מטריקסים של משמעות נשזרים ונטווים כמו במפעלו של עכביש קטן וחרוץ. קורים קורים, להחזקה, למען לא יווצר הריק. כי אם לא תהינה מטרות, ולא יהיה ברור מה חשוב ומה לא, מאיפה נתחיל לשזור? שיתוק. פיזי ומנטלי. וגם כל הסערות בכוס מים למען לא להיפגש עם הואקום המתבונן על המחשבה בטרם נתהפנט.
לרשום, להקליט, למסגר, להסיק, לסדר. פועל קטן שחור ומושתן, שמתחנן על נפשו להיות מלך. ללמוד את עצמי, אמר לי האיש המת והאהוב, זה לא לפרש את עצמי. המחשבה, הוא אמר לי, מפרשת, לא חשה, היא בפיגור אחרי הקליטה. המחשבה מייחסת את הקליטה לעצמה.
כמו שאתם נוכחים יש לי חיכוך עם רבי נחמן מברסלב, או לפחות עם האופן שעוז מפרש אותו:
"שכל מה שאנחנו צריכים לעשות בחיים האלו הוא ליצור לנו דרך
תוכנית לגבי הרצונות שלנו ודרכים להשגתם
ברגע שנעשה את זה, החיים יחשפו לפנינו את הדרך האמיתית שלנו
את הדרך שבה אנחנו אמורים ללכת"
יש כאן בעיה: "הרצונות שלנו" – הוא משפט יפה בהנחה שאנחנו מצליחים להתחבר למשהו אותנטי שמדויק עבורנו. זאת אומרת הפרס הגדול המובטח (מציאת הדרך האמיתית שלנו) הוא בעצם התנאי ליציאה לדרך.
אני אומרת שבמצב רגיל, אני אוסף של רעיונות שבהם אני מאמינה, שרק לחלק מהם אני מודעת. החלק הלא מודע, או כזה שאני לא ממש מרשה לעצמי להיפגש איתו לאור היום, גם הוא קיים. האמונות שאני לא שווה, שלא מגיע לי, שאני לא אצליח, שתמיד אכשל – כל אלה גם יוצרים רצונות. הרצון לברוח, הרצון להגן על עצמי, הרצון לא לזוז.
וגם – "הרצונות שלי", מה מזין אותם? לצבור כוח? להיות חשובה? להיות מישהי? להיות מאושרת?
האם יש כאן עניין אמיתי? האם התמודדות שלפני היא אכן נדרשת?
לדעת לזהות את המקור של הרצון הוא לא עניין של מה בכך. האם השקעת אנרגיה ברדיפה אחר נתיב כוזב, תחשוף לפני את הדרך האמיתית? או להיפך? האם ה"תוכניות" האלה – הן לא חיזוק התלות שלי בתנאים החיצוניים, ככאלה שגורמים לי להרגיש טוב או רע? המשך אחזקת האמונה שלי – ששינוי התנאים החיצוניים יכול להוביל אותי אל האושר?
אם כבר רבנו נחמן, אז עדיפה על האתון הגרסא הזאת:
היה הולך ביער אחד, והיער היה גדול ואין לו סוף. ורצה לשוב על עקבותיו. ובא אליו אחד ואמר שבזה היער אי אפשר לבוא לסופו וקצו, כי היער הזה הוא בלי קץ וסוף, וכל הכלים שבעולם נעשו מזה היער. והראה לו דרך איך שיצא מזה היער.
איך יוצאים מהמטרקיס? מהיער הדימיוני שאני מדמיינת, שבתוכו הלכתי לאיבוד? זה הכיוון שמנצנץ אלי. איך לצאת מזה היער מבלי להגיע לסופו.
[אחת הדרכים שבהן אני נוגעת בסוגיה, היא השאלה שאני שואלת את עצמי ברגעים שונים במהלך היום: 'מה כאן אשליה?']
and nothing else matters
בבקשה,בבקשה שימו ווליום כמו שצריך
יקירתי, השאלות שלך נהדרות, הייתי שמח לפתח את הנושא יחד.
"איך לצאת מזה היער בלי להגיע לסופו?" להפוך להיות היער… לחוות את המציאות מזוית התחושה הרחבה ביותר, להיות המציאות. האין זה מה שבודהה מדבר עליו? האין זה מה שרבי נחמן מדבר עליו? האין זה מה שאת רודפת אחריו?
כתביו של הרבי נחמן מבריקים בעיני וכן דרכיו להשגת השלמות.
הסיבה שעלינו ליצור דרך וללכת בה היא לא בגלל שהדרך שניצור היא אמיתית, את צודקת, הדרך היא אשלייה בלבד. אבל, ההרגל ללכת אחרי רצון ליבנו (גם כאשר זה משקר) מתכנת אותנו מבפנים (משנה את התת מודע שלנו) ומשנה את המצב הדיפולטיבי שלנו להיות המצב הנדרש בשביל תפיסת השלמות. ברגע שנרגיל את עצמנו לעשות את זה, המודע והתת מודע שלנו התאחדו ואז נתחיל לגלות את הרצונות האמיתיים שלנו. אל תידאגי לגבי האשלייה, העולם הוא לא באמת לינארי תלכי אחרי הלב והדרך כבר תתעקל אל הייעוד שלך.
ועוד דבר קטן,
את לא פועל קטן ומושתן, את מתעסקת בדברים החשובים ביותר ואת ייצור מדהים ומנסה ללמוד לעוף. תזהרי מהדברים שאת רושמת, הם יכולים לשמש ככבלים לקרקע.
יש לי תחושה שכל מה שצריך לדעת נמצא בדבריו הפשוטים של האיש המת ואהוב, תקשיבי לו.
עוז יקר. אני לא מבינה ולכן אני מבקשת הסבר.
"ההרגל ללכת אחרי רצון ליבנו (גם כאשר זה משקר) מתכנת אותנו מבפנים (משנה את התת מודע שלנו) ומשנה את המצב הדיפולטיבי שלנו להיות המצב הנדרש בשביל תפיסת השלמות".
ההרגל ללכת אחרי רצון ליבנו – הוא ההרגל הרגיל שלנו, כן. עד כאן אנחנו מסכימים – אז במה זה משנה אותי? או למה שזה ישנה את המצב ה"דיפולטיבי", זה הרי להמשיך ולהתנהל באותו הפורמט שעד עכשיו התנהלתי איתו?
הפועל הקטן והמושתן הוא השכל שלי 🙂
כן מסכימה איתך לגבי הדברים של האיש המת והאהוב. וגם לגבי היער. מה שזה דורש ממני זה תרגול מתמיד להישאר בהתבוננות.
“הרצונות שלנו” – הוא משפט יפה בהנחה שאנחנו מצליחים להתחבר למשהו אותנטי שמדויק עבורנו.
הדבר האותנטי שאת מדברת עליו (בפירוש שלי) הוא רצון ליבנו.
הוא ההרגל הרגיל שלנו אבל בדר"כ הוא לא היחידי, יש לנו עוד הרגלים (כמו להקשיב למה שאומרים עלינו, או להקשיב למה שאנחנו חושבים שאומרים עלינו). הכוונה שלי הייתה ללכת אך ורק אחרי הלב שלנו ללא קשר לכמה "הגיוני" הוא.
האם זה עוזר, או שאנחנו מדברים על דברים שונים?
זה עוזר. אבל מה עושה מי שאיבד את היכולת שלו להקשיב ללב? או את הביטחון שלו ביכולת שלו להקשיב ללב? מי שהיכולת שלו להקשיב מכוסה בשכבות של רעיונות שהוא מתקשה להבדיל בינן לבין קולו של הלב?
וגם, אולי, הכי גרוע מי שאיבד את האמון בקולו של הלב? כי הלב הוא איבר רגיש וכשהוא נדרש להכיל דברים שהוא לא מסוגל הוא מעביר את השרביט לבטן נניח. וזאת יש לה קולות שלא תמיד כדאי להקשיב להם . ואז כשהוא שומע קול שיוצא אי שם מתחת לראש – הוא חושד?
בכנות עוז, אני לא בטוחה שאני יודעת איך נשמע הלב.
"כל אחד על פני כדור הארץ יש לו אוצר המחכה לו," אמר לו ליבו. "אנחנו הלבבות, איננו מרבים לדבר על האוצרות האלה, כי בני האדם אינם רוצים עוד לצאת לחפש אותם. אנחנו מספרים עליהם רק לילדים. אחר כך אנחנו נותנים לחיים להוביל כל אחד אל גורלו. לרוע המזל מעטים הולכים בשביל שסומן להם- השביל אל הייעוד, ואל האושר…"
"לכן אנחנו, הלבבות, הולכים ומנמיכים את קולנו. אבל אנחנו לא משתתקים אף פעם. ואנחנו מקווים שהמילים שלנו לא יישמעו: אנחנו לא רוצים שבני האדם יסבלו מפני שהם לא הולכים אחרי לבבם". פאולו קאולו, האלכימיאי, עמ' 116-117.
הכל חוזר על עצת הרבי מאומן, ברגע שנחליט שאנחנו מקשיבים אך ורק ללב שלנו הוא יגביר את הקול שלו ונשמע רק אותו.
למרות זאת, הצעד הראשון הוא שלך והוא צעד של אמונה.
הלב שלך הוא הקול שמספר לך שיש לך ייעוד, שהדברים לא קורים לך במקרה, שאת הולכת להשפיע על העולם בעוצמה רבה. הראש והבטן הם הפחדים שמספרים לך שהעולם רציונלי, שאת לא מרכז העולם, שאתון היא הדבר האמיתי במקום הנשמה שלה.
כל מילה שלך היא סוכריה. שביל סוכריות.
אם יש מנגינה שמנגן לי הלב, היא עצובה. אין לעצב הזה מילים. כרגע התחושה של הייעוד התאיידה, אין לי רצון לשאת משאות,לכפות על עצמי צרכים שאינם שייכים לי. ברור לי שזה צריך לזרום מתוך היום יום שלי ולא מרעיונות גדולים שבאים לכסות על חסכים. אני חיה חיים קטנים מאוד, מצומצמים, נזיריים כמעט. תחושה של התכנסות שהולכת וגדלה. מפתיע אותי עד כמה ה"בחוץ" לא חסר לי. בסוף תבוא ההכרה שרק אני קיימת. נפגשתי עם זה היום והתגובה הראשונה הייתה פחד. במקום לשבת במערה על הר. אני יושבת כאן בבית. החלטתי להתמסר. לנסות לא לדעת שום דבר. עכשיו כשכותבת לך העצב שוטף אותי.
עוז – אהבתי את הציטוט של האלכימאי. מעטים סביבי חולקים חיבה לספר הזה, ועוד פחות חולקים לו חיבה מהסיבות שלי.
אתון – אני מזדהה – אבל אולי אני מבינה אותך לא נכון, אני סומכת עלייך שתתקני אותי אם אכן כך.
כשאני קוראת את הפוסט, אני חושבת על שאלות שמטרידות אותי כל הזמן. "מה אני רוצה?", "למה אני פה?" (ו'פה' הוא מונח בעל סקאלה משתנה… ), "האם הרצון הזה הוא אמת, או תולדה של פחד מפסיעה בדרך אחרת שאולי ממנה אין חזרה?"
כשעוז מדבר על זה, זה נשמע כל כך פשוט וקל: "עשה מה שליבך חפץ", אבל לבסטיאן זה עלה ביוקר, בדיוק בגלל שהוא לא הבין במה ליבו חפץ באמת.
……."לנסות לא לדעת שום דבר. "
אני מקווה שאת לא מתכוונת לזה באמת. זה נכון שככל שאנחנו יודעים יותר, אנחנו רק מבינים כמה שאנחנו לא יודעים כלום. זה מתסכל לפעמים, כי את מוצאת את עצמך מטילה ספק בהרבה מאוד דברים. אבל אני מוצאת שזה מקל עליי להבין את המציאות – שבה מעט מאוד צפוי וידוע.
הבנת בדיוק אטאלנטה, אבל בדיוק. וגם את הקושי שלי מול האמירה של עוז.
הלנסות לא לדעת שום דבר – זה מקום שמבקש להתנקות, מכל הברורים והמובנים מאליהם. היה לי כל כך ברור מה אני הולכת לעשות וזה הפסיק להיות ברור. הקושי שלי לגמור את התזה, החלטתי לקחת אותו ברצינות ולהבין מה הוא מנסה להגיד לי. בנקודה הזו אני מבקשת שהשכל שלי יפסיק לדעת. הורדתי אותו מהבמה. מעניין, אבל כנראה שמה שאני עושה זה באמת מה שעוז מדבר עליו. לתת ללב, או כמו שאני קוראת לזה לתובנה לעלות.
חברה טובה סיפרה לי על תקופה כזו אצלה. שנה היא ישבה בבית ואכלה חסכונות (גרושה שמפרנסת ארבעה ילדים, צריך ביצים של ברזל לעשות את זה), אחרי שהיא סגרה את החנות שלה. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות, היא סיפרה לי ולא הייתי מוכנה שוב, רק לחזור ולהתפרנס. אחרי שנה וחצי זה הגיע. היא הלכה לעסוק בתיווך נדל"ן, משהו שאף אחד, אבל אף אחד בסביבה לא היה מצמיד לה ( מעצבת פנים במקצוע, תמיד התעסקה ב"דברים יפים" כהגדרתה). היא מאושרת עד הגג מהעיסוק החדש וגם מרוויחה לא רע.
בואי ככה, לשם השיחה הזאת בינינו נבנה לנו שני מונחים. האחד נקרא לו – ממשות והשני – מציאות. המציאות, כפי שאני מגדירה את זה, זאת הפרשנות של השכל על הממשות. את יודעת כל הדיבור על המסומן והמסמן. המילים מסמנות את הממשות. זאת אומרת החושים קולטים – אני רואה שולחן והמחשבה מפרשת או מציינת את מה שהיא רואה – המילה שולחן. המילה שולחן היא תוכן של המחשבה. היא לא הממשות.
המחשבה היא מצוינת כשזה נוגע למטלות של נקרא לזה עיסוק בחומר, למשל לבנות שולחן. אבל, הברדק מתחיל כשהמחשבה מסמנת כל מיני אובייקטים שהיא מייצרת – כמו מחשבות על עצמי. התוכן של המחשבות האלה באופיו זהה לתוכן שעוסק בשולחן. (בשני המקרים מדובר בתוכן של מחשבה – מציאות). אז נוצרת האשליה שמה שחשבתי על עצמי יש לו את אותה הממשות כמו לשולחן. כשאני עוסקת בעצמי אני עוברת לחיות במציאות ולא בממשות.
ההבנה שלנו את העולם יכולה להתרחש בלי פרשנות. אני קוראת לזה תובנות. את בטח מכירה את זה אטאלנטה, התחושה הזאת שפתאום יורד האסימון. (זאת המקבילה ללב של עוז).
השכל הוא נהדר. אני חושבת שאני ואת שותפות לשימוש בו ככלי משמעותי בחיים. הוא חיוני לקיום. הוא חיוני לתפקוד.
אני רק מנסה עכשיו, להגדיר לו את הגבולות הנכונים. אני עושה את זה כי אני מבינה שהוא תפס אצלי פיקוד, כי היו תקופות שלהקשיב ללב הפך לבלתי אפשרי. השכל הציע קביים. היום אני מבינה שהגיע הזמן לנסות לראות איך זה בלי הקביים. לא שמישהו הולך כאן לוותר על השכל. לוותר על השכל יש לזה שם אחד – שיגעון.
מה שנכתב פה, בפוסט ובתגובות – זה מים חיים.
בשבילי, זה כמעט נס לקרוא את מה שאתם כותבים
(או חושבים וחושבות או הווים)
הלוואי והיו לי תובנות לתרום אבל אני מרגיש אילם כרגע.
אתה מים חיים. מים חיים שגם יודעים לזרום וליצור תוואי וגם לתפוס את הצורה שאותה הם ממלאים.
אתון יקרה, נגעת בנקודה חשובה ביותר בהתייחסות לכוחן של מילים. דברים משתנים כשאנחנו מנתחים את עצמנו כי אנחנו חושבים בצורה מילולית, ולמילים האלה יש הרבה כוח, אבל במובן מסוים זוהי גם מפלתן.
יש הרבה דברים שאין לנו מילים לתאר – זה שווה ערך לתחושות ומחשבות שאנחנו כמעט ולא מסוגלים לחשוב ולהרגיש לאורך זמן, בגלל הצורך הבלתי נשלט שלנו לתת להן שם.
היינליין כתב בסיפור קצר שנקרא "Gulf" משהו על הצורך בשפה אחרת מכל השפות הקיימות כדי שתהיה אפשרות להתקדמות מדעית, למשל. אחרי שחשבתי על זה לא מעט, הגעתי למסקנה שיש בזה משהו…
בהצלחה בנסיון ההליכה בלי קביים, אני עדיין מנסה לאזור אומץ…
עכשיו הדלקת אותי לקרוא את הסיפור. עשיתי קצת חיפוש ולא מצאתי את זה בפורמט של ebook.יש לך אולי קישור למשהו כזה? מעניין אותי מהי השפה האחרת שהוא מציע, האם יש לה איפיונים אחרים מעבר לשפה שאנחנו רגילים בה? שהיא שפה מסמנת? הם תתכן שפה שהיא לא שפה מסמנת?
זאת אומרת התתכן שפה שהיא לא מחשבה?
מוזיקה זאת דוגמא אחת שעולה לי. ציור. גם מתמטיקה יכולה להיות שפה כזו. שפה שאין בה אגו, ואין בה הבחנה בין שלי ולא שלי.
אני כותבת לך ומעניין אותי שאצל ההודים הבסיס "הפילוסופי/מדעי/חוקר" הוא השפה ואצלנו במערב זאת המתמתיקה. חייבת להגיד שלא ירדתי לעומק ההבדל הזה. אני ממש לא מבינה אותו.
המחשבה ככלי קומוניקציה היא לא הבעייה אלא המחשבה שהופכת לאמונה (מציאות), ממנה אני יוצאת לעשייה.
בעניין ההליכה בלי הקביים. עצם העובדה שנגעת בזה, כבר מציבה שם ספק בעניין הזהות בין המציאות לממשות. זה צעד חשוב.
ואת אמיצה מאוד. את יודעת את זה – אטאלנטה 🙂
לגבי הסיפור – הוא נמצא בספר שנקרא Assignment in Eternity שאולי אותו יהיה לך יותר קל למצוא. אם את לא מצליחה, תגידי לי ואני אסדר משהו 🙂
לפי מיטב זכרוני, הוא לא נוגע באפיוני השפה שהוא מציע כתחליף, אלא יותר מסביר למה יש צורך במשהו שהוא שונה בתכלית מהקיים.
לגבי יסודות הפילוסופיה וכד', אולי פשוט נתקלתי באנשים הלא נכונים, אבל קיבלתי את הרושם שרבים נהנים להתעסק בסמנטיקה. אי לכך, אין פלא שהשפה היא יסוד לדיון פילוסופי בפני עצמה. בתור דוגמה בלבד, אני מציעה לנסות לחשוב על מילים ששימוש "שגוי" הביא לכך שאנחנו לא ממש מבינים או לא מתייחסים להגדרת המילה. דוגמאה אחת לכך היא "פילנתרופ" – אוהב אדם, ולא נדבן. אני, אגב, לא רואה פסול בקיומו של אגו – רק בהוצאה שלו מהפרופורציות הראויות 😉
🙂 גרמת לי לחייך, גם בקטע של הפילוסופים. כן, הנקודה שאני לא נפגשת איתם היא בדיוק במקום של הפילסוף לשם הפילסוף.
את מתייחסת אל האגו מהמקום של האגו-איזם, חשיבות עצמית וכו'. אני מתייחסת לאגו – במובן של ההמצאה שנקראת "אני" והקונפליקט והייסורים שהיא מייצרת. כשמשחררים קצת את הקביים רואים מחזה ממש לא מרטיט, מעגלי, שאנחנו מחזיקים (מתחזקים) אותו והוא מחזיק אותנו (מציאות), שאין לו שום קשר לממשות.
בעניין היינליין, מעניין שהוא כותב את זה בהקשר של המדע. זאת אומרת מחבר שני קצוות שלא מתחברים, לעניות דעתי ואולי כן. נניח מתמטיקה יכולה להיות מעין שפה כזאת, אבל גם אז זאת לא המתמטיקה הרגילה שאנחנו מכירים. אלא יותר המתמטיקה שהסופים/מקובלים התעסקו איתה, שעליה אני יודעת כמעט אפס. אם הוא לא מציע איפיוני שפה אחרים, אז זה פחות מעניין… בכל אופן תודה על ההצעה.
אם גרמתי לך לחייך – עשיתי את שלי. כשאת עצובה גם אני 😦
בכל אופן, מסתבר שהוא פיתח את זה קצת יותר – לסיפור הזה יש ערך בויקיפדיה (כן, זה נלוז, אבל זה נגיש במהירות…) ושם את יכולה לקרוא קצת בכלליות על השפה, שנקראת Speedtalk.
חוץ מזה, בגלל שאני כזו פושעת, מצאתי איזה קובץ באינטרנט שיש בו 54 ספרים של היינליין. כמובן, שברגע זה הסתבר לי שהוא מכיל הכל פרט לסיפור הזה. אוף.
🙂 תודה על ההפנייה. כשאת אומרת יש בו 54 ספרים את מתכוונת אי-בוקס או ליין? נגישים רק לפושעים או גם לחננות עיוורות, חסרות כישורי פריצה בעליל?
נגישים לפושעים קטנים 🙂 אני יכולה לשלוח לך אותו אם את רוצה (באי מייל, אבל לא לגמרי… )
אשמח לקבל מה שתשלחי
תענוג להקשיב לכם….
הייתי ממשיך להקשיב לשיחות האלו שעות…
לא משנה איך נעשה או מה נעשה (במיוחד כי זה כבר כתוב מראש בראש לפי הרשמים החרותים בו) אלא רק איך נגיב לעשייה הזו בהווה. ואפשר להגיב "אחרת" רק כשמנסים שוב ורואים שהפעם זה לא כואב ולכן, מפסיקים לברוח או להגן על עצמנו.
זה שילוב של הרצון לחוות את האסור והמותר שנקבעו אי שם בעבר הרחוק ורצון חדש שכביכול נולד מהעשייה הזו. לכן, כאילו מחפשים דרך ובסוף מגלים שאנו בעצמנו הדרך. דרך הביטוי. כשהופכים לאחד, המסר עובר דרכנו במודע וללא צנזורה, מתוך שחרור האחיזה במחשבות ובתעתוע כי רואים שהכל אחד. המסר אותו מסר. 5 החושים קולטים אותו הדבר את העולם. לפי אותם חוקים. ההבנה או רמת ההבנה משתנה ולכן גם עוצמת החויה.
גם הרצון, כמו כל דבר אחר הוא השתלשלות. לפי ההבנה והמשמעות אנו פוגשים את הרצון שלנו בדרכים שונות.
רק על ידי העשייה לומדים שהרצון העמוק ביותר נשאר אותו רצון ולובש צורות שונות.
כל עוד שאנו בוחנים ומנסים אנו פוגשים ברצון האותנטי בדרך של ניסוי. ההבנה מעמיקה ומאפשרת ישום הרצון האותנטי כאשר כל הניסויים נגמרים… ואז, חיים מאמון.
שלחתי תגובה
קיבלת?
איזה פוסט ואיזה תגובות. תענוג.
אני רוצה להתיחס קצת להיינלין. הרומן שיש לו עם שפות באופן כללי הוא גם תענוג. השיא שלו (לדעתי) הוא ה Grok ב Stranger in a Strange Land.
אפילו יש על זה ערך בויקיפדיה: http://en.wikipedia.org/wiki/Grok
אביה – הבוקר הזה הוא בוקר טוב כי הופעת כאן, אומר המוח שלי שעדיין אחוז בטוב ורע 🙂 עשית עוד קצת סדר במה שעוז כתב. ההתכתבות ההיא עזרה לי (תודה שוב). אז ברשותך אני אשאל גם כאן.
כשאת כותבת לי הרצון לחוות את האסור והמותר – הדימיון שלי ( שגם נשען על ניסיון עבר ) אומר לי שעכשיו אני אשקע בחגיגה בלתי נגמרת של כל ה"התנהגויות האסורות" (אני משאילה ממך את הז'רגון) וזה כמו שכתבת לי אז וכתבת כל כך נכון –
*אני נוהגת להניח לרגשות או מצב מסויים "להיות" זמן מוקצב. לאחר מכן, אני עוברת לנהיגת הילוכים מכוונת כדי למנוע ירידה למצולות שכבר מוכרים לי וידוע לי שהם לא תומכים בי. כל פעם הירידה הולכת ומתקצרת כי אני יודעת מה תומך בי ומה לא. זה תהליך מתמשך עד שמגיעים לרצון שעליו אני מדברת, רצון משולב בכוונה אחת. כל השאר מתגמד. גם החשיבות העצמית בדרך השלילה 🙂 *
אני מדברת על מה שמוח שלי מבין שאם אני ארשה לעצמי לחוות את האסור אני ארד לאותם מצולות שאת מזכירה כאן ואני רוצה לחסוך את זה ממני. זה נראה לי מיותר.
ככל שאני כותבת אני מבינה שאת לא מתכוונת לאיזה פסיביות טוטאלית, אלא למשהו שקשור להיבטים שלא נתתי להם מקום עד עכשיו, זאת הדחקתי או פחות בדקתי. אם יש שינוי שהוא משמעותי, גם בעקבות השיחה שלנו, זאת הנוכנות הזאת להיפגש עם מה שקודם השתקתי – שלזה את כנראה מתכוונת ופחות לנתינת דרור לכל החשקים באשר הם.
______________________
בפעם הראשונה שמגיבים כאן – התגובה מחכה לאישור שלי, אחר כך את מופיעה מיד אלא אם כן את משנה משהו בשם או באתר.
נתי – אני מתגעגעת לנוכחות יותר אקטיבית שלך באתר שלך, אבל מניחה לך, כי לטעמי אתה עושה נכון. מקווה שאתה מפלס לך דרך. שמחה מאוד כשאתה מגיע לכאן.
ירון- תודה. מתוך האתר:
Grok means to understand so thoroughly that the observer becomes a part of the observed
היינלין אכן מצטרף כאן יפה לדיון 8)
הייתי מחדדת – הצופה והנצפה זה אותו הדבר עצמו.
כל הרעיון הוא להגיע למצב שתסמכי על עצמי (אמון בעצמך = אמון בעולם) וכתוצאה מכך, תסמכי על השיפוט שלך (שנשען כתוצאה מהלימוד על מה שתומך בך = באחרים) ועל הבחירות שלך (אין כוונת זדון) לא לך ולא לאחרים.
הפחד מפני האסור, כולל ביטוי רגשות אסורים ועשייה אסורה. הפחד מטעויות. הפחד מאכזבות וכעסים ישנים וחדשים. ועוד. לתת ביטוי לכל הדחוי = לא רצוי = רע בעיניי, זה שחרור הנקרא "הכרת הרע" כשלמעשה, זו כל העבודה האמיתית. כי את הטוב אנו מכירים או לכל הפחות שואפים אליו.
בהכרת הרע אנו מכילים את מה שפגע או עלול לפגוע ובעצם על ידי כך יוצרים קשר עם הלא ידוע = אלוהים… הוא הלא ידוע הגדול ביותר והשאר, זה היפוכים למה שאנו קוראים לו טוב.
גם אני ויתרתי על ענייני החשק כי היה לי ברור שלא בזה היה מדובר. זה יותר על הרגשות מאשר על מאוויים פיזיים.
ומעצם הרעיון שעל ידי העשיה אנו לומדים, אין פה בכלל ענין של פסיביות אלא אומץ לבטא את עצמי. בנוסף, פנטזיות "אסורות" יכולות לקבל ביטוי בדימיון. הן לא מזיקות אלא משחררות. אני בטוחה שאת מודעת לגבול הדק בין המותר ואסור שעלול לפגוע בך או באחרים אם תהפכי את הפנטזיה למציאות… 🙂
תודה אביה, הנה צילום שלי בשבילך
והנה צילום שמוקדש לעוז
ועוד גרסא על מה שדיברנו כאן
http://www.tricycle.com/issues/overheard/4117-1.html
הזכרת לי את אחד הסיפורים של אושו מהספר "כשהנעל מתאימה" – הוא מספר על דג שמחפש את האוקיאנוס. הדג שוחה ושואל אנשים לאורך הדרך "איפה האוקיאנוס?". הוא מקבל המון עצות איך להגיע לשם. "תעשה מדיטציה ותגיע" אומר לו אחד. יום אחד הוא פוגש מישהו שאומר לו "אתה כבר באוקיאנוס". ולדג קשה להאמין. "אבל אמרו לי שאני צריך לעשות X כדי להגיע!!"
כך אני זוכרת את הסיפור – אולי הוא קצת אחרת.
אנו נולדים עם תחושות טבעיות רבות שהחינוך והדוגמא ממבוגרים סביבנו מקלקלים לחלוטין. ילד למשל יושב זקוף באינסטינקט. עם הזמן אנחנו לומדים לשבת כפופים, רגל על רגל. לכל ילד יש חוש טבעי לרעב ושובע. התניות של אוכל עם נחמה, היעדר אוכל כשרוצים ויותר מדי אוכל כשלא רעבים משבשים לנו את החיבור לגוף.
את מדברת על חיבורים אחרים שכל כך השתבשו עד שאת כבר לא יודעת אם המסר אמיתי. אם הוא לא מסונן מדי או מושפע מדי.
אם אני מסתכלת על מה שאת אומרת מתוך ניסיון ההקשבה שלי לגוף אני אומרת שאפשר ללמוד להקשיב ללב. זה קשה ומבלבל, אבל אפשרי.
לעיתים אנחנו במצב שהמטוטלת כל כך חזרה שצריך לנער אותה. היא לעיתים תקועה במצב אחד. את עכשיו מפעילה עוד יותר את השכל כדי לשחרר את הלב. זה הצעד הנכון. ואולי נחוץ שתאפשרי לעצמך זמן שבו תקשיבי בעיקר ללב. איך אמרת – צריך ביצים בשביל זה. מתוך זה שאת חשבת כבר המון עם הראש – הקשבה ללב תהווה ניגוד ולו מוגזם לזמן מה. אבל האיזון יבוא.
האיזון שלי מול האוכל לקח 6 שנים ואני עדיין משכללת אותו. תחילה היו בולמוסים ואכילה לא נכונה. עברתי לקשיחות אבל עם הבנה שאי אפשר הכול בבת אחת. הייתי סבלנית עם עצמי. יינג ויאנג – לאפשר גרעין של השני – לא למחוק לחלוטין את הצד השני של המטוטלת. עברתי לקשיחות של 5-6 ארוחות ביום אבל הרשיתי לעצמי שוקולד או פיצה מדי פעם.
האם 6 שנים זה הרבה זמן להגיע למה שיש לי כרגע – תחושה אמיתית של רעב ושובע? הבנה של מסרים הגוף כשאני שומעת גרגור או מתעוררת ויודעת שאני זקוקה לארוחת בוקר בלי שום תיווך של מחשבה.
ידיעה.
אין לי מושג אם אני מצליחה להסביר את עצמי. זה באמת נושא שקשה לנסח במילים.
את מצליחה להסביר את עצמך מצוין. מה שאת אומרת לי זה סבלנות.
אם מתמידים בניסיון בסוף מצליחים – אכן, גם אני מאמינה בזה.
אתון יקרה, למרבה הצער אני כבר לא בבית, אז אני אשלח לך את הקובץ בסוף השבוע.
אין שם את הסיפור שרציתי לתת לך, אבל דווקא את Stranger in a Strange Land יש, ואני בדיוק קוראת אותו, אז אולי עוד נזכה להחליף רשמים 🙂
לא בוער ממש, בינתיים אני עסוקה עד מעל לראש, כי עם כל ההתחבטויות שלי כאן, אני בכל זאת מגישה כל מיני וגם יש לי דד-ליין מבחינת העבודה וגם רשימת קריאה לא קטנה…סוף שבוע, זה ממש, אבל ממש בסדר.