Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for אוקטובר, 2007

כתשובה לשאלתה של זו ש – אני מצרפת כאן משהו שכתבתי בעקבות האירוע שלא הצליח להבשיל לפוסט, אבל נותן רקע:

הלכתי למסיבת יום הולדת שחברים עשו. הלכנו למרות שהיינו עייפים, הלכנו למרות שהוא היה צריך לטוס בעוד כמה שעות, הלכנו כי היה צריך להיות כף.

לא היה כף. היה די. ג'יי עם כובע בוקרים שהייתי בחפץ לב מטביעה באמבטיה בגלל המוזיקה שהוא שם ובעיקר בגלל קריאות הבוקרים שהוא צרח לתוך המיקרופון ואווירה מהסוג של המסיבות עם המתנדבים שעשינו בקיבוץ ליד הבריכה כשהיה נורא משעמם. ובכל זאת התעקשתי לנסות למצות איזה עניין שלא היה שם. עדיין כבדה ולא בדיוק בשיאי (מחלימה מיד ימין פגועה) ניסיתי נואשות לקפץ ליד הרמקולים ואז זה בא. כמו הדף מאוויר שנפלט ממנוע של מטוס, ככה הרגישה המכה. בהמה כבדה (גבר במשקל של לפחות 100 קג) שרקדה לידי שתויה לגמרי פספסה את הרצפה ובמקום לדרוך עליה דרכה עם העקב (חתיכת עקב מחודד) של המגף ישר לחיבור שבין גיד האכילס לשריר המתוח של רגל ימין שלי ופשוט קרעה את השריר מהגיד ובדרך גם את הגיד וגם את השריר. ככה, בשנייה.

מיד ידעתי שהסיפור לא טוב. חיפשתי אוויר. נפנפתי אל הזוגי, כמו אחד שטובע, הוא חשב שזה נפנוף של שמחה ונפנף חזרה. אני מתארת את זה, כי ככה זה התחיל. כשהוא הבין שמשהו לא בסדר וניגש אלי מיד אמרתי: בוא נלך למיון.

אני אף פעם לא אומרת : בוא נלך למיון, גם כשאני דקה לפני המוות. אני מאלה שעדיף מותם מאשר מיון.

מפה היו אי אלו נפתולים, כולל בריחה מהמיון (שם רצו לנתח אותי "עכשיו" ) אל רופא שאפשר לסמוך עליו וזה נגמר בדיאגנוזה שמסתכמת במכשיר עינויים שיולבש עלי לתקופה לא ידועה כרגע (הערכה של שישה שבועות), איתו אלך לאכול, אתקלח ואיתו אשוחח כשאיש לא ישמע.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

לא כל פוסט חייב להיות קומוניקטיבי. בעיקר לא כל פוסט.

איך שאני מתחילה לטוס.
שבוע במלון. בעיר זרה ומושלגת. אני והוא.
לא רוצה לנחות. גם לא להדק חגורה.
עכשיו עם הרגל השבורה, הכי רחוק שאני יכולה להגיע זה לשירותים.
המלכה ויקטוריה נחה על משכבה בשלום.
הלוואי ויכולתי להגיד כמה מילים.
משהו על האופן שבו הוא רוכב.
גבר ושליטה הן לא מילים נרדפות.
זאת אגדה עירונית.
להתמסר מבלי ללכת לאיבוד
זה כשהוא במיטבו.

אני מתעקשת לעשות את כל מה שהוא לא נכון.
כמו סוג של נקר שנדפקה לו התוכנה
והוא דופק את הראש שלו שוב ושוב
על אותה נקודה בדיוק.

אולי הגיע הזמן
להבין
שזאת התוכנה.
ולא לקחת את זה כל כך אישי.

משהו, איזו נקודת אחיזה,
שתאפשר לי לשנות זווית.

אין לי מושג למה, אבל נזכרתי בקטע ההוא שיצאתי בלילה לטייל במדבר על עקבים ואז רציתי לעשות קיצור דרך וקפצתי ישר אל תוך התהום. הבנתי שזאת תהום כי הרגלים התחילו לרצוץ מהר מדי תחתי ומכיוון שהייתי אז בכושר יישרתי את הרגליים, נשענתי על ההר, תקעתי את העקבים לתוך האדמה ונסעתי עליהם עד שנעצרתי. באו לחלץ אותי והאיש שחילץ אותי רעד. עדיין לא ממש הבנתי את הסצינה שאני שותפה בה. הוא היה חכם מספיק לא לעדכן אותי. הוא עזר לי לטפס למעלה חזרה. בבוקר הוא הראה לי את הצלע והיכן נתקעתי.

הוא לא חייב להיות קומוניקטיבי, אבל אז נשאלת השאלה למה הוא חייב להיות פוסט


 

Read Full Post »

מוקדש לשין שהחליט היום להחליף כינוי.

"הצופה בנפש אינו יכול לחדור אל הנפש, אך יש ודאי שוליים שבהם הוא נוגע בה. מתוך מגע זה הוא למד, שגם הנפש אינה מודעת לעצמה. הכרח אפוא שתישאר בלתי ידועה. דבר זה היה מעציב רק אם היה בנמצא משהו זולת הנפש, אך אין דבר זולתה"
                                                                                             קפקא: מחברות האוקטבו (גם הכותרת היא שלו)


הצלם

Read Full Post »