לחפש דירה זה סיפור מהתחת

אולי זה לא סיפור מהתחת, אבל עכשיו בשבילי כל דבר הוא סיפור מהתחת. לא יודעת, כל הדירות האלה, שבהם חולפים להם ימי חייהם של דיירי הבית, מדכאות אותי. ברור לי שזאת ההשלכה שלי על חייהם, אבל זה מה יש.
הקופסאות האלה. דירת ארבעה חדרים בשיכון טוב. שכונת התקומה, התרועה, התקיעה. סביוני הזרג. גבעת החרציצית.
בלטות. מגרות. קישוטים. ארונות. קיפולים. משכנתא. בעיקר משכנתא.
חיילים בשדה המערכה של החומר. כחומר ביד היוצר.
מה הכיוונים?
איך הוועד כאן?
הו איז אפרייד אוף דה ביג בד וולף, דה ביג באד וולף. מעטים מעיזים להודות.
חיוכים. נורא נחמדים. אתם נורא נחמדים.
כן, שתי מכוניות. איך אתם יוצאים מפה בבוקר?
איך אתם קמים מהמיטה?
מה המחשבה הראשונה שעוברת לכם בראש?
במוסף של עיתון "הארץ", מתפרסמת כתבה על הסרט שעשתה תמר ירום על חיילות ששירתו בשטחים. במרחק של כמה דקות מכאן. החיילות הטובות, אלו שרוצות לתרום, דווקא אלו אוכלות אותה. ילדות טובות.
קוראת, המעיים מתהפכות ואני מודה לעצמי. כל כך מודה לעצמי שכבר אז, ראיתי את הבלוף הגדול. כבר אז לא יכלו למכור לי כלום וכשכולן יצאו מעורן להגיע לקורס קצינות, אני עשיתי בדיוק הפוך.
בתמונה ההיא, שצילמו אותנו הולכות בפעם הראשונה הביתה מהטירונות. זה כל כך ברור, כולן שם מאושרות עד הגג, מנפנפות עם היד – ורק אני ורק אני חיוך סרקסטי מרוח לי על חצי פרצוף. אולי, בין היתר, כי לא היה לי בית ללכת אליו. לפחות לא משהו שאני זיהיתי כבית.
וגם איך הצלחתי אז לארגן את כולן לצעוד אל חדר האוכל, בשירה אדירה: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה". אני חושבת שזאת הייתה היצירה הכי מוצלחת שלי. מיצג חי. איך הטירוניות האלה, כל בוקר בדרך מהחדרים (צריפין) לחדר האוכל שרו: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה". זה הצליח כי היו שם עוד כמה בחורות שהבינו עניין.
אני חושבת שהבועה התפקעה לי עם המוות שלו. כשאחותי הגיעה לבית הספר, הוציאו אותי מהשיעור והיא אמרה לי: "אתון, אבא מת". אבל עוד לפני זה, הפרכוסים שלו בבית החולים. משהו בזרם האשלייתי הזה של החיים, נבקע לעד.
עכשיו שוב המבט הציני הזה על רכישת המטר המרובע.
כמו שני זרמים, הם זורמים אצלי. האחד, הרצון להיות כמו כולם. אבל בדיוק כמו כולם.
תמיד קינאתי באלה שעבדו שמונה ארבע. כמעט התחתנתי עם אחד כזה. סמנכ"ל רכש, השם ישמור. ואני זוכרת איך הייתי מביטה בו בערגה, בוחש את הקפה השחור של הבוקר לפני היציאה למשרד. הכל מסודר כל כך, ברור כל כך. לפחות על פני השטח.
והזרם השני, הציני, שמסרב לשתף פעולה. שמביט בכל זה כמו בהצגה גרועה ומסרב לקוד קידות.
עכשיו אני רוצה ווילה או דירת גג. עם שתי חניות ומחסן. מאוד חשוב מחסן. חשוב שפינת השירות תהיה גדולה, שיהיה מקום למטאטא, שיטאטא את הזמן שעובר.