Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for מאי, 2008

אני עושה סדר בניירת הישנה. בתיק "הרפואי" הישן שלי.
מסתבר לי שסיפור הפציעה המוזרה האחרונה שלי הוא המשך מכובד לשרשרת שאיכשהו מעולם לא הבטתי בה כרצף.

מאיפה נתחיל?

* גרתי בקריית יובל בירושלים. בבית דו- משפחתי, דו קומתי (רביעייה כזו). גרתי אז בקומה השנייה עם השותף הדרוזי, שלמד פנטומימה. זה היה ערב והיה לי דייט. מהבית צריך היה לחצות איזה שביל כדי להגיע אל הכביש שבו חיכה לי הבחור במכונית. מעולם לא הגעתי אל הכביש, כי בדרך אל המכונית, מישהו חבט בי מאחורה ואיבדתי את ההכרה. זה היה שוד. לקחו לי את הארנק וקילפו ממני את העגילים.
התמונה הבאה שזכורה לי היא אותי רצה במדרגות המובילות אל הבית, עדיין לא בדיוק מאופסת.
משטרת ישראל הגיעה. משהו כמו ארבעה שוטרים. השוד הרבה פחות עניין אותם מאשר העובדה שיהודיה ודרוזי גרים בדירה אחת. התחילו כל מיני שאלות מעצבנות, שעיקרן היה הניסיון לברר אם אנחנו מזדיינים או לא.
נדרשו כמה ימים עד שהזיכרון חזר אלי באופן מלא. התחושה הייתה מוזרה.
הרופא אמר שהיה לי מזל, כי זה יכול היה להיגמר פחות טוב.
המורה לקרטה (אז רק התחלתי ללמוד) היה מאוכזב ממני.

* בביקור בקיבוץ שמגדל טווסים, התחשקה לי נוצת טווס. התחלתי לרדוף אחרי הטווס ובדרך ענף חד נכנס לי לתוך העין ושרט לי את הקרנית. מיון, כאבי תופת והחלמה לא קצרה.

* בחתונה, רקדתי עם נעלי עקב כאלה עבות ובאחת הרקיעות – הצלחתי לשבור לעצמי עצם בעקב.

* בפינלנד קניתי בשוק דג מומלח. אכלתי סנדוויץ עם הדג. בערב התחילה פריחה קטנה. ביום למחרת צמחו לי גולות ענק בראש, הפכתי להיות אדומה לגמרי ונפוחה בכל המפרקים. לא יכולתי להניע את הידיים ובקושי את הרגליים. התעקשתי לצאת לארוחת ערב שהוזמנו אליה. יכולתי לנעול רק את מגפי הגומי (כאלה של רפתנים שקניתי לי, אבל בצבע כחול עם כוכבי כסף). ככה הלכתי לארוחה. שלא לדבר על איך שהלכתי.
זה לא עבר. זה היה סיוט. התגרדתי בטירוף. כאב לי. ניסינו למרוח כל מיני משחות, כלום לא עזר. טסנו לארץ. בארץ התחילו להירדם לי הגפיים ( נמלים כאלה).
במרכז הרעלים ברמב"ם אמרו לי שהדגים בים הצפוני אוכלים מדי פעם אצה רעילה, או שיתכן וזאת הרעלת כספית – גם משהו מזוהם שהדג שאכלתי אכל. הפחידו אותי בכל מיני הפחדות ולא ממש יכלו לעזור לי.
שנתיים לא יכולתי להסתכל על דג סלמון.

* בקפיטריה באוניברסיטה קניתי לי פיתה עם חביתה. התיישבתי לי עם החברה ליד אחד השולחנות בחוץ נגסתי ביס בפיתה ואז כולם ראו אותי נעמדת ומתחילה לצעוק. בפיתה הייתה דבורה. הדבורה עקצה אותי מתחת ללשון. לא די בכך שזה מה שעשתה מסתבר שהיא גם העבירה לי וירוס. קדחתי מחום שבוע ונדרשו עוד שבועיים כדי לחזור למצב מתפקד.

וכמובן הפציעה האחרונה.

איי רסט מי קייס. שימשיך רק ככה, אני אומרת. בקטנות.

* תוספת מאוחרת: לא הוספתי את זה בפוסט, כי במקרה הזה לא נפגעתי פיזית. אבל במחשבה שנייה – זה כל כך יוצא דופן: הלכתי להוציא כסף מהבנקומט והשלט של הבנק נפל לי על הראש. קרסתי מתחת לשלט, אבל לא קרה לי כלום. בטיפשותי אפילו לא תבעתי את הבנק. 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

אני מקווה להצליח לכתוב יותר מאשר את הפוסט הזה בתקופה הזו שהזמן כה לחוץ אצלי. השאיפה היא לכתוב סדרה של פוסטים שתתמקד בניסיון להבין מה זאת אנרגיה – המושג כפי שהמדע המערבי מבין אותו והמושג כפי שתורות עתיקות מבינות אותו, או כפי שאנשים שעוסקים בריפוי ב"אנרגיה" מבינים אותו. את ההשראה לכתוב על הנושא קיבלתי מהפוסט שכתב תומר פרסיקו בבלוג שלו לולאת האל. בפוסט שלו תומר מספר שהוא מחפש הוכחות לקיומה של ה"אנרגיה" [הוא גם מתייחס לזילות השימוש במושג בעידן הניו-אייג'] בגופנפש האנושיים.

הפוסט שלו מאוד נגע בי. החל מהתיאור של החיבוק המעלף שהוא קיבל וכלה בסוגיית האנרגיה, שגם אותי מעסיקה, אם כי באופן שונה.

לי אין ספק שיש "אנרגיה" שמשמשת כמו תבנית לקיום הפיזי והמנטלי שלנו. אני אנסה כאן במרחב הציבורי הזה לעסוק בסוגיה הזו.
אולם לפני כן חשוב לי לעשות הבחנה לגבי מושג האנרגיה כפי שהוא מוכר מהפיסיקה; תחום שהידיעות שלי בו מוגבלות למדי – בעיקר בתפיסת העומק של הדברים. אני אנסה כאן לסכם את ההתגלגלות של המושג המערבי.

הגלגול של המושג מתחיל מלייבניץ – בטענה שלו שהתייחסה לנוסחאות המכאניקה של ניוטון – נוסחאות שתיארו תנועה. לייבניץ טען שישנם גדלים קבועים שלא משתנים בעת התנועה. בגדלים קבועים הכוונה היא לקבועים מתמטיים בנוסחאות שבאות לתאר תנועה של גופים. לייבניץ דיבר על שימור גודל שנקרא לו "כוח" [שימו לב שזה כוח אחר מהכוח שעליו דיבר ניוטון. הכוח של ניוטון זה הכוח שמופעל על גוף] שיש לו שתי צורות "כוח חי", שכיום מגדירים אותו כמחצית המכפלה של המסה בריבוע המהירות (אנרגיה קינטית), ו"כוח מת" שמוגדר היום, כמכפלת המסה, הגובה שבו היא נמצאת ותאוצת הנפילה החופשית (פוטנציאלית). שני המרכיבים, האלה טען לייבניץ נותנים את הכוח הכללי שכמותו נשארת קבועה תמיד (אנרגיה מכאנית). הסבר: תחשבו על מטוטלת. כשהמטולטלת נמצאת במקום הגבוה שלה והיא לא נעה – אין לה מהירות ולכן אין לה אנרגיה קינטית, אבל יש לה אנרגיה פוטנציאלית. כאשר המטולטלת מגיעה למקום הנמוך ביותר, היא איבדה את האנרגיה פוטנציאלית שלה משום שהיא איבדה את הגובה ההתחלתי שהיה לה, אבל יש לה אנרגיה קינטית הקשורה בתנועה שלה. כאשר המטוטלת מתנדנדת הלוך ושוב, גם האנרגיה המכאנית שלה הופכת מפוטנציאלית למכאנית וחזרה.

[רק בהערה מוסגרת אני אגיד, שבכל פעם שאני מתחילה לחפור בנפלאות הפיסיקה, אני נזכרת במורה המשמים שלימד אותנו פיסיקה. ואני תוהה, איך בשם כל העולמות, אפשר להרוס דבר כל כך נפלא? את תיאור מסע החקירה המרתק הזה?

פיסיקה הייתה השיעור הראשון של היום, ואני באופן קבוע הייתי נרדמת בשעה הזאת. הוא היה כל כך משעמם עם הנוסחאות היבשות שהוא היה מניח על הלוח. נוסחאות שהוא חייב אותנו לשנן בלי שממש הבנו את החשיבות ואת ההקשרים העמוקים שיש למדע הזה לתפיסת העולם המערבית המשתנה. לזכותו יאמר שהוא היה כן: הוא היה מספר לנו שהוא ממש מחכה שייגמר השיעור כדי לרוץ ולאכול את ה"פישקדוס" (דגים) שמכינה אשתו – זאת פחות או יותר מה שנשאר לי מהפיסיקה שלמדתי בתיכון.

כל מה שכתבתי כאן על הפיסיקה נכון כמעט לגבי כל דבר שלימדו אותי בתיכון – למשל מתמטיקה. מתמטיקה לימדה אותנו עולה חדשה מרומניה שפספסה את יעודה כדומינו –מלכה סדיסטית- מוצלחת במיוחד. היא הייתה סופרת את מספר המשבצות שבהן העברנו את קו השוליים במחברת המשבצות שמלכתחילה אסור היה לקנות אותן עם קו שוליים מוכן… מוזיקה לימד אותנו אחיה המופרע וכימיה – זאת הייתה המורה שהעמידה אותי מול הכיתה ובגלל השיער והביגוד הפרוע שלי (מרד הנעורים) שאלה אותי מאיזו קומה נפלתי – לא הבנתי את חוש ההומור הדק שלה; איזה אוסף של פסיכופטים משועממים/אובססיביים/סדיסטים היו המורים שלי. היחידה שקרנה באפלה הזאת הייתה חנה נווה, היום פרופ' חנה נווה – המורה לספרות שפתחה בפני את הנפלאות של ביאליק וטשרניחובסקי. אלוהים, איזה בזבוז היה התיכון הזה – אלמלא – האנשים הנפלאים שאיתם למדתי שתרומתם להתפתחות שלי הייתה מכרעת ושעם חלקם אני בקשר קרוב עד היום].

נחזור לאנרגיה בפיסיקה המערבית:

לאנרגיה יש צורות ביטוי נוספות על זו המכאנית – היא, למשל, יכולה להפוך לחום באמצעות חיכוך. כאן אנחנו מגיעים לג'אול, שהקים את המעבדה שלו במבשלת השיכר שירש מאביו. ג'אול גילה שיש יחס ישר בין כמות האנרגיה הפוטנציאלית שמשתחררת לבין הטמפרטורה שמשתחררת. הוא עשה ניסוי (הוא עשה את זה בשנת 1843 – תמיד מדהים אותי עד כמה קצרה ההיסטוריה של המדע המודרני במובנים מסוימים). הוא הניח למשקולות ליפול מגובה מסוים , תוך שהן מניעות גלגל חתירה שהסתובב לאט בתוך גליל מלא נוזל צמיג. לאנרגיה הפוטנציאלית שהעבירה המשקולת לנושא אפשר לקרוא "עבודה מכאנית". שווה הערך המכאני של החום (קבוע ג'אול?) מתאר יחס קבוע בין כמויות של עבודה מכאנית לבין כמויות החום שהיא מייצרת. שווה הערך המכאני של החום הוא בעצם סוג של תרגום מיחידות של אנרגיה פוטנציאלית ליחידות של חום. זאת אומרת החום וה"כח החי" המכאני (אנרגיה פוטנציאלית) הם בעצם אותו גודל פיסקאלי והקבוע הוא רק היחס בין היחידות שבהן אנחנו מודדים את הגודל הזה.

שלוש שנים לפני כן, ב-1840, הראה ג'אול שקצב החום שנוצר במעגל חשמלי שווה לריבוע עוצמת הזרם כפול התנגדות המעגל (התנגדות המוליכים במעגל) – ושגם התופעות החשמליות הן ביטוי לאותו "כוח חי".

מג'אול אני עושה קפיצה לרוברט מאייר, רופא באוניית מסחר הולנדית שהפליגה לאיי האוקיינוס השקט, שבאותה שנה, הבחין שצבע הדם בורידים של המלחים האיר פאיים על הספינה אדום מהרגיל – אני לא אפתח כאן איך מההבחנה הפשוטה הזאת הוא פיתח את התובנות שלו , אלא אסתפק בסיכום: מאייר סבר שקיומם של שווי ערך מכאניים, כימיים וחשמליים לחום מעדי על מציאותה של ישות פיסיקלית, שבהשפעת של ליבניץ קרא לה "כוח" (Kraft ). על פי מאייר השימוש שעשה ניוטון במושג הזה אינו נכון, ומוטב להשתמש בו כדי לתאר את המהות הפיסיקלית היסודית של העולם, שמופיעה לנגד עינינו בצורות שונות: חום, תנועה, עבודה מכאנית, קשרים כימיים, חשמל, אור וכו'.

כיום מעדיפים לשמור על המינוח הניוטוני ולקרוא לכוח של מאייר בשם "אנרגיה". ביוונית המשמעות המקורית של המילה אנרגיה היא "פעולה". בהקשר הזה מעניינת אותי נקודת הממשק בין המערב לבודהיזם, לפיו הרצון האנושי, שהוא הפעולה של המיינד – הוא הכוח המניע את העולם. האם הרצון האנושי הוא "כוח חי", אנרגיה? אנרגיה כפי שאנחנו במערב מבינים מהי אנרגיה?

מי שטבע את המונח הזה במשמעות המודרנית היה הרמן פון הלמהולץ, שניסח במפורש את חוק שימור האנרגיה. על פי העיקרון הזה, אנרגיה אינה נוצרת או מתכלה, אלא רק מתגלגלת מהופעה אחת לאחרת. צורות ההופעה השונות של האנרגיה מקיפות את כל תחומי התופעות הפיסיקליות – אנרגיה של חום ושל אור, אנרגיה של מיקום בשדה כוח (מגנטי או חשמלי) ואנרגיה גרעינית (האנרגיה שמשתחררת מביקוע של גרעין של אטום). בכל מערכת פיסיקלית – מכל סוג שהוא ניתן לערוך מאזן של אנרגיה – כמות האנרגיה שנכנסת לתוך המערכת מבחוץ, פחות האנרגיה שיצאה ממנה.

ברור לי שהתיאור כאן הוא מאוד לקוני ולא ניכנס לפיקנטריה שעושה את זה עסיסי והופכת את הסיפור שלפנינו לסיפור אמיתי: כמו למשל, מה כל אחד מהם ניסה להבין ובאיזה הקשר.
מה שמעניין לטעמי שכאשר מנסים להיכנס לעובי המושג הזה, "המדעי", מגלים שהמושג הזה הוא מושג שמתאר תופעות בעולם ויחסים ביניהן. זהו תיאור של התבוננות בעולם,שנעשה באמצעים מתמטיים. המתמטיקה כביטוי לתפיסת האובייקטיביות במערב.
אבל אם תחשבו רגע, יש בתיאור הזה משהו מעגלי, שאותו ניתן לסכם בשורה שמאייר ניסח: אי אפשר ליצור אנרגיה או להשמידה.

הנה לכם שאלה – אם אי אפשר ליצור אנרגיה ואי אפשר להשמידה, איך היא קיימת???

Read Full Post »