טוב אנשים יקרים, הפעם זה רשמי, הוזמנו על ידי השגרירות הפינית לחגיגות יום העצמאות הפיני. סוף כל סוף זכינו להכרה שמגיעה לנו. הזוגי שנמצא עכשיו בפינלנד מדווח לי שיום העצמאות הפיני זאת המקבילה ליום כיפור אצלנו. אף אחד לא נמצא ברחובות [אתם צודקים, אצלנו ביום כיפור יש יותר תנועה].
אם נעצור לרקע לרגע, יום העצמאות ה-90 של פינלנד, נחגג אתמול והפינים לקחו סוף שבוע ארוך. מה עושים הפינים ביום העצמאות? נתחיל בזה שיום העצמאות נופל בעיתוי לא מדהים מבחינת מזג האוויר. בתקופה הזו של דצמבר, מזג האוויר הוא הכי גרוע. יורד לא מעט גשם, הקור הוא עוד לא הקור של השלג הגבוה – שזה החורף שהפינים מעדיפים – שעות "האור" [זרזיף לחלוחי ואפרפר] מצומצמות ביום מוצלח ולא קיימות ביום פחות מוצלח [הזרזיף האפרורי נעלם בשל תנאי מזג האוויר] והדיכאון בשיאו.
בשילוב תואם עם מזג האוויר, חוגגים הפינים את יום העצמאות בבתי הקברות ומקיימים טקסי זיכרון ותהלוכות של קשישים שהיו פעם קרביים. גם הם כמונו מחברים את העצמאות אל המתים, אלא שמישהו צריך להסביר להם, שלא עושים את זה ככה – קודם מציינים את יום הזיכרון ורק אחר כך, מגיעות חגיגות יום העצמאות. הם גם מדליקים נר בחלון, משהו בסגנון חג החנוכה אצלנו. וה-אירוע של יום העצמאות, מעין מקבילה לטקס הדלקת המשואות שלנו, רק הרבה יותר פופולארי, זהו הנשף שמתקיים במעונה של נשיאת המדינה, שמארחת מדי יום עצמאות כ-2000 אורחים. הטלוויזיה מעבירה בשידור ישיר את הנשף שנמשך כשעתיים וכל הפינים יושבים מרותקים לטלוויזיה ובודקים מי הוזמן והאם הם מכירים מישהו מהמוזמנים, וגם חשוב לא פחות – מה המוזמנים לובשים. טקס האוסקר בגרסא הפינית. הנשיאה, אגב, נראית מבואסת לאללה. תארו לעצמכם לעמוד ככה וללחוץ ל-2000 איש את היד ומילא ללחוץ, זה אמור להעשות תוך כדי חיוך ואמירת משפט מלווה.
ועכשיו לווידוי, ההזמנה לחגיגות העצמאות הגיעה אלינו לא בגלל ששגריר פינלנד בישראל החליט שזה הזמן לטפח אותנו, אלא בשל השכנה הפינית המקושרת שגרה קומה מלמטה. לא מדהים שדווקא לנו יש שכנה פינית? היא אישה מבוגרת בת 65, שהגיעה לישראל במלחמת השחרור [או שזה היה במלחמת סיני?] כאחות, התאהבה בפצוע מלחמה והתחתנה איתו. שניהם מטורללים משו משו. באיזה שבת אחת, בשעה שבע לפנות שחר [כן, כן שבע בבוקר] העירו אותנו צלצולים היסטריים באינטרקום. הזוגי זינק לענות ומהרמקול של האינטרקום בוקע קולה ההיסטרי של שכנתנו הפינית שצועקת שהמים של המזגן שלנו מטפטפים על העץ בגינה. אני לא מגזימה כאן בכלום אנשים יקרים, בכלום. מה את רוצה שנעשה? הוא שאל בסרקסטיות עצבנית, שנספק לעץ מטריה? היא החליטה שהמים של המזגן פוגעים בעץ. בכל אופן הצלחנו להרגיע אותה, רק אחרי שהסטנו את הצינור של המזגן. בעלה הלוחם שנשאר נכה בעקבות הפציעה, הוא טיפוס עצבני שמשחרר את התסכול שלו על הסביבה בהתקפי עצבים וצרחות. כשהוא מדוכא הוא מקשיב למקהלת הצבא האדום בקולי קולות. כשאני שומעת את שירת האוצ'ה צורנייה בוקעת מלמטה, אני יודעת שגם הצרחות בדרך. הם גרים, אגב בדיוק קומה מתחת לההיא שהבעל באופן קבוע מיישר משטחים בבית עם הראש שלה. בניין שכזה. אני תוהה אם הם יחסרו לי בדירה החדשה שלנו.
עכשיו כשאני מביטה בהזמנה לחגיגות העצמאות, אני רואה שבמרכז התוכנית האמנותית הקרנת סרט פיני שראיתי: "Mother of Mine". הסרט, שהוא סרט מעולה, היה מועמד לפרס האוסקר ב-2005 והבמאי שלו הוא קלאוס הרו. הסרט עוסק בתקופה של מלחמת העולם השנייה, כשהשבדים לקחו אליהם ילדים פיניים, כדי להגן עליהם בזמן המלחמה. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי של ילד שנסע לשבדיה ונקרע בין שתי האמהות שפתאום נהיו לו, הפינית והשבדית שאימצה אותו. זה כמובן דפק לו היטב את החיים. אני לא בוכה בדרך כלל בסרטים. בסרט הזה שפכתי נהרות. חתיכת מסיבה זאת הולכת להיות…[אולי נציע להם את "מציצים" או את "גבעת חלפון אינה עונה" בתרגום לפינית למסיבה?]
והנה דוגמית מהנשף מהשנה שעברה. הגברת תריה תורונן שמופיעה כאן היא זמרת שהייתה סולנית של להקת מטאל פינית (סימפוניק מטאל) מצליחה. וחברי הלהקה העיפו אותה מהלהקה בטענה שהיא חמדנית מדי. תודו, תודו שהפינים זה עם שאין אחר כמוהו. בינתיים חברי הלהקה מצאו סולנית אחרת והיא פצחה בקריירה עצמאית.
פה מציינים ממש עכשיו את יום החוקה הספרדי. איך מציינים אותו? בסופ"ש ארוך של קניות לכבוד הקריסמס. או בחופש באנדורה, כנ"ל לקניות. לפחות לא יורד גשם 🙂
כן, אה? זה קונספט שקשה לנו הישראלים לקלוט. יום עצמאות שאין לו את האתוס הזה. מצד שני יום החוקה הספרדי – לא הגיוני שבברצלונה הקטלנית לא ממש יתרגשו ממנו, או שאני מפספסת משו?
אחת מהשכנות האלה היא גם זו שסיפרת שיורקת כל בוקר בקולי קולות? הסיפור עם המים והעץ לגמרי מצחיק. ולמה זה היה כל כך דחוף שהיא הייתה צריכה להעיר אותכם בשבת מוקדם בבוקר? אנשים באמת לא שפויים.
זאת שבעלה מכה אותה היא מעשנת כבדה ואוהבת לשתות ואז בבוקר היא מנקה את הגרון. עכשיו כשאני חושבת על זה המון זמן לא שמעתי אותה. אני מקווה שהכל בסדר אצלה.
מה היה דחוף? שאלה מצוינת. גם אנחנו שאלנו אותה (את עצמנו). היה משהו מטורף והזוי בכל הסיטואציה. ההיסטריה שהיא לחצה על הפעמון של האינטרקום חשבנו שמשהו קרה – נורא נבהלנו. גם עכשיו כשהיא באה לתת לנו את ההזמנה, היא צילצלה בפעמון של הדלת – כאילו בכל רגע עומדות לפרוץ פרעות חלמניצקי. משהו מטורף לגמרי. מצד שני אפשר להבין; פיני שחי בישראל זה מתכון לאובדן שפיות. אין להם את הגנים הנדרשים לחיות כאן.
אם יש סיכוי שמישהו בארץ יקבל הזמנה לחגיגה פינית שכזאת,
זה לגמרי ברור שזאת תהיי את…
מצער שנאלצת להישאר על הספסל בזמן פציעות.
אני מתבייש לכתוב מה הייתי עושה לשכנה הזו אם היא הייתה
מעירה אותי בשבע בלילה בגלל שטות כזאת, בטח הייתי שופך
דלי של מים מלוכלים על העץ שלה.
אלף כל – נכון ביחס להזמנה. וגם שלום, תאר לעצמך שגיליתי שיש להם מרכז בטורקו פינלנד [העיר האהובה עלי שם] (טוב, בוא לא ניסחף – העיירונת, הכפר שהוא עיר, העיר שהיא כפר, בקיצור – המקום שבו באמצע היום שומעים את הצעדים של האנשים על המדרכה), בתחום שאני חוקרת, לא ממש בדיוק אבל בהחלט אפשרי. כמעט זכיתי לאורגזמה.
בית כל – העץ הוא של כולנו, של כל הבניין.
כן, אנחנו רכי לב עם השכנים שלנו. אבל בסוף, כפי שמעיד הפוסט הזה, זה משתלם. אני מתכוונת דרכה לחדור אל מעוז הקליקה הפינית כאן בארץ ולארגן לעצמי מילגה, משרה, כל שנבקש לו יהי.
מה שנשאר זה רק לשכנע את הזוגי להעביר תקופה בטורקו. אני חוששת שהוא ישקול התאבדות. קצה היכולת שלו לשהות בפינלנד זה חודש רצוף, מעל לחודש (בעיקר בחורף) הוא מאבד קשר עם הסביבה וקשה למצוא עליו סימני חיים.
נראית כלכך רחוק ארץ הנוקיה.
אולי שם השפיות עדיין מתקיימת, הרי בקור התהליכים איטיים יותר, לא?
חגשמח… :))
הי, ברוך הבא בצל קורתי 🙂
במובנים רבים השפיות אכן עדיין מתקיימת שם. אם כי רק לאחרונה, היה שם המופע המזוויע של ילד בן 17 שלוקח יחד איתו עוד שמונה – אירוע ירי בבית הספר. נראה לי שגם שם החלקה הטובה מתחילה להינגס. אבל עדיין אפשר עוד קצת, עוד קצת, להנות מטעם אחר.
איך היה?
שכמה שאנחנו מקטרים על כמעט כל דבר שקורה כאן, כשתיארת את יום העצמאות שלהם חשבתי על זה שאין כמו החופים העמוסים בכנרת והפארקים שעמוסים עם המנגלים בכל פינה…
אוי ג'ניה אני שמחה לראות אותך כאן, חשבתי שקצת הייתי חדה מדי שם אצלך. לא שלא כתבתי דברים נכונים (להבנתי כמובן), אבל לפעמים נדרשת זהירות. לא תמיד קל לזה שמולך.
את מאמינה שבסוף לא הלכנו ??)*&^%$ מאז שנקרעה לי הרגל, אני מסתגרת בבית. וגם הוא חזר שחוט וגם ראיתי את הסרט. טוב, נצטרך לנצל פעם אחרת לבנות קשרים. אולי נזמין את השגריר לכוס תה 😉 ואין מה לומר -יום העצמאות שלנו לוקח בגדול. אפילו הפטישים והספריי ובמות הבידור נראים קסומים, אחרי בילוי של יום עצמאות בפינלנד. את מאמינה שהתגעגעתי שמישהו ידפוק לי פטיש בראש וישפריץ עלי קצת קצף?