Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for דצמבר, 2007

זוכרים את הזוועתותיאדה הזאת?
וול, זה מתחיל להסתובב ברחובות.
הנה צילום מהבלוג של ILook [שזה עתה זכה במקום הראשון, ועל כן זיכה את תל-אביב בתואר "העיר המתלבשת הכי טוב לשנת 2007", בתחרות בלוגי אפנת הרחוב העולמית – בין היתר בגלל שכולנו פטריוטים ורצנו להצביע, מי אינקלודד.]


אני לא יודעת מה איתכן בנות (ובנים). תקראו לי אולד סקול, תקראו לי אולד פשן, תקראו לי לגעת עם מקל ארוך מאוד וגם אז לא הייתי נוגעת. מה יהיה? אני שואלת בדאגה.
אין לי שום בעיה עם גברים שמבליטים את הישבן. אבל השילוב הקטלני הזה עם הגרביים עד הברך, מיד מזכיר לי את התלבושת הלאומית של בוואריה. שילוב קסום שאני חושדת בו מלכתחילה ככזה ששימש השראה לטרנד המעיק החדש שלפנינו. עדיין, יש הבדל בין טרול שמסתובב לו חופשי, עטור כובע ונוצה, בין הרי האלפים ולא מזיק ויזואלית לאף אחד, למיטב יקירי האומה שיסתובבו לנו מעתה בזה הפורמט בקניונים, ברחובות ובמשרדי הממשלה.
לא ירחק היום, אני אומרת לכם, וגם השוטרים שלנו יראו ככה.

Read Full Post »

נסעתי לפגישת עבודה עם חום. לא יכולה יותר להפסיק את החיים בגלל כל הבקטריות שהחליטו להקים אצלי התנחלות. החלטתי פשוט לקחת איתי את החיידקים לסיבוב.
זה התחיל מאוד בסדר. הרבה ויצ'ים, סיפורים על בליינד דייטים, הGEO שממולי היה גבר. הסתחבקנו, הסתחררנו, התחרקנו. והגענו לשורת הישורת של ההצעות שלי מול ההצעות שלו. זאת חברה לא קטנה שעבדתי מולה פעם, והשארתי לי אותם על אש קטנה ועכשיו התחלף להם ההוא שעומד בראשם וזאת הזדמנות לנסות להציע משהו שדווקא בא לי עליו ויכול להיות פתח למשהו שיתקיים במקביל לנבירה בספרים.
הקיצור הוא הציע, אני הצעתי – ובפגישה הרגשתי תזמורת פילהרמונית בקונצרט מוצלח.
מכירים את זה?
אבל.
יצאתי מאצלו, ואתם מכירים גם את זה – הרגע הזה, שהוא כבר בורח עם העיניים ואתם יודעים שלא הצלחתם למכור?
פאק.
אני לא בטוחה.
אבל התחושת בטן שלי, אומרת שלא הצלחתי להעביר את כל מה שרציתי להעביר, כי התמקדתי במה שכבר שבמילא היה מוסכם. ולא שמתי לב, לכל מיני הנחות יסוד שלו, שעליהם היה צריך להאיר בפנס, כדי שאני אצליח לדחוף את העגלה שלי פנימה.
האם זה החום, שבאמצע הפגישה ממש עלה לי, שפגע בערנות, ביכולת שלי להגיב "בזמן ובמקום שיראה לנו"?
טוב. עד כאן חלק א'. אני אנסה בעוד כמה ימים, לעשות בקרת נזקים.
מה שיותר מעניין.
היא התחושה הזאת שעלתה אי שם ממפתח הלב. משהו כזה מצמית, שעשה לי רק לרצות לברוח.
היא עלתה כל כך מהר, שנראה היה שהיא באה בלי מילים, נטולת מחשבה. היום אני יודעת שחייבת להיות שם הערכה מחשבתית, הרף עין שמכריע את הכף לכאן או לכאן, כדי ליצור את התחושה.
החלטתי שאני לא בורחת ויהי מה.
אני נושמת ליד זה וממשיכה את היום כרגיל.
זאת הדרך ללמוד לקבל כל מה שמגיע. זאת גם הדרך ללמוד לא לפחד. מה שבא ברוך הבא.
החלטתי והתיישבתי לכתוב את התזה.
נפלתי. פליקר, בלוגים, אינטרנט.
ככה העברתי את הזמן שהיה אמור להיות מוקדש לכתיבה.
הדרכים הפתלתלות של המיינד, שיוצרות תחושה שהדברים גדולים מאיתנו.
ועכשיו ההתמודדות עם השלב הבא – לא להיכנס לפינה של האכזבה מעצמי. שום דבר. אני במסלול הנכון. להחזיר חזרה את המטרות מול העיניים. להרים להנחתה מהנקודה האחרונה שאיבדנו קשב. הכל בסדר.
כך יוצרים שינוי. כמה שיותר נחזור על ההרגל שרוצים לפתח, לשם נתפתח. את רומא אי אפשר לבנות ביום אחד.

הנה משל נחמד על התודעה

משל הפרה

ההכרה שהייתה רגילה במשך זמן כה ארוך לצאת החוצה אינה מופנמת פנימה בנקל. קשה להגביל פרה המורגלת לרעות בגניבה באחוזות של אחרים, לסככה שלה, אפילו אם בעליה מפתה אותה עם דשא טעים ומספוא מעולה. היא מסרבת בפעם הראשונה. לאחר מכן היא אוכלת מעט, אולם הנטייה הטבועה בה לסטות מתגברת והיא כושלת. כאשר היא מפותה באופן חוזר ונשנה על ידי הבעלים, היא מרגילה את עצמה לרפת. לבסוף, אפילו אם משחררים אותה היא לא תנדוד. אותו הדבר עם ההכרה. אם פעם אחת היא תמצא את אושרה בפנים, היא לא תפנה החוצה.

מתוך : " נצחיות מודעת", אוסף של שאלות שהוצגו לראמאנה מהרישי בשנים 1935-39

_______________________

*הציטוט הזה שייך לחסידות צ'כנוב.

Read Full Post »

מזה שלושה חודשים (אולי יותר) אני נגררת ממצוקה אחת לשנייה. זה התחיל עם כתף קפואה שלא יכולתי להזיז, פלוס כאבי תופת, המשיך בשריר וגיד קרועים פלוס כאבי תופת ותנועה מוגבלת ואחר כך מוגבלת פחות, וממשיך כעת (בנוסף לסד שעדיין על הרגל) עם שתי דלקות חדשות (קשורות זו לזו בקשר עקיף), פלוס ברדק ואנטיביוטיקה והסתבכויות, בנוסף שלשום הגיעה שפעת כבדה למדי ואתמול סבלתי מסחרחורות ותחושת מיסטול כבדה (זה היה החלק הנעים) כתוצאת לוואי של אחת התרופות.
אני מזכירה לעצמי את האביר השחור של מונטי פייתון. זה שמאבד כל פעם חלק ומבקש עוד.

את השפעת העביר לי הזוגי. יצא שהשבוע בילינו הרבה יחד בצפייה משותפת ומזוכיסטית בסדרה המעודדת והכה מתאימה: "עמוק באדמה".
שלשום כששקלנו מיון כי התחלתי להשתין דם (פרדון דה פרנץ'), התחלתי לעשות דילים עם אלוהים. מוכנה למות, אבל בהכרה, בלי סבל מתמשך ונוראי ויחסית מהר והכי חשוב – שהוא יהיה נוכח.
היה לי רגע אחד של פוקוס (לא משימה קלה), שבו היה לי הבהוב של מה זה אומר להיות שקטה בלב הסערה. גם אם מסביב יהום הסער, אפשרי שהתודעה תישאר יציבה. יציבה במובן של חזקה, לא מתבכיינת, לא נבהלת, לא קורסת, לא מזדהה עם הסבל. יציבה במובן של יכולת ריכוז, של כוח מנטאלי.
תמונה אחת רצה לי בראש, בלופ אין סופי. אם המנזר בשאולין (החלק של הנזירות), שהיא כבר קשישה מאוד, שנשארה לה רק יכולת התנועה של כפות הידיים, מאמנת כל היום את הידיים. ראיתי סרט תעודה עליה. מופת של אדם.
לפעמים כאן בבלוג אני מדברת על שחרור. מצבי המיוחד עזר לי לתרגם את זה למונחים פשוטים: שחרור מהתלות בתנאים החיצוניים. לא חשוב מהו זה שקורה, "אתה", שזה התודעה שלך, לא מתבלגן יחד עם זה. כל שנבקש לו יהי.

כאן אתון עיוורת בתפקיד איוב*.

___________________________

* מחווה למרג'

 

Read Full Post »

אני והבת-דודה בפייסבוק

את הפוסט הזה כבר פרסמתי ואף מחקתי, כי חשבתי שלא יאה לאישה רצינית כמוני להטריד את קוראי המשובחים בזוטות מסוג הזה. אלא מאי, הבוקר, היה לזה המשך שבמובנים מסוימים אף מתעלה ובגדול על הקטע הקודם.

הנה הקטע שכתבתי לפני יומיים..

 

כן, אני יודעת שעוד פוסט על פייסבוק, זה מה שחסר לכם. אבל זה חזק ממני. אחרי הגל של החברים, מגיע עכשיו גל של בני דודים נידחים. היום קיבלתי מסר מבת דודה ביוסטון טקסס, שבחיים אני חושבת דיברתי איתה פעם אחת [באיזו בת מצווה], וגם זה לא בטוח, שהיא רוצה לשים אותי כחברה אצלה בפייס בוק. הבת דודה הזו רק שתבינו, היא הבת של הבת של הבת דודה של אבא שלי. זאת אומרת האבא של הסבא שלי והאמא של הסבתא שלה היו אחים. אתם קולטים? אנשים התחרפנו. לקח לי איזה עשר דקות להבין במי מדובר, היא פנתה אלי כאילו כל יום אני אוכלת איתה פנקייק לארוחת בוקר, שם ביוסטון טקסס. עכשיו איך אני אסביר לה בעדינות שפייסבוק לא מרשה לי להירשם כאתון עיוורת? או שמאז שניסיתי להירשם כאתון עיוורת הפכתי לפרסונה נון-גראטה בפייסבוק (תמיד ידעתי שההשגחה העליונה שומרת עלי). כל פעם שאני כמעט מתפתה להירשם בעקבות הזמנה – אני מקבלת את ההודעה : יו אר נוט אליג'בל טו רגיסטר, משו כזה. מי אני שאתווכח עם פייסבוק?

מצד שני כל הקסם הזה – הנה נפתח הפתח להסתחבקות עם כל היהודיות הטחונות של טקסס. נתי מחפש משקיעים, אז אולי איזו פרינסס תשקיע במיזם יהודי כשר? אולי בכל זאת אני אשבר ואכנע לאלוהי הרשת, לדרישות של האח הגדול וארשם בשמי האמיתי עם תמונה? אין כמו קשרים, לא? – בחיים לא!

 

ועכשיו לחדשות הטריות:

הבוקר אני מקבלת עוד הזמנה. הפעם ממישהי שהשמיצה אותי והוציאה דיבתי רעה בקטע המקצועי. הלכה ולכלכה די בציבור (פרסמה משהו) על העבודה שאני עושה, אבל ממש קטע מסריח במיוחד. אחרי שהוכחתי באותות ובמופתים שהיא מדברת שטויות (בפרסום תשובה) גם אז כשהיא לא ידעה לאיזה חור באדמה להכניס את עצמה, היא עדיין המשיכה להיטפל לכל מיני זוטות – למרות שהיה ברור שהיא טעתה. להתנצלות כמובן, מעולם לא זכיתי. לא במעמד ההוא היותר ציבורי ולא אחר כך, ברמה האישית. כלום, נאדה.

היום אני מקבלת ממנה אי-מייל שהיא רוצה לשים אותי כחברה בפייסבוק.

תגידו, אני מפספסת משהו?

___________________________

ובנימה יותר רצינית והרבה הרבה יותר מבאסת.

הצעתי עכשיו את עזרתי ההתנדבותית למאבק המורים.  מה אתכם?

Read Full Post »

יום עצמאות שמח

טוב אנשים יקרים, הפעם זה רשמי, הוזמנו על ידי השגרירות הפינית לחגיגות יום העצמאות הפיני. סוף כל סוף זכינו להכרה שמגיעה לנו. הזוגי שנמצא עכשיו בפינלנד מדווח לי שיום העצמאות הפיני זאת המקבילה ליום כיפור אצלנו. אף אחד לא נמצא ברחובות [אתם צודקים, אצלנו ביום כיפור יש יותר תנועה].
אם נעצור לרקע לרגע, יום העצמאות ה-90 של פינלנד, נחגג אתמול והפינים לקחו סוף שבוע ארוך. מה עושים הפינים ביום העצמאות? נתחיל בזה שיום העצמאות נופל בעיתוי לא מדהים מבחינת מזג האוויר. בתקופה הזו של דצמבר, מזג האוויר הוא הכי גרוע. יורד לא מעט גשם, הקור הוא עוד לא הקור של השלג הגבוה – שזה החורף שהפינים מעדיפים – שעות "האור" [זרזיף לחלוחי ואפרפר] מצומצמות ביום מוצלח ולא קיימות ביום פחות מוצלח [הזרזיף האפרורי נעלם בשל תנאי מזג האוויר] והדיכאון בשיאו.
בשילוב תואם עם מזג האוויר, חוגגים הפינים את יום העצמאות בבתי הקברות ומקיימים טקסי זיכרון ותהלוכות של קשישים שהיו פעם קרביים. גם הם כמונו מחברים את העצמאות אל המתים, אלא שמישהו צריך להסביר להם, שלא עושים את זה ככה – קודם מציינים את יום הזיכרון ורק אחר כך, מגיעות חגיגות יום העצמאות. הם גם מדליקים נר בחלון, משהו בסגנון חג החנוכה אצלנו. וה-אירוע של יום העצמאות, מעין מקבילה לטקס הדלקת המשואות שלנו, רק הרבה יותר פופולארי, זהו הנשף שמתקיים במעונה של נשיאת המדינה, שמארחת מדי יום עצמאות כ-2000 אורחים. הטלוויזיה מעבירה בשידור ישיר את הנשף שנמשך כשעתיים וכל הפינים יושבים מרותקים לטלוויזיה ובודקים מי הוזמן והאם הם מכירים מישהו מהמוזמנים, וגם חשוב לא פחות – מה המוזמנים לובשים. טקס האוסקר בגרסא הפינית. הנשיאה, אגב, נראית מבואסת לאללה. תארו לעצמכם לעמוד ככה וללחוץ ל-2000 איש את היד ומילא ללחוץ, זה אמור להעשות תוך כדי חיוך ואמירת משפט מלווה.

ועכשיו לווידוי, ההזמנה לחגיגות העצמאות הגיעה אלינו לא בגלל ששגריר פינלנד בישראל החליט שזה הזמן לטפח אותנו, אלא בשל השכנה הפינית המקושרת שגרה קומה מלמטה. לא מדהים שדווקא לנו יש שכנה פינית? היא אישה מבוגרת בת 65, שהגיעה לישראל במלחמת השחרור [או שזה היה במלחמת סיני?] כאחות, התאהבה בפצוע מלחמה והתחתנה איתו. שניהם מטורללים משו משו. באיזה שבת אחת, בשעה שבע לפנות שחר [כן, כן שבע בבוקר] העירו אותנו צלצולים היסטריים באינטרקום. הזוגי זינק לענות ומהרמקול של האינטרקום בוקע קולה ההיסטרי של שכנתנו הפינית שצועקת שהמים של המזגן שלנו מטפטפים על העץ בגינה. אני לא מגזימה כאן בכלום אנשים יקרים, בכלום. מה את רוצה שנעשה? הוא שאל בסרקסטיות עצבנית, שנספק לעץ מטריה? היא החליטה שהמים של המזגן פוגעים בעץ. בכל אופן הצלחנו להרגיע אותה, רק אחרי שהסטנו את הצינור של המזגן. בעלה הלוחם שנשאר נכה בעקבות הפציעה, הוא טיפוס עצבני שמשחרר את התסכול שלו על הסביבה בהתקפי עצבים וצרחות. כשהוא מדוכא הוא מקשיב למקהלת הצבא האדום בקולי קולות. כשאני שומעת את שירת האוצ'ה צורנייה בוקעת מלמטה, אני יודעת שגם הצרחות בדרך. הם גרים, אגב בדיוק קומה מתחת לההיא שהבעל באופן קבוע מיישר משטחים בבית עם הראש שלה. בניין שכזה. אני תוהה אם הם יחסרו לי בדירה החדשה שלנו.

עכשיו כשאני מביטה בהזמנה לחגיגות העצמאות, אני רואה שבמרכז התוכנית האמנותית הקרנת סרט פיני שראיתי: "Mother of Mine". הסרט, שהוא סרט מעולה, היה מועמד לפרס האוסקר ב-2005 והבמאי שלו הוא קלאוס הרו. הסרט עוסק בתקופה של מלחמת העולם השנייה, כשהשבדים לקחו אליהם ילדים פיניים, כדי להגן עליהם בזמן המלחמה. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי של ילד שנסע לשבדיה ונקרע בין שתי האמהות שפתאום נהיו לו, הפינית והשבדית שאימצה אותו. זה כמובן דפק לו היטב את החיים. אני לא בוכה בדרך כלל בסרטים. בסרט הזה שפכתי נהרות. חתיכת מסיבה זאת הולכת להיות…[אולי נציע להם את "מציצים" או את "גבעת חלפון אינה עונה" בתרגום לפינית למסיבה?]

והנה דוגמית מהנשף מהשנה שעברה. הגברת תריה תורונן שמופיעה כאן היא זמרת שהייתה סולנית של להקת מטאל פינית (סימפוניק מטאל) מצליחה. וחברי הלהקה העיפו אותה מהלהקה בטענה שהיא חמדנית מדי.  תודו, תודו שהפינים זה עם שאין אחר כמוהו. בינתיים חברי הלהקה מצאו סולנית אחרת והיא פצחה בקריירה עצמאית.

Read Full Post »