות רלוונטי. סוג של ניקיון, שקט במוח, קבלה, כנות עצמית.

מודעות פרסומת

Read Full Post »