אולי זה לא סיפור מהתחת, אבל עכשיו בשבילי כל דבר הוא סיפור מהתחת. לא יודעת, כל הדירות האלה, שבהם חולפים להם ימי חייהם של דיירי הבית, מדכאות אותי. ברור לי שזאת ההשלכה שלי על חייהם, אבל זה מה יש.
הקופסאות האלה. דירת ארבעה חדרים בשיכון טוב. שכונת התקומה, התרועה, התקיעה. סביוני הזרג. גבעת החרציצית.
בלטות. מגרות. קישוטים. ארונות. קיפולים. משכנתא. בעיקר משכנתא.
חיילים בשדה המערכה של החומר. כחומר ביד היוצר.
מה הכיוונים?
איך הוועד כאן?
הו איז אפרייד אוף דה ביג בד וולף, דה ביג באד וולף. מעטים מעיזים להודות.
חיוכים. נורא נחמדים. אתם נורא נחמדים.
כן, שתי מכוניות. איך אתם יוצאים מפה בבוקר?
איך אתם קמים מהמיטה?
מה המחשבה הראשונה שעוברת לכם בראש?
במוסף של עיתון "הארץ", מתפרסמת כתבה על הסרט שעשתה תמר ירום על חיילות ששירתו בשטחים. במרחק של כמה דקות מכאן. החיילות הטובות, אלו שרוצות לתרום, דווקא אלו אוכלות אותה. ילדות טובות.
קוראת, המעיים מתהפכות ואני מודה לעצמי. כל כך מודה לעצמי שכבר אז, ראיתי את הבלוף הגדול. כבר אז לא יכלו למכור לי כלום וכשכולן יצאו מעורן להגיע לקורס קצינות, אני עשיתי בדיוק הפוך.
בתמונה ההיא, שצילמו אותנו הולכות בפעם הראשונה הביתה מהטירונות. זה כל כך ברור, כולן שם מאושרות עד הגג, מנפנפות עם היד – ורק אני ורק אני חיוך סרקסטי מרוח לי על חצי פרצוף. אולי, בין היתר, כי לא היה לי בית ללכת אליו. לפחות לא משהו שאני זיהיתי כבית.
וגם איך הצלחתי אז לארגן את כולן לצעוד אל חדר האוכל, בשירה אדירה: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה". אני חושבת שזאת הייתה היצירה הכי מוצלחת שלי. מיצג חי. איך הטירוניות האלה, כל בוקר בדרך מהחדרים (צריפין) לחדר האוכל שרו: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה". זה הצליח כי היו שם עוד כמה בחורות שהבינו עניין.
אני חושבת שהבועה התפקעה לי עם המוות שלו. כשאחותי הגיעה לבית הספר, הוציאו אותי מהשיעור והיא אמרה לי: "אתון, אבא מת". אבל עוד לפני זה, הפרכוסים שלו בבית החולים. משהו בזרם האשלייתי הזה של החיים, נבקע לעד.
עכשיו שוב המבט הציני הזה על רכישת המטר המרובע.
כמו שני זרמים, הם זורמים אצלי. האחד, הרצון להיות כמו כולם. אבל בדיוק כמו כולם.
תמיד קינאתי באלה שעבדו שמונה ארבע. כמעט התחתנתי עם אחד כזה. סמנכ"ל רכש, השם ישמור. ואני זוכרת איך הייתי מביטה בו בערגה, בוחש את הקפה השחור של הבוקר לפני היציאה למשרד. הכל מסודר כל כך, ברור כל כך. לפחות על פני השטח.
והזרם השני, הציני, שמסרב לשתף פעולה. שמביט בכל זה כמו בהצגה גרועה ומסרב לקוד קידות.
עכשיו אני רוצה ווילה או דירת גג. עם שתי חניות ומחסן. מאוד חשוב מחסן. חשוב שפינת השירות תהיה גדולה, שיהיה מקום למטאטא, שיטאטא את הזמן שעובר.
חכי עוד קצת (אני מקווה) וכשיהיה לך מחסן ומקום לטאטא, תקראי את הפוסט הזה, במבט לאחור, קצת בהשתאות, קצת אחרת.
והכתבה מצמררת.
"שיהיה מקום למטאטא, שיטאטא את הזמן שעובר."
נפלא.
אבל כתמיד, השירה הטובה יוצאת שהתחושות והחיים על הפנים.
לא ? אז מה עדיף ? לחיות רע ולכתוב נפלא ? או לחיות טוב ולא לכתוב ? לטאטא את הזמן ?
אולי זה לא רק או זה או זה. אולי אפשר גם וגם…
אני לא רוצה להישמע מטיף או משהו כזה, אני גם לא בטוח שזה אפשרי (בטח לא למי שהתמודד איתו פנים אל פנים) אבל נראה לי שעדיף לחיות את החיים כאילו אין מוות בעולם.
בית חורף ובית קיץ…
האם צב, שלו תמיד בית במרחק יריקה נודד פחות מנווד?
בסוף גם הוא מהלך לו, מחפש את עולמו, מחוץ לבית!
מזמן לא חשתי כה קרובה אל מילים של מישהי אחרת
תודה
🙂
שלום – אני חוששת שעם גישה כמו שלי אני אשאר עוד הרבה זמן בלי מחסן למטאטא.
מה שאתה רומז וכנראה נכון שיש כאן איזה קושי, שכשעוברים אותו, הכל נראה אחרת.
נתי יקר – נהפוך הוא, כאילו ברגע הבא נמות.
כן דרז'יק, דווקא בגלל שהבית שלו על הגב, הוא נודד חופשי. בכל מקום הוא בבית. כשהמשכנתא על הגב, זה כבר סיפור אחר, לא?
כן, ורק עכשיו בקריאה שנייה, הבנתי את מה שניסית להגיד. עצם זה שיש בית, לא חייבת לפגוע ביכולת לנוע. אולי להיפך. נכון. העלת זווית אחרת, מרגיעה. תודה.
זו ש- נעים להרגיש, שאם אני לא כמו כולם, אני לפחות כמו עוד מישהי אחת 🙂
כן, בדיוק – גם כך. רק לא לפחד ממנו.
ממש לא מפחדת למות. לא מרגישה שפחד הוא הנושא כאן. זה יותר קרוב לשיתוק, או לחוסר ידיעה, או לחוסר חשק מוחלט לזוז. אולי במילים פשוטות, אנחנו מדברים כאן על הרצון להזדחל אל איזה רחם חם, (/מערה/מיטה, כל דימוי מכיל מתאים כאן) להתכרבל ולחכות לרגע הנכון להגיח. בינתיים לשכוח את כל מה שידעתי. אולי סוף כל סוף אני אצליח לחלץ איזה קרקור אותנטי.
אתמול הייתי בפתיחה בגלריה.
היו שם מטאטאים מעוצבים בכל צבעי הקשת
מטאטאים לאנשים שמחים
מטאטאים לאלה שהחיים מאירים להם את פניהם
כולם קישקשו וקירקשו
שלחתי מבט לעבר המטאטא הורוד עם השערות הירוקות
ורציתי לומר לו נראה אותך בסגנונך מנקה ג'פה אמיתית של חיים
אבא שלי היה אומר יש לך יותר מדיי זמן
מספיק לדבר על…ותתחילי לחיות ת'חיים
שום דבר לא לעולמים …………..
אבא שלך איש חכם.
לחפש להשכיר דירה זה מזעזע, אני יכולה רק לדמיין בגרועים שבסיוטי איך זה לחפש דירה לכל החיים…
בכלל, לא יודעת איך לנסח את הצער שעולה בי אל מול העצבות המהדהדת בפוסטים האחרונים שלך. לא מוצאת מילים, ולכן לא מגיבה יותר מדי, אבל ליבי איתך. יש לי הזדהות מוחלטת עם הכאב שבקיום אשר לא מצליח לראות מעבר לדיכאון אשר מבעבע מכל פינה. עבורי התקופות האלו דועכות לאט לאט עד שבסוף הן מתמזגות אל משהו נסבל, ולפעמים, כמעט טוב. מקווה שמשהו דומה יתממש בשבילך בקרוב.
אחת הבנות בסרט של תמר ירום היא חברה טובה מאוד שלי. ליוויתי אותה במהלך השירות הבלתי נסבל, ומצאתי את עצמי מלווה אותה עכשיו, דרך ההתמודדות החוזרת עם הטראומה, החשיפה הכואבת והתגובות הקשות של האנשים מסביב. הכתבה עשתה לבנות ולסרט עוול. עיוותים קטנים של עובדות, מילים והתנסחאות ובעיקר הפון שיפוט. הכתבה מציירת תמונה קשה, אבל אני ממליצה לכולם לראות את הסרט, שמצליח להביא משהו אחר וכואב שלא נשאר הרבה ממנו במילים של דליה קרפל.
הי לוטה, את נשמה של ממש. ידע הכלכלן על מה הוא מדבר, אז בפוסט ההוא שהוא שורר לכבוד יום ההולדת שלך.
כשקראתי את הכתבה דווקא יכולתי לגעת בכאב. ליבי, באמת ליבי עם הבחורות האלה. כולם חכמים נורא גדולים כשהם יושבים על הכורסא בבית, ולא מתמודדים עם לחץ קבוצתי ולחץ של תנאים. אני בטוחה שהן חוטפות משני הכיוונים – מהימין ומהשמאל וגם מסתם אידיוטים.
זה נורא. אני חושבת שהסרט מאוד חשוב. ואני חושבת שהן שירתו פעמיים – פעם אחת בצבא ופעם שנייה בסרט.
אני חושבת שגם אם הן סובלות עכשיו מהתגובות בסך הכל, זה נכון מבחינתן, לפתוח את זה, להתמודד עם זה ממקום יותר מודע, שיש עליו יותר אור, פחות חושך.
אצלך זה מחולק לאורך, אצלי לרוחב. מעל שלושים שנה הייתי קונפורמיסטית, עכשיו אני כבר לא מעט שנים בפאזת הנון-.
הכתבה על החיילות צבטה לי במקומות הידועים. נזכרתי בסדרת צילומים של הצלמת רחל פפו, אולי יעניין אותך להביט
http://www.serialno3817131.com/
כן, זיהיתי את ה-נון כנקודת מפגש שלנו. אחת מהן. את כתבת לי לא מזמן על רווח והפסד. כן, לאורך ולרוחב יש הפסדים ורווחים שונים. אם מסתכלים על זה דרך החור של הגרוש. מצד שני, לא בטוח שזאת הזווית הנכונה לגשת אל העניין. בכל אופן שמחה בשבילך על הרוחב.
בדיוק ראיתי את פפו אצלה. אהבתי.
http://www.sugar-n-spicy.com/sites/index.php?option=com_content&task=view&id=115&Itemid=1
"אנחנו מדברים כאן על הרצון להזדחל אל איזה רחם חם…"
אני איתך לגמרי.
הייתי בשנה וחצי האחרונות בדיוק במקום הזה. מסרב לכתוב תסריטים. מסרב ליצור יצירות אוטומטית.
ואני יכול להגיד שלפחות בינתיים, התחושה היא שההתנזרות הזו מאוד ממלאת…
כן, איש יקר. אני בסך הכל מאוד מרוצה, מהמקום הזה שלא יודע ושלא מוכן לחזור למשוואות הקודמות. אני מאוד מקווה לקלף מעצמי, כמה שכבות מיותרות. חשבתי היום על מה שכתבת לי, על לא לפחד מהמוות – זה כל כך נכון. לא לפחד מהמוות של המוטיבציות הישנות, של הנוסחאות שקודם עבדו. וגם חשבתי שיש משהו דומה בזה – שמכל זוית שאני מסתכלת על זה, נראה לי שאני אצטרך לעשות גם וגם. משהו שדורש תנועה ואנשים ושמחה ורעש ומצד שני עבודה שקטה של מחשבה.
ואולי זה שלב ביניים שעדיין מתקשה לוותר.
"לא לפחד מהמוות של המוטיבציות הישנות, של הנוסחאות שקודם עבדו".
תודה ! את מנסחת במילים חשופות ומדוייקות תחושות, שאצלי לעיתים נשארות לא מנוסחות.
אני לומד ממך…
ותשמרי על הרגל שלך…
אני חדש פה
רק עכשיו למדתי איך עושים שגם לי יהיה כתוב"אתר שלי "בתגובה
אין מה לקרוא באתר שלי הזה
אבל החלטתי לנסות על הבלוג שלך את האפשרות
אני קורא אותך הרבה אצל מירי
ואוהב לקרוא, אז החלטתי לבוא
מה שכתבת פה אחלה
גם אני הרגשתי את הטריק ההוא שהצבא עושה
וחמקתי איזה שבע פעמים מהליכה לקורס קצינים
ובכלל עשיתי הכל על מנת להקל על הצבא לוותר עליי
גם בעניין הבית אני מוצא שאת צודקת
שמתי לב שלרוב הקצינים יש בתים
כסמל יש לי רק חדר
אני מכיר אפסנאי שיש לו ארמון
ונהג בוס שהפך גנרל
את אותו הטריק שהצבא עושה
עושה גם שוק העבודה
הסמנכלים הם קצינים זוטרים
אני עובד מזדמן כבר שלושים שנה
פעם שותה קפה בשבע בבוקר
פעם בשבע בערב
ארבע עשרה שנים לא הייתי בחו"ל
ולפני שבוע נסעתי
עם ההורים והאח הקצין ואשתו והילדות לברגן בלזן
למעט הביקור במחנה ובעוד בית קברות, שהינו באמסטרדאם
כולם יללו על המלון
אני דווקא אהבתי אותו
ישנתי עם שתי הבנות הגדולות של אחי בחדר
ולימדתי אותן כמה דברים על חשיש ומריחואנה
ראיתי איך המלון הופך בעינהן למקום חביב ומשעשע
הגדולה מיד מתגייסת
הזהרתי אותה שמדובר בבלופ
אני מקווה שהיא הבינה
היתה טעות בכתיבת מספר הבלוג
הי אסף, חבר של מירי, הוא חבר שלי ובכלל עכשיו כשנותרנו יתומים, ח-ו-ד-ש, אתה מוזמן להסתופף פה איתי.
כן, זאת אותה מגרסה בכל מקום, רק צריך לשים לב, שהנון-קונפומיסטיות, כמו שההיא עם הקמליות, קראה לה, היא לא כיסוי לבריחה מהתמודדות.
ואל תטעה בי, אני תלמידה מצטיינת בבית הספר לבורגנות. מודל. אב-טיפוס.
ובעניין האתר- כאן לא רושמים מספרים אלא את הכתובת של האתר זאת שמופיעה בכותרת למשל אצלי אני רושמת
http://rosa.blogli.co.il
אני רק כותב על מה שאני קורא
וגם בי ניתן לטעות
בכל מקרה הבלוג שלי הוא הוא חדש לגמרי ונפתח בגלל הטיול הזה שעשיתי עם המשפחה
לברגן בלזן
נכון לעכשיו יש בו שני שירים
שכתבתי
אצלי הכל כתוב כמו שירים
אין לי השכלה של תלמיד או סטודנט לשעבר
זו דרך ביטוי שהתרגלתי אלייה
ואני מתקשה לצאת ממנה
בכל מקרה נחמד להתחיל להכיר
ותודה על הטיפ בעניין הכתובת.בראש הקטע הזה הכנסתי את הקישור כמו שהסברת, אני מקווה.
[…] לילדים, שלא אתחבר לאמהות – כל זה במסגרת הדברים שכבר כתבתי עליהם כאן לא מעט. בניתוח עצמו כשהוציאו את הילדים, לא הרגשתי […]