Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for 7th ב-דצמבר, 2007

יום עצמאות שמח

טוב אנשים יקרים, הפעם זה רשמי, הוזמנו על ידי השגרירות הפינית לחגיגות יום העצמאות הפיני. סוף כל סוף זכינו להכרה שמגיעה לנו. הזוגי שנמצא עכשיו בפינלנד מדווח לי שיום העצמאות הפיני זאת המקבילה ליום כיפור אצלנו. אף אחד לא נמצא ברחובות [אתם צודקים, אצלנו ביום כיפור יש יותר תנועה].
אם נעצור לרקע לרגע, יום העצמאות ה-90 של פינלנד, נחגג אתמול והפינים לקחו סוף שבוע ארוך. מה עושים הפינים ביום העצמאות? נתחיל בזה שיום העצמאות נופל בעיתוי לא מדהים מבחינת מזג האוויר. בתקופה הזו של דצמבר, מזג האוויר הוא הכי גרוע. יורד לא מעט גשם, הקור הוא עוד לא הקור של השלג הגבוה – שזה החורף שהפינים מעדיפים – שעות "האור" [זרזיף לחלוחי ואפרפר] מצומצמות ביום מוצלח ולא קיימות ביום פחות מוצלח [הזרזיף האפרורי נעלם בשל תנאי מזג האוויר] והדיכאון בשיאו.
בשילוב תואם עם מזג האוויר, חוגגים הפינים את יום העצמאות בבתי הקברות ומקיימים טקסי זיכרון ותהלוכות של קשישים שהיו פעם קרביים. גם הם כמונו מחברים את העצמאות אל המתים, אלא שמישהו צריך להסביר להם, שלא עושים את זה ככה – קודם מציינים את יום הזיכרון ורק אחר כך, מגיעות חגיגות יום העצמאות. הם גם מדליקים נר בחלון, משהו בסגנון חג החנוכה אצלנו. וה-אירוע של יום העצמאות, מעין מקבילה לטקס הדלקת המשואות שלנו, רק הרבה יותר פופולארי, זהו הנשף שמתקיים במעונה של נשיאת המדינה, שמארחת מדי יום עצמאות כ-2000 אורחים. הטלוויזיה מעבירה בשידור ישיר את הנשף שנמשך כשעתיים וכל הפינים יושבים מרותקים לטלוויזיה ובודקים מי הוזמן והאם הם מכירים מישהו מהמוזמנים, וגם חשוב לא פחות – מה המוזמנים לובשים. טקס האוסקר בגרסא הפינית. הנשיאה, אגב, נראית מבואסת לאללה. תארו לעצמכם לעמוד ככה וללחוץ ל-2000 איש את היד ומילא ללחוץ, זה אמור להעשות תוך כדי חיוך ואמירת משפט מלווה.

ועכשיו לווידוי, ההזמנה לחגיגות העצמאות הגיעה אלינו לא בגלל ששגריר פינלנד בישראל החליט שזה הזמן לטפח אותנו, אלא בשל השכנה הפינית המקושרת שגרה קומה מלמטה. לא מדהים שדווקא לנו יש שכנה פינית? היא אישה מבוגרת בת 65, שהגיעה לישראל במלחמת השחרור [או שזה היה במלחמת סיני?] כאחות, התאהבה בפצוע מלחמה והתחתנה איתו. שניהם מטורללים משו משו. באיזה שבת אחת, בשעה שבע לפנות שחר [כן, כן שבע בבוקר] העירו אותנו צלצולים היסטריים באינטרקום. הזוגי זינק לענות ומהרמקול של האינטרקום בוקע קולה ההיסטרי של שכנתנו הפינית שצועקת שהמים של המזגן שלנו מטפטפים על העץ בגינה. אני לא מגזימה כאן בכלום אנשים יקרים, בכלום. מה את רוצה שנעשה? הוא שאל בסרקסטיות עצבנית, שנספק לעץ מטריה? היא החליטה שהמים של המזגן פוגעים בעץ. בכל אופן הצלחנו להרגיע אותה, רק אחרי שהסטנו את הצינור של המזגן. בעלה הלוחם שנשאר נכה בעקבות הפציעה, הוא טיפוס עצבני שמשחרר את התסכול שלו על הסביבה בהתקפי עצבים וצרחות. כשהוא מדוכא הוא מקשיב למקהלת הצבא האדום בקולי קולות. כשאני שומעת את שירת האוצ'ה צורנייה בוקעת מלמטה, אני יודעת שגם הצרחות בדרך. הם גרים, אגב בדיוק קומה מתחת לההיא שהבעל באופן קבוע מיישר משטחים בבית עם הראש שלה. בניין שכזה. אני תוהה אם הם יחסרו לי בדירה החדשה שלנו.

עכשיו כשאני מביטה בהזמנה לחגיגות העצמאות, אני רואה שבמרכז התוכנית האמנותית הקרנת סרט פיני שראיתי: "Mother of Mine". הסרט, שהוא סרט מעולה, היה מועמד לפרס האוסקר ב-2005 והבמאי שלו הוא קלאוס הרו. הסרט עוסק בתקופה של מלחמת העולם השנייה, כשהשבדים לקחו אליהם ילדים פיניים, כדי להגן עליהם בזמן המלחמה. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי של ילד שנסע לשבדיה ונקרע בין שתי האמהות שפתאום נהיו לו, הפינית והשבדית שאימצה אותו. זה כמובן דפק לו היטב את החיים. אני לא בוכה בדרך כלל בסרטים. בסרט הזה שפכתי נהרות. חתיכת מסיבה זאת הולכת להיות…[אולי נציע להם את "מציצים" או את "גבעת חלפון אינה עונה" בתרגום לפינית למסיבה?]

והנה דוגמית מהנשף מהשנה שעברה. הגברת תריה תורונן שמופיעה כאן היא זמרת שהייתה סולנית של להקת מטאל פינית (סימפוניק מטאל) מצליחה. וחברי הלהקה העיפו אותה מהלהקה בטענה שהיא חמדנית מדי.  תודו, תודו שהפינים זה עם שאין אחר כמוהו. בינתיים חברי הלהקה מצאו סולנית אחרת והיא פצחה בקריירה עצמאית.

Read Full Post »