Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for נובמבר, 2007

מטריקסים של משמעות נשזרים ונטווים כמו במפעלו של עכביש קטן וחרוץ. קורים קורים, להחזקה, למען לא יווצר הריק. כי אם לא תהינה מטרות, ולא יהיה ברור מה חשוב ומה לא, מאיפה נתחיל לשזור? שיתוק. פיזי ומנטלי. וגם כל הסערות בכוס מים למען לא להיפגש עם הואקום המתבונן על המחשבה בטרם נתהפנט.

לרשום, להקליט, למסגר, להסיק, לסדר. פועל קטן שחור ומושתן, שמתחנן על נפשו להיות מלך. ללמוד את עצמי, אמר לי האיש המת והאהוב, זה לא לפרש את עצמי. המחשבה, הוא אמר לי, מפרשת, לא חשה, היא בפיגור אחרי הקליטה. המחשבה מייחסת את הקליטה לעצמה.

כמו שאתם נוכחים יש לי חיכוך עם רבי נחמן מברסלב, או לפחות עם האופן שעוז מפרש אותו:
"שכל מה שאנחנו צריכים לעשות בחיים האלו הוא ליצור לנו דרך
תוכנית לגבי הרצונות שלנו ודרכים להשגתם
ברגע שנעשה את זה, החיים יחשפו לפנינו את הדרך האמיתית שלנו
את הדרך שבה אנחנו אמורים ללכת"

יש כאן בעיה: "הרצונות שלנו" – הוא משפט יפה בהנחה שאנחנו מצליחים להתחבר למשהו אותנטי שמדויק עבורנו. זאת אומרת הפרס הגדול המובטח (מציאת הדרך האמיתית שלנו) הוא בעצם התנאי ליציאה לדרך.
אני אומרת שבמצב רגיל, אני אוסף של רעיונות שבהם אני מאמינה, שרק לחלק מהם אני מודעת. החלק הלא מודע, או כזה שאני לא ממש מרשה לעצמי להיפגש איתו לאור היום, גם הוא קיים. האמונות שאני לא שווה, שלא מגיע לי, שאני לא אצליח, שתמיד אכשל – כל אלה גם יוצרים רצונות. הרצון לברוח, הרצון להגן על עצמי, הרצון לא לזוז.
וגם – "הרצונות שלי", מה מזין אותם? לצבור כוח? להיות חשובה? להיות מישהי? להיות מאושרת?
האם יש כאן עניין אמיתי? האם התמודדות שלפני היא אכן נדרשת?
לדעת לזהות את המקור של הרצון הוא לא עניין של מה בכך. האם השקעת אנרגיה ברדיפה אחר נתיב כוזב, תחשוף לפני את הדרך האמיתית? או להיפך? האם ה"תוכניות" האלה – הן לא חיזוק התלות שלי בתנאים החיצוניים, ככאלה שגורמים לי להרגיש טוב או רע? המשך אחזקת האמונה שלי – ששינוי התנאים החיצוניים יכול להוביל אותי אל האושר?

אם כבר רבנו נחמן, אז עדיפה על האתון הגרסא הזאת:

היה הולך ביער אחד, והיער היה גדול ואין לו סוף. ורצה לשוב על עקבותיו. ובא אליו אחד ואמר שבזה היער אי אפשר לבוא לסופו וקצו, כי היער הזה הוא בלי קץ וסוף, וכל הכלים שבעולם נעשו מזה היער. והראה לו דרך איך שיצא מזה היער.

איך יוצאים מהמטרקיס? מהיער הדימיוני שאני מדמיינת, שבתוכו הלכתי לאיבוד? זה הכיוון שמנצנץ אלי. איך לצאת מזה היער מבלי להגיע לסופו.
[אחת הדרכים שבהן אני נוגעת בסוגיה, היא השאלה שאני שואלת את עצמי ברגעים שונים במהלך היום: 'מה כאן אשליה?']

2058929509_06028cd80e.jpg
הצלם

and nothing else matters

בבקשה,בבקשה שימו ווליום כמו שצריך

Read Full Post »

הייתי בטוחה שאני אכנס לקישורים של הפרויקט ואמצא אין ספור גרסאות של מרק עוף. ולא היא. קפצתי מיד לספק את ה-מתכון שאני כבר שנים מבצעת.

רציתי גם לנצל את ההזדמנות ולכתוב שזאת ממש הוצאת דיבה, הסיפור הזה של מרק העוף הפולני המכובס. כל מרקי העוף שגמעתי אי-פעם אצל פולנים ובני עדות הפולנים ובני נכדים של פולנים היו מצוינים בלי יוצא מהכלל ובכלל רציתי לומר שכל הסיפור עם הבישול הפולני הטפל וחסר הטעם אין לו בסיס וקשר למציאות. בדיוק כמו העניין הזה שהפולניות הן פריג'ידיות.

רציתי לכתוב שכמו כולם, גם אני האמנתי לבלוף הזה, בעיקר על רקע העובדה שכבר התייחסתי אליה כאן, שהייתי החיוורת היחידה ברדיוס של קילומטרים בשכונה. אחת התוצאות של העניין הייתה, שמתוך הזדהות עם הקבוצה פיתחתי יחס של דחייה ל"אוכל של הווזווזים", שבישלו אצלנו בבית. לא הצלחתי להבין, מה לא בסדר איתנו, למה אמא שלי לא יכולה להיות כמו כולם ולהכין לי "פילפלה צ'ומה". העולה הישנה מוורשה, לא הבינה למה זה מגיע לה.

נדרשו ממני שנים כדי לגלות מחדש את המטבח הפולני. ההארה הראשונית התרחשה במסעדת "ב'בלה", אז בימי תהילתה בבן-יהודה. האסימון נפל כשנוכחתי לראות שאני לא היחידה שמתענגת על קרפלעך במרק עוף. אחר כך הגיעו הנסיעות לפולין, שעם יד על הלב אני אומרת שלא ספגנו שם ולו נפילה אחת בכל המסעדות שבהן ביקרנו. שם נסגר המעגל.

תרדו מזה, האוכל הפולני – מ-צו-י-ן.

מתכון למרק עוף (גילוי נאות מחייב שאספר שאת המתכון הזה גיליתי אצל נירה רוסו וקצת שיניתי).
כשאני מבשלת אני לא ממש נכנסת לקטע של כמויות מדויקות.
אלתרו אנשים יקרים.

עוף – אני אוהבת להשתמש בירכי-עוף (כרעיים בעממית) ולנקות מהם את העור גם פחות שמן צף במרק). וכדאי לשטוף אותם גם היטב. על סיר של נניח 6 ליטר, מספיקים שלוש(ה?) כרעיים.
בצל, שום (2 שיניים)
כרישה -2-3 – לחתוך גס את כל הכרישה כולל העלים הירוקים.
2-3 קלחי גזר קלופים, 2-3 קישוא מקולף וחתוך, 1 פלפל ירוק בהיר, מגולען וחתוך, 1 קלח תירס פרוס ( מכירים את זה? – מעמידים את התירס ופשוט עם הסכין מקלפים בחיתוך ישר את השיניים) , 2 חופני פטרוזיליה קצוצה, חצי אגד שומר קצוץ, 3-6 ( לפי הטעם) גבעולי סלרי עם העלים אפשר חתוכים, אפשר גם לא.
והכי חשוב – 2 כפות שורש זנגביל מגורר.

תבלינים: מלח, פלפל שחור, אני מוסיפה קארי, לא חייבים.
אני מוסיפה גם רוטב סויה וגם אבקת מרק. אני משתמשת ברוטב סויה אורגני – bio shoyu של MANNA, זה לא חייב להיות הרוטב הזה , אבל
אבל חשוב שזה יהיה רוטב איכותי, שנעשה באמת בתהליך תסיסה ולא הג'אנק המלוח והבלתי אפשרי שמוכרים בסופר.
וגם אבקת המרק היא אורגנית של VETARA – כאן זה פחות קריטי, אבל עדיין הטעם הוא אחר. אפשר להסתפק בהחלט רק באבקת מרק עוף רגילה בלי הרוטב סויה – לפי הטעם כמובן.

אם כבר התחלנו להתייחס לנושא האורגני אז גם העוף, אני מעדיפה אחד כזה שראה חיים יפים ולא עוף אומלל שגדל בתעשיית הבשר המזוויעה עם כל החולרות שדוחסים להם.

חשוב שזה יהיה הפלפל הירוק הבהיר, וגם התירס חשוב, כי הם מוסיפים מתיקות שמעדנת את המרק.

את כל הירקות שמים במים, מתבלים ומרתיחים. כשהמים רותחים, מחליקים פנימה את ירכי העוף. הנוזל הרותח ישמור על העסיסיות של הבשר ו"יאטום" אותו.
אני מבשלת את כל זה שעה ורבע, על אש קטנה.


זה ספר הבישול הפולני שקיבלתי במתנה בביקור האחרון שלי בפולין. באותו ביקור גם קיבלתי מתנה מרגשת במיוחד, מבחורה מדהימה שהכרתי, מישהי שהיא כנראה בדרך להיות שופטת ובין היתר מכורה לספורט אתגרי ובישול. את פסקי הדין שהיא כותבת עבור השופטים (ככה מתלמדים בפולין להיות שופט) היא כותבת במיטה, כמו פרוסט.
כמחווה, שרק פולני אמיתי יכול להבין את גודלה, היא נתנה לי, לא פחות ולא יותר, את המכשיר שעבר אצלם במשפחה לחיתוך הבצק ל"פירוגי", שזה השם הפולני לקרפעלך. למרות שחלפו שנתיים מאז קבלת המתנה, השארתי את הסרט כהומז'.
חייבת להזכיר גם שהפולנים פיתחו את העניין של מילוי ה"פירוגי" לאמנות-על. אני גדלתי על פירוגי ממולאים בדובדבנים טבולים בשמנת. כדאי שאפסיק כאן.

זאת עטיפת התנ"ך של הבישול הפולני.

_____________________________

אל יקל בעיניכם סיפור האוכל. הוא הוביל אותי ישירות לטקסט שאני מצטטת ממנו כאן בהמשך. טקסט שכתבתי במסגרת פרויקט שכדרכם של מרבית הפרויקטים, לא הצליח להיווולד. השמטתי כל מיני מילים ומשפטים שאין לי עניין שיופיעו כאן. [קוראי היעד של הטקסט המקורי לא היו ישראלים, אני מסבירה רק למקרה שתעלנה כאן תהיות]

נושאם של הדפים המונחים לפניכם, ראשיתו בכאב. אימי ואבי נולדו בפולין ו"היגרו" לישראל. אני מניחה את המילה היגרו בגרשיים, כי התהליך לא היה תהליך של בחירה. באופן מסובך ולא ברור גם להם, הם נשארו קשורים אל המקום, שבמובנים רבים "הקיא" אותם מתוכו. הם נשאו איתם עבר, שעליו לא יכלו לדבר ואותו לא יכלו לחיות. ..
אנחנו הילדים שנולדנו בישראל, קיבלנו מורשת מוזרה.

חיינו תרבות שבמובנים רבים הייתה עבורנו שקופה. שפת האם שלי הייתה פולנית. ידעתי לדבר פולנית עוד לפני שידעתי עברית, כי בבית דיברו פולנית…היו געגועים, היה נתק קשה, היו רגשי נחיתות, והייתה תחושת תלישות בלתי נסבלת.

… זה היה תוצר של אידיאולוגיה שהתרכזה בניסיון ליצור יהודי חדש – ישראלי. הישראלי, היה תוצר יש מאין. תרבות שנוצרה כאן ועכשיו, "קיבוץ גלויות" קראו לזה. הנתק המתנכר לעבר – זאת הייתה החוויה הקולקטיבית של בני דורי, ישראלים שהוריהם הגיעו מכל קצוות העולם והתבקשו להשאיר מאחור את "הגלותיות" שלהם. הניכור התבטא בבדיחות (הבדיחות על הפולניות בישראל הן ז'אנר שיכול למלא ספרים), בסוג של זלזול ובטריקת דלת – שבהקשר הפולני, התבטא בהסכמה גורפת על האנטישמיות של הפולנים שונאי היהודים…

התוצר של הנסיבות היה שלא ידעתי שהתרבות שאותה אני חיה היא גם התרבות הפולנית. גדלנו אל תוך התרבות הפולנית מבלי לתת לתרבות הזו שם…

"את אשר לך הורישו אבותייך, הרווח ביושר, כדי שיהיה שלך", כתב גתה בפאוסט את הרציונל שמאחורי מסע החיפוש שלנו…יצאנו להבין את העבר שעיצב אותנו, בידיעה ברורה, שאת העבר שאנחנו מנסים להבין ניתן לפגוש רק בהווה.
במפגש עם הפולנים, כמו עיוורים מגששים מצאנו זה את זה משני צידי המנהרה שחפרנו אל העבר: בצד השני של החפירה מצאנו פולנים שגם הם במובנים רבים נותקו מעברם. פולנים שבניסיון שלהם להבין את עצמם, את זהותם, בדרך פגשו את היהודי.

***

בשלב יחסית מאוחר הבנתי שלא רק מהמזרחיים נגזל העבר.
הקריעה הזאת מהעבר, הנתק, יש להם לטעמי קשר לאטימות, ולחוסר הרגישות אל האחר, שמקשים עלי עד מאוד את החיים כאן.
כשאתה קורע מעצמך חלקים, אוטם את עצמך אליהם, חייב להיות לזה ביטוי.

***

מקווה שלא הרסתי לכם לנצח את החשק למרק עוף

 

 

 

Read Full Post »

בלוגיש כמשל

כבר היו כאן לא מעט דיונים על נושא האגרגטורים. אני רוצה להתייחס כאן לנקודה שלטעמי היא בעייתית.
העובדה שאגרגטורים כמו,למשל, בלוגיש וישראלוונטי שומרים אצלם פוסטים.
אין לי עניין למחוק את עצמי מהאגרגטורים. אני רוצה להמשיך ולהנות מההפניות שאני מקבלת דרכם. כפיתרון אישי, הפעלתי את האפשרות לא לפרסם טקסט מלא אלא רק תקציר – אבל זה עדיין לא פוטר את הבעיה העקרונית.

בעיני הקונספט הזה של אגרגט ששומר אצלו את הפוסטים שהוא אוסף הוא בעייתי מאוד מבחינת זכויות. ריכוז של הפוסטים שכתבתי בבלוג שלי – מקומם אחד – הבלוג שלי. היכולת הזאת של האגרגטור לשמור פוסטים גם יוצרת מצב שכאשר אתה מוחק אצלך פוסט הוא ממשיך להתנוסס בגאון בבלוגיש.

אני חושבת שהעניין הזה חייב להיות מוסדר. שהמצב הזה הוא בלתי נסבל.

אני חושבת שהפעלה כזו של אגרגטור היא גם בעייתית מהבחינה המשפטית.כי אגרגטור שמנוהל כך, מפקיע ממני את הבלעדיות על ניהול התכנים שלי.

בנוסף לכל הצרות האלו, בעל האגרגטור של בלוגיש, גם לא טורח לענות למיילים ששולחים אליו. בעבר ניסיתי לפנות אליו בעניין של פוסט שפרסמתי ומחקתי ונשאר להתנוסס אצלו, ללא הועיל. המצב הזה רק ממחיש את הבעיתיות שאני מדברת עליה.

Read Full Post »

אולי זה לא סיפור מהתחת, אבל עכשיו בשבילי כל דבר הוא סיפור מהתחת. לא יודעת, כל הדירות האלה, שבהם חולפים להם ימי חייהם של דיירי הבית, מדכאות אותי. ברור לי שזאת ההשלכה שלי על חייהם, אבל זה מה יש.
הקופסאות האלה. דירת ארבעה חדרים בשיכון טוב. שכונת התקומה, התרועה, התקיעה. סביוני הזרג. גבעת החרציצית.
בלטות. מגרות. קישוטים. ארונות. קיפולים. משכנתא. בעיקר משכנתא.
חיילים בשדה המערכה של החומר. כחומר ביד היוצר.
מה הכיוונים?
איך הוועד כאן?
הו איז אפרייד אוף דה ביג בד וולף, דה ביג באד וולף. מעטים מעיזים להודות.
חיוכים. נורא נחמדים. אתם נורא נחמדים.
כן, שתי מכוניות. איך אתם יוצאים מפה בבוקר?
איך אתם קמים מהמיטה?
מה המחשבה הראשונה שעוברת לכם בראש?
במוסף של עיתון "הארץ", מתפרסמת כתבה על הסרט שעשתה תמר ירום על חיילות ששירתו בשטחים. במרחק של כמה דקות מכאן. החיילות הטובות, אלו שרוצות לתרום, דווקא אלו אוכלות אותה. ילדות טובות.
קוראת, המעיים מתהפכות ואני מודה לעצמי. כל כך מודה לעצמי שכבר אז, ראיתי את הבלוף הגדול. כבר אז לא יכלו למכור לי כלום וכשכולן יצאו מעורן להגיע לקורס קצינות, אני עשיתי בדיוק הפוך.
בתמונה ההיא, שצילמו אותנו הולכות בפעם הראשונה הביתה מהטירונות. זה כל כך ברור, כולן שם מאושרות עד הגג, מנפנפות עם היד – ורק אני ורק אני חיוך סרקסטי מרוח לי על חצי פרצוף. אולי, בין היתר, כי לא היה לי בית ללכת אליו. לפחות לא משהו שאני זיהיתי כבית.
וגם איך הצלחתי אז לארגן את כולן לצעוד אל חדר האוכל, בשירה אדירה: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה". אני חושבת שזאת הייתה היצירה הכי מוצלחת שלי. מיצג חי. איך הטירוניות האלה, כל בוקר בדרך מהחדרים (צריפין) לחדר האוכל שרו: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה". זה הצליח כי היו שם עוד כמה בחורות שהבינו עניין.
אני חושבת שהבועה התפקעה לי עם המוות שלו. כשאחותי הגיעה לבית הספר, הוציאו אותי מהשיעור והיא אמרה לי: "אתון, אבא מת". אבל עוד לפני זה, הפרכוסים שלו בבית החולים. משהו בזרם האשלייתי הזה של החיים, נבקע לעד.
עכשיו שוב המבט הציני הזה על רכישת המטר המרובע.
כמו שני זרמים, הם זורמים אצלי. האחד, הרצון להיות כמו כולם. אבל בדיוק כמו כולם.
תמיד קינאתי באלה שעבדו שמונה ארבע. כמעט התחתנתי עם אחד כזה. סמנכ"ל רכש, השם ישמור. ואני זוכרת איך הייתי מביטה בו בערגה, בוחש את הקפה השחור של הבוקר לפני היציאה למשרד. הכל מסודר כל כך, ברור כל כך. לפחות על פני השטח.
והזרם השני, הציני, שמסרב לשתף פעולה. שמביט בכל זה כמו בהצגה גרועה ומסרב לקוד קידות.
עכשיו אני רוצה ווילה או דירת גג. עם שתי חניות ומחסן. מאוד חשוב מחסן. חשוב שפינת השירות תהיה גדולה, שיהיה מקום למטאטא, שיטאטא את הזמן שעובר.

 

Read Full Post »

אז עכשיו גם זה.

הפינים מתלוננים שהחדשות אצלם משעממות. המשימה העיתונאית המסובכת שם היא למצוא חדשות, משימה שאף מסתבכת על רקע העובדה שהפינים כמו הישראלים מכורים לחדשות (תופעה אנתרופולוגית שכדאי לחוקרים להתעכב עליה). משדרים שם חדשות בדיוק כמו אצלנו (ברדיו כל שעה, כולל מגזינים. ובטלוויזיה, חדשות בוקר, אחר צהריים וערב – מהדורה מרכזית). השיא מבחינתו היה כשיצא לנו לצפות באייטם שפתח את המהדורה המרכזית של חדשות הטלוויזיה והוקדש לציפורים שמתו מהרעלת סלמונלה בתחנת האכלה (הפינים קושרים שקיות עם פירורי לחם לעצים הקפואים בזמן החורף, כדי שלציפורים יהיה מה לאכול. בשקית אחת כזו התפתחה סלמונלה). האייטם כלל זום ארוך ואיטי על גוויית ציפור ששוכבת עם הרגליים למעלה.
לא היום.
שמונה הרוגים, עשרה פצועים. אוי פינים מתוקים שלי. בטח טראומה היסטרית, תחשבו על המעבר החד.

_________________________

היום דיברתי עם חברה פינית, שסיפרה לי שיש שם כאלה, בעיקר בני נוער שתומכים ברוצח. תומכים ב"אידיאולוגיה" שלו -שהחברה חולה ועל כן "טיהור" הוא צעד נכון. תמיד ימצאו כוחות אפלים שיתמכו באופל. בפינלנד, יש היום מעין יום אבל לאומי לא רשמי. הרצח עורר שיחות על חינוך וערכים. החברה שלי, שהיא מורה, סיפרה לי שיש לה תלמיד שאיים עליה בחומרי נפץ, שהוא ישים פצצה בכיתה. "ממש לא התייחסתי לעניין ברצינות", היא אמרה לי, " עד אתמול. אני הולכת לדווח עליו".

ונסיים בהשמעת ההימנון הפיני.

Read Full Post »

כשהבטתי על המכונית, הדבר הראשון שמשך אותי לצלם היה האופן שבו החפצים השתלטו על החלל בחייו של הנהג. השאירו לו רק את המינימום ההכרחי, כזה שיאפשר לו לנהוג. הבטתי אל תוך החלל של האוטו והבנתי שזה מקרה נדיר שבו בקלות יחסית מתאפשר לי מבט ישיר אל תוך הבלגן המנטאלי: בלגן דחוס שנוצר מאגירת יתר. כל כך הרבה דברים מיותרים, חסרי ערך אנחנו דוחסים אל החלל של חיינו. בין היתר בשל הקושי לוותר על האחיזה.

לנהג קראו דוד. דוד הוא חשמלאי ושרברב. ואחרי שצילמתי את הרכב שלו הוא לקח אותי לראות את החנות.


הכניסה אל החנות.


דוד: "זה תלוי כאן כדי שאנשים ידעו מה אני מתקן"


פרסומת

 

"אני עוד זוכר את הימים שיכולתי לשבת בפנים", נזכר דוד בערגה, "את חושבת שזה טוב לי ככה? כשאני מסתכל על זה אני מתמלא ייאוש. החנות התמלאה לאט לאט עד שזה הגיע אל הדלת.
ניסיתי להעביר את זה הביתה ואז השכנים הזמינו משטרה.
אני מתבייש בזה, אין לי מושג מאיפה להתחיל לסדר. כולם חושבים שאני קוקו".
תתחיל בקטן, אני אומרת, כל יום תזרוק משהו. גם תרגיש יותר טוב עם עצמך וגם בסוף אתה תראה שיתפנה לך מקום.
דוד מסתכל עלי במבט חמוץ: "אני פוחד לזרוק. אולי אני אצטרך את זה, אולי בדיוק החנויות תהינה סגורות. אני מת לבוא למשרד נקי, ושיהיה לי אוטו נקי, אני מת להיפטר מכל הזבל הזה ולא יכול".

 

 

Read Full Post »