Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for 25th ב-דצמבר, 2007

נסעתי לפגישת עבודה עם חום. לא יכולה יותר להפסיק את החיים בגלל כל הבקטריות שהחליטו להקים אצלי התנחלות. החלטתי פשוט לקחת איתי את החיידקים לסיבוב.
זה התחיל מאוד בסדר. הרבה ויצ'ים, סיפורים על בליינד דייטים, הGEO שממולי היה גבר. הסתחבקנו, הסתחררנו, התחרקנו. והגענו לשורת הישורת של ההצעות שלי מול ההצעות שלו. זאת חברה לא קטנה שעבדתי מולה פעם, והשארתי לי אותם על אש קטנה ועכשיו התחלף להם ההוא שעומד בראשם וזאת הזדמנות לנסות להציע משהו שדווקא בא לי עליו ויכול להיות פתח למשהו שיתקיים במקביל לנבירה בספרים.
הקיצור הוא הציע, אני הצעתי – ובפגישה הרגשתי תזמורת פילהרמונית בקונצרט מוצלח.
מכירים את זה?
אבל.
יצאתי מאצלו, ואתם מכירים גם את זה – הרגע הזה, שהוא כבר בורח עם העיניים ואתם יודעים שלא הצלחתם למכור?
פאק.
אני לא בטוחה.
אבל התחושת בטן שלי, אומרת שלא הצלחתי להעביר את כל מה שרציתי להעביר, כי התמקדתי במה שכבר שבמילא היה מוסכם. ולא שמתי לב, לכל מיני הנחות יסוד שלו, שעליהם היה צריך להאיר בפנס, כדי שאני אצליח לדחוף את העגלה שלי פנימה.
האם זה החום, שבאמצע הפגישה ממש עלה לי, שפגע בערנות, ביכולת שלי להגיב "בזמן ובמקום שיראה לנו"?
טוב. עד כאן חלק א'. אני אנסה בעוד כמה ימים, לעשות בקרת נזקים.
מה שיותר מעניין.
היא התחושה הזאת שעלתה אי שם ממפתח הלב. משהו כזה מצמית, שעשה לי רק לרצות לברוח.
היא עלתה כל כך מהר, שנראה היה שהיא באה בלי מילים, נטולת מחשבה. היום אני יודעת שחייבת להיות שם הערכה מחשבתית, הרף עין שמכריע את הכף לכאן או לכאן, כדי ליצור את התחושה.
החלטתי שאני לא בורחת ויהי מה.
אני נושמת ליד זה וממשיכה את היום כרגיל.
זאת הדרך ללמוד לקבל כל מה שמגיע. זאת גם הדרך ללמוד לא לפחד. מה שבא ברוך הבא.
החלטתי והתיישבתי לכתוב את התזה.
נפלתי. פליקר, בלוגים, אינטרנט.
ככה העברתי את הזמן שהיה אמור להיות מוקדש לכתיבה.
הדרכים הפתלתלות של המיינד, שיוצרות תחושה שהדברים גדולים מאיתנו.
ועכשיו ההתמודדות עם השלב הבא – לא להיכנס לפינה של האכזבה מעצמי. שום דבר. אני במסלול הנכון. להחזיר חזרה את המטרות מול העיניים. להרים להנחתה מהנקודה האחרונה שאיבדנו קשב. הכל בסדר.
כך יוצרים שינוי. כמה שיותר נחזור על ההרגל שרוצים לפתח, לשם נתפתח. את רומא אי אפשר לבנות ביום אחד.

הנה משל נחמד על התודעה

משל הפרה

ההכרה שהייתה רגילה במשך זמן כה ארוך לצאת החוצה אינה מופנמת פנימה בנקל. קשה להגביל פרה המורגלת לרעות בגניבה באחוזות של אחרים, לסככה שלה, אפילו אם בעליה מפתה אותה עם דשא טעים ומספוא מעולה. היא מסרבת בפעם הראשונה. לאחר מכן היא אוכלת מעט, אולם הנטייה הטבועה בה לסטות מתגברת והיא כושלת. כאשר היא מפותה באופן חוזר ונשנה על ידי הבעלים, היא מרגילה את עצמה לרפת. לבסוף, אפילו אם משחררים אותה היא לא תנדוד. אותו הדבר עם ההכרה. אם פעם אחת היא תמצא את אושרה בפנים, היא לא תפנה החוצה.

מתוך : " נצחיות מודעת", אוסף של שאלות שהוצגו לראמאנה מהרישי בשנים 1935-39

_______________________

*הציטוט הזה שייך לחסידות צ'כנוב.

מודעות פרסומת

Read Full Post »