Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for ינואר, 2008

בשעה טובה, הגענו לשלב הלכלוכים ההדדיים. זה הוא התחיל. בישיבת הצוות האחרונה הוא הסביר שאני בחוץ בגלל איכות העבודה שלי. אני מאידך החזרתי לו בסיקול מכתב ממוקד לאחת מחברות הדירקטוריון, זאת שהייתה הכי בעדו.
מה ששימח אותי היה, שכשלחצתי על שלח כבר הייתי במקום אחר. בטוחה בעצמי. לא כמו בבוקר כשפקחתי עיניים בחמש לפנות שחר. צלעתי היום ברחבות המדהימות של אוניברסיטת תל אביב, כשהעורב הקטן שלי במוח צורח: את כישלון, את כישלון, את כישלון [והשומע מבחוץ יצחק]. בשלב מסוים, הגיעה ההארה: אז כישלון. בסדר, גם ככישלון קולוסאלי אני עדיין יכולה ליהנות מהחיים. זה היה רגע חד כזה שבו הבנתי איך אני במו מוחי מבאסת לעצמי את היום, ללא צורך.
מה שעזר לי להתגבש זה הקול ההיסטרי של אחד מהמנהלים שסיפר לי שחייו כבר אינם חיים מאז שההוא הגיע. זה היה קול אובייקטיבי שנתן לי אישור לכל מה שהבנתי. נרגעתי. יש חסדים. היום בבוקר ביקשתי אותם.

השבוע שעבר, התחיל בשבת. הלכנו למאנטה ריי לאכול צהריים. אכלתי את זה.

מרק שעועית עם צדפה. ובתיאור הפלצני – מרק שעועית שחורה עם סקלופ מקורמל. במסעדה היינו מבסוטים עד מאוד.

כשחזרנו הפכתי למופע אור קולי. הצדפה יצאה לי מכל הכיוונים בו זמנית. ישנם רגעים בזוגיות, שאתה לא שוכח. עד המוות אתה לא שוכח. הוא הלך אחרי וניקה. אני שלו לנצח.

לפני יומיים נפגשתי עם חברים. היה שם אחד איזה דוקטור למתמטיקה. מהגאונים האלה. שתינו, אכלנו, צחקנו. בגלל שאני עדיין לא נוהגת הוא החזיר אותי הביתה. בדרך הוא נכנס בנתיב של התנועה שמגיעה ממול. מה שגמר אותי זה האופן השליו שבו הסברתי לו שהוא היה צריך לפנות לנתיב מימין, מעבר לגדר ההפרדה. הוא עשה רברס ופנה. נשארנו בחיים. עוד נס קטן.

עוד משהו שגומר אותי במוזרות שלו. קניתי אוטו חדש. זה עובר לידי כאילו קניתי בפלה. תיקון, אם הייתי קונה בפלה, זה היה יותר מרגש אותי.

בשומר מסך שלי שמתי את התמונה הזו.



אני צריכה מקורות אנרגיה. אני צריכה אומץ, חדות, מיקוד, כי אני שוב ממציאה את עצמי מחדש. כשעשיתי את זה הבנתי את הסיפור של האינדיאנים עם חיות הטוטם שלהם. הצטערתי שאין לי איזה ניב של אריה לשים מתחת לכרית.

לילה טוב יקרים. הזמן הוא המשאב הכי יקר שלנו.

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

בהמשך לפוסט של אתמול הלכתי לפוסט שבו כתבתי על הפגישה עם ההוא שדחף אותי החוצה. וראיתי איך מיד אחרי הפגישה הייתה לי תחושה כזו. הנה זה מה שכתבתי:

"מה שיותר מעניין.
היא התחושה הזאת שעלתה אי שם ממפתח הלב. משהו כזה מצמית, שעשה לי רק לרצות לברוח".

אז חשבתי שמשהו באופן שבו ניסיתי לקדם את ההצעות שלי נעשה לא נכון, שהתחושה קשורה לזה. עכשיו אני יודעת שאחרי הפגישה הוא ידע שהוא הולך לנפנף אותי.
הפקת לקחים בשתי נקודות: לא הולכים לפגישות מרכזיות כאלה עם חום, וגם- לתת להם לדבר בהתחלה, ללמוד אותם, לפני שמוציאים ניירות, לפתוח את כל החיישנים לקלט, לפני שמדברים. באתי עם כל כך הרבה התלהבות. פאק. למרות שישנו סיכוי ענק שהמשחק היה מכור מראש. או וואט דה פאק, יש דברים לא נדע…

ה-מורה שלי לקרטה אמר לי פעם, משהו שנחרט לי: התת- מודע יודע עוד הרבה לפני שאנחנו יודעים. הנה דוגמא. אני בטוחה שקלטתי שם את הקטע. בשיחת הטלפון הבאה הוא פשוט היה מגעיל אלי בטלפון. אז כבר ידעתי. אם כי גם אז, אתה אומר לעצמך אולי תהיה תפנית בתסריט.
ועוד משהו: מסביב מתים שאני אצא למסע נקמה, בכל מיני גרסאות. בינתיים מתחיל להצטבר מידע מהעובדים והמקרה שלי כמובן הוא חלק מתמונה שמתחילה להתבהר. יש כאלה שמדברים על אי- מייל, אחרים על שיחות בארבע עיניים עם חברי דיריקטוריון, הסתה של לקוחות חשובים. שום דבר מזה לא מתחשק לי. צברתי הרבה כוח ומעמד בארגון , אני יודעת שאני יכולה להזיק לו, לפחות בקטע של להציב סימני שאלה לגביו, כבר על ההתחלה.
החלטתי שאני אעדכן ואפרד בצורה עניינית, אבל לא מסתירה את חלקו – במובן שהוא זה שיזם את הצעד. זה הוגן. זה מתחייב.

אני סומכת על החוקיות שאותה אני מכירה ויודעת שבמילא זה יחזור אליו בהפוכה. נקמה זאת הכי מוטיבציה עקומה שיש, ואין לי רצון להתחיל אפילו להתקרב אליה. וגם- ברור שהוא שליח של חסד. כמו כל דבר. זה לא מבט ניו-אייג'י ורדרד. זאת הגישה המעשית שלא מתווכחת עם מה שקורה ולא בורחת אלא שואלת: מה זה אומר לי? ומה עלי לעשות?
נכון כואב לי על הארגון ועל התוצאות שתהינה לבחירה של האידיוט. אבל זאת לא האחריות שלי. זאת האחריות של הדירקטוריון. אוסף של אימפוטנטים שהחלילן מהגיהנום [ראש וועדת הכספים] מוליך אותם אל התהום. מדהימה אותי השטחיות של האנשים שיושבים שם. האופן שבו אנשים לא בודקים את הדברים שנאמרים עבור עצמם ומקבלים החלטה באמת מודעת. אלא סומכים על איזו דמות. ולא תגידו אוסף של אהבלים, באמת אנשים עם קבלות. אולי עייפות החומר, בוודאי תפיסה לא נכונה של חשיבות תפקיד הדירקטור.

גם לארגונים יש היסטוריה. את ההיסטוריה של הארגון הזה אני מכירה לפני ולפנים. האמת? זה די מרתק. העליות והמורדות. כמו בחיים של בן-אדם. הכי מרתקים אותי זה ארגונים כאלה שמצליחים לשרוד לאורך מאות של שנים. חברות ענק כאלה. אבל גם הענקים האלה, בסוף מתים. כמו כולנו, כמו כל תופעה. כמו העבודה שלי שם.

בינתיים הוא שלח לי הזמנה לכנס של החברה שמתקיים בקרוב. כמה טוב להיות אדם ששקט לו מבפנים.

Read Full Post »

איך לפרוט את זה לפרוטות? את מה שלא נותן את עצמו להיפרט? האוסף הזה של האירועים שאנחנו מנסים לחרוז על חוט, שנפרם. שרשרת חסרת היגיון שאנחנו מנסים לנחש. לחבר. לספר. לאסוף.
הפרטים הקטנים, מסודרים בקלסרים, על מדפים. בארונות.
הזמן.
ארבע עשרה שנה עבדתי בפרויקט הזה, עד שהגיע מנכ"ל חדש ולא רק שלא הצלחתי למכור לו, הצלחתי לאיים עליו. והוא הוא הודיע לי אתמול בטלפון שתודה רבה. אה, כן, גם תודה רבה לא הייתה שם. הוא תפס אותי נכנסת למונית במפגש שבין שני רחובות. באותו הרגע עצמו גם אמרתי לנהג לאן לנסוע וגם שמעתי, לא נצטרך יותר.
פאקן ארבע עשרה שנה.
עם זה התחלתי ועל זה שמרתי לאורך כל התהפוכות.
תחושה משונה.
איך זה יהיה אחרי ארבע עשרה שנה.
כמו עור שני.
עכשיו אני שוב ממציאה מחדש.
שוב יוצאת להסתער.
נחום תקום, נתי היקר לי מאוד קורא לי. מצד אחד זה מעליב, כאילו המצאתי משהו, כאילו לא כל העולם קם ונופל. כאילו זאת רק התכונה המכנית הזאת של הקימה ושל הנפילה. פעם למטה פעם למעלה. קופצים מהקופסה וחוזרים אליה. או מקבלים את הנבוט בראש נופלים ושוב קמים. או פעם שמחים, פעם מדוכאים. שזה מאוד מקטין. נותן תחושה של חוסר תכלית. תנועה אינסופית שלא מובילה לשום מקום. מצד אחר, אולי הייתה כאן מחמאה, משהו בסגנון עוף החול שמקים את עצמו מהחורבן, מהכאב. של מי שיודעת לחייך כשכואב לה, לא כפוזה, כאיזה פרונט מחפה, אלא באמת.

הגיע זמן ללכת.
הייתי שם. דברים נגמרו והתחילו חדשים. ובכל זאת זה צורב.

 

Read Full Post »