Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for יולי, 2008

 

סדנת פיזיקה למתחילים
הפוסט הזה מורכב משני חלקים: סיכום קצר של ההתפתחויות סביב חקר האור עד הפיתוח של התורה הקוונטית[2] והחלק השני מוקדש לניוטון.

התפיסה שלנו היום ביחס לאור היא שהאור הוא צורה של אנרגיה הנפלטת מגופים מאירים ומתפשטת במרחב עד שהיא פוגעת בעצם הנראה ומוחזרת ממנו אל העין.

זאת אומרת יש לנו מקור של אור (גם אם זה החזר של אור ממקור קרינה) וחוש ראייה.
בנקודה זו עולה השאלה שפילוסופים ומדענים ממערב ומזרח שאלו את עצמם: עד כמה ניתן להפריד בין התפיסה לאובייקט.
בבודהיזם הקדום אמנם מבחינים בין האובייקט הנתפס והחוש ומדברים על נקודת המגע ביניהם (נקודה ברצף של תהליך) אבל האובייקט תמיד מתואר במונחים של תפיסה (צורה). התודעה, הניסיון האנושי הוא מוקד העניין של החקירה. האם האובייקטים קיימים גם כשאני לא תופס אותם היא שאלה שנתפסת כלא רלבנטית לחקירה הבודהיסטית.
במערב, התפיסה – שהאור הוא אובייקט שאני יכול למדוד במדדים אובייקטיביים בנפרד מתהליך התפיסה – הסתבכה בתחילת המאה ה-20. ההתייחסות לאופן שבו פועלים מכשירי המדידה והאופן שבו הצופה משפיע על הנצפה הפכו את התמונה למורכבת בהרבה.

בדילוג ענק אני מדלגת היישר לשתי התפיסות של האור שבמובן מסוים מתחרות ביניהן עד היום. האור כזרם חלקיקים מול האור כגל.

ניוטון האמין שהאור הוא זרם של חלקיקים קטנים הנעים במרחב הריק.
דקארט נתפס כמי שבמחשבתו הנצה התיאוריה שהאור הוא גל . דקארט האמין שהמרחב כולו מלא במין חומר חסר משקל אותו הוא כינה " אתר". הוא האמין שהאור הוא תכונה של התווך הזה שנמצא בין הגופים ושהוא מתפשט באופן מיידי, כלומר במהירות אינסופית. מאוחר יותר רמר מצא שמהירות האור סופית והיא בסביבות 300,000 קילומטר לשנייה. העובדה שלאור יש מהירות סופית לא קטלה לחלוטין את התיאוריה של דקראט אלא הובילה לפיתוח על ידי כריסטיאן הויגנס. הוגינס תיאר את האור כגל. גל בסגנון הגלים שנוצרים כשזורקים אבן למים. רק מאוחר יותר התקבלה ההשקפה שהאור הוא גל מחזורי של תנודות בדומה לגלי ים [אני משתמשת כאן בדימוי שמופיע בספרות. האופן שבו אני מבינה את הדימוי הוא התפשטות חד פעמית ממקור נביעה והסוג השני שלי הגל הוא מחזוריות של נביעה – גל שמתפשט בחלל ואחריו עוד אחד ועוד אחד].
גלי האור הם קצרים מאוד. אורך הגל האופייני שלהם הוא כמה עשיריות של אלפית המילימטר. גלי הקול למשל ( שהם תנודות מחזוריות של האוויר) הם בעלי אורכים אופייניים של כמה עשרות סנטימטרים.
שאלה מתבקשת היא – אם גלי הקול הם תנודות מחזוריות של אוויר, גלי האור הם תנודות מחזוריות של מה?

ב-1850 לאון פוקו ערך ניסוי שהראה שמהירות האור בחומר שקוף [לא ברור לי מה זה החומר הזה] נמוכה מהמהירות באוויר, ניסוי שהכריע לטובת התפיסה שהאור הוא גל. תרשו לי לא להיכנס להסבר למה תוצאות הניסוי הוכיחו שהוא גל.
מה שחשוב לעניינינו שהיה איש (וראו איננו עוד) בשם דוהם שטען שהניסוי של פוקו איננו מכריע בין הטענות שהאור הוא זרם חלקיקים או האור הוא גל, אלא בין שני מבנים תיאורטיים מורכבים שבכל אחד מהם משולבות הנחות רבות. התוצאות מצביעות על טעות בהנחות, אולם לא בהכרח ניתן לבודד באיזו הנחה הטעות. כמו כן, גם בפירוש תוצאות הניסוי משולבות הנחות תיאורטיות, כמו למשל ההנחות ביחס לאופן שבו פועלים מכשירי המדידה, שאולי גם הן בעייתיות.. דוהם פרסם את הטענות שלו ב-1904 רגע לפני שאיינשטיין, ב-1905 טען שהאור מתנהג בניסויים מסוימים לא כגל רציף אלא כאוסף מנות בדידות של אנרגיה. נעצור כאן.

***
כבר בתיאור הקצר הזה יש משהו מהטעם הזה של המאה ה-17, במובן של פילוסופים שהם מדענים. שילוב אחר, נדיר אף יותר בתקופתנו, הם מדענים שהם מיסטיקנים.

ניוטון היה כזה.

***

כשהתיישבתי לכתוב את הפוסט הזה, וזה היה לפני חודש בערך חשבתי שגיליתי את אמריקה. זאת אומרת לא בדיוק את אמריקה ולא בדיוק גיליתי – כי ברור שהדברים ידועים אבל לי זה היה חדש והנחתי שיהיו גם אחרים שזה יהיה חידוש עבורם. די התרגשתי למען האמת לקרוא ולכתוב על זה.

הבנתי שניוטון היה תותח רוחני לא קטן. שהוא חקר את התנ"ך לעומק, למד את הרמב"ם, למד קבלה. שהוא כתב על התנ"ך יותר מאשר על המדע ועל המתמתיקה. שהוא עסק באלכימיה באינטנסיביות. שהעיסוק שלו בתנ"ך השאיר מאחוריו אוסף מרשים של כתבים, שהמזרחן שלום יהודה הוריש לספריה הלאומית.

במכתב , משנת 1940 – כותב אינשטיין ליהודה שלום (שגר אז בניו יורק):

יהודה יקירי,

כתבי היד של ניוטון על נושאים תנכיים נראים לי מעניינים במיוחד מכיוון שהם מאפשרים לנו ראייה מעמיקה של יחודו הרוחני ודרך עבודתו של אדם דגול זה. ניוטון היה בעל אמונה בלתי מעורערת במקורו האלוהי של התנ"ך, אמונה שעומדת בניגוד מוזר לספקנות הביקורתית שמאפיינת את עמדתו אל מול הכנסיה. בשל אמונה זו היה ניוטון משוכנע שחלקי התנ"ך המעורפלים לכאורה מכילים נבואות חשובות, ושכדי להבהיר אותם אנו חייבים לפענח את לשון הסמלים שבה נכתבו. ניוטון הקדיש לפענוח זה, כלומר לפרשנות, מחשבה מעמיקה ושיטתית, תוך שימוש מוקפד בכל מקור שעמד לרשותו.

בעוד שבתחום עבודתו הפיסיקלית של ניוטון, דרך התפתחותה של מחשבתו תישאר לוטה בערפל, שכן הוא השמיד כנראה את הטיוטות לעבודתו, בתחום עבודתו על התנ"ך יש בידינו גרסות ראשוניות ושינויים חוזרים; לכן כתבים אלה, שברובם לא התפרסמו, מאפשרים מבט מעניין עד מאוד על הסדנה הרוחנית של הוגה זה, היחיד במינו.

איינשטיין. ספטמבר 1940, אגם סרנק

כתבתי קצת על החיים של ניוטון. על זה שהוא כפי הנראה היה אדם לא נוח לבריות. על הילדות הקשה שהייתה לו. אביו נפטר ואימו התחתנה עם כומר שניוטון לא ממש הסתדר איתו. שהוא מעולם לא התחתן. שהביוגרפים כותבים שהוא מת בתול. שהוא היה הומו. כתבתי על זה שכאיש בן 47 הוא נראה מצוין. הציור הזה צויר שנתיים לאחר שהוא פרסם את הספר שבו הוא פירט את שלושת החוקים האוניברסאליים של התנועה. הספר שהפך אותו למפורסם.

מתוך תערוכת כתבי היד – פרשנות המקרא של ניוטון שהוצגה בספרייה הלאומית, הצגתי ציטוטים מתרגומים שניוטון תרגם מצרפתית מספר שכותרתו: האור הבוקע בעצמו מן האפילה, או התורה האמיתית של אבן החכמים (1678)- ההתייחסות הרוחנית אל האור. הפיסקה הראשונה עוסקת בהקבלה שבין עבודת האלכימאי-הפילוסוף לעבודת האל הבורא, השוואה שריתקה את ניוטון: "העבודה הפילוסופית דומה לבריאת העולם אשר נברא מאותו חומר המכיל את כל הדברים הדרושים לאמנות".

ועוד פסקה הנוגעת בשאיפה של האלכימאי לחקות את תהליכי הטבע:
"החכמים אינם משתמשים בלהבות אלימות או פחם בוער כמו כימאים פשוטים אלא מחקים את הטבע ומשתמשים באישו: אש מהבילה אך לא קלה, אש מזינה אך לא זוללת, אש טבעית אך עם זאת עשויה ביד אמן, יבשה אך מביאה גשם, לחה אך מייבשת, נוזל מרווה, נוזל השוטף את הגוף אך אינו מלחלח את הידיים".

ואז באמצע הכתיבה גיליתי אותה.

____________________________________

1] המשורר האנגלי אלכסנדר פופ: "הטבע וחוקיו נחו בחשכת שחור, ויאמר אלוהים: ויהי ניוטון – ויהי אור".

2] האור הוא אנרגיה. חשוב להבין את האור אם רוצים גם להבין את התופעה האלקטרו מגנטית – וזה כדי שנוכל להגיע אל הפוסט שיתאר את ההילה כשדה אלקטרו מגנטי.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

בטיסה חזרה ראיתי סרט ביוגרפי על ביל גייטס. לא באיכות מדהימה ולא סרט שמספק איזה עומק של ניתוח ובכל זאת היו שם כמה נקודות חדשות ו/או מעניינות מבחינתי:

* העובדה שביל גייטס נולד למשפחה עשירה ומבוססת. שהוא למד בבית ספר פרטי ואיכותי.

* שהמשפחה שלו טיפחה תחרותיות. בחופשות הקיץ המשפחתיות – היו מתקיימות תחרויות בין הילדים. החינוך הזה של ביל גרם לזה שלא רק שהוא לא פחד מתחרות (כפי שהרוב פוחד) אלא הוא למד להנות מהאתגר שהיא מספקת. החינוך הזה גם העביר מסר לילד ביל – שזה בסדר שאנשים קרובים זה לזה (משפחה) מתחרים. זה לגיטמי. אחת החברות הטובות של ביל – מהסיליקון ואלי, אמרה שהוא אמר לה: "אנחנו חברים מתחרים. אל תספרי לי משהו שאני יכול להשתמש בו מאוחר יותר בתחרות מולך". מה שאולי מאיר אור על האופן שבו לא הייתה לו בעיה לעשות שימוש בעיצוב האינטר פייס של אפל לתוכנת הווינדוס שלו. ביל הסביר שהוא אמר לסטיבן שכדאי שהם ירשמו פטנט על האינטר פייס. סטיבן לא עשה. מבחינת ביל – טעות של סטיבן. אז מה אם הם עבדו בעבר יחד?

* אמא שלו הייתה דמות מאוד משפיעה בחייו. מעבר לזה שהיא הצטרפה למסעות השיווק והמכירה שלו, בתחילת הדרך כשהוא יצא לשכנע אנשים באפשרויות שגלומות במחשב האישי – היא גם סיפקה עבורו את הקשרים. כבת למשפחה עשירה ומקושרת היא הייתה חברה בכל מיני ועדות ציבוריות. באחת מהן היה חבר גם המנכ"ל של IBM. הקשר שבעצם נתן לביל את הפוש הגדול.

* ביל מגיל 16 ידע מה מעניין אותו ומה הוא אוהב. הוא עובד בריכוז מדהים. הוא עובד בריכוז, נרדם עם הבגדים על המיטה לכמה שעות ומיד מתעורר וממשיך.

* כסף פחות מעניין אותו מלנצח בתחרות . הוא הודיע ש-90% מההון שלו ילך לצדקה ולא כירושה לדור הבא. הילדים צריכים לבנות בעצמם את ההון האישי שלהם. הוא חסכן. מעולם לא טס בטיסת עסקים.

* הוא החתים את אחותו הקטנה על חוזה כשהיא מכרה לו את המסטיק שלה. זאת אומרת הוא ידע להעריך את ערכו של חוזה טוב כבר מגיל צעיר.

מה אני רוצה להגיד? – שענקים כאלה לא צומחים משום מקום. יש להם את הרקע והאמצעים המתאימים. יש להם את הקשרים. יש להם הורים שנתנו להם גב נכון, חינוך טוב שעזרו להם להתפתח. שהאישיות שהובילה את ההישג הייתה שם תמיד. האישיות הנכונה והידע.

זה לא אומר שילדים ממשפחות עניות ודפוקות לא יכולים להגיע רחוק. לא, זה לא אומר.

והמלצה על בית קפה בסחיפול. יש להם עוגת תפוחים מגניבה וקפה טוב רק שהם מלווים אותו בחלב מרוכז. בקשו חלב אמיתי.

Read Full Post »

למרות הניסיון שכבר צברתי, זה מצליח להפתיע אותי תמיד מחדש. הזמן המנטאלי, להבדיל מהזמן הפיזי, שנדרש לנחיתה במקום שבו מעולם לא נחתת .
הזמן שנדרש להטמיע את הקצב, לספוג את הטעם של הנופים מסביב.
גם הפעם, בנסיעה הנוכחית. דרום-מערב צרפת. מה שבימים הראשונים נתפס כנוף חדגוני שחוזר על עצמו, משעמם. מתחיל להיפתח. היופי של הכרמים, שדות התירס, בתי החווה עם החצרות הפנימיים, בדיוק כמו בסרטים הצרפתיים; פינות החמד שעל נהר השרנט charente 
 – שעל שמו נקרא האזור.

שכרנו בית, בעיירה בשם  chateux-neuf, הערים הסמוכות הן "קוניאק", (כן בדיוק המשקה שעליו פרנסתם של חלק ניכר מתושבי האזור. כאן זה התחיל, התמסד – כל המזקקות הגדולות נמצאות כאן –מרטל, רמי מרטן, הנסי) ו-  Angoulême– שהיא מעין פריז קטנה. עיר קטנה יפיפייה עמוסה במבנים מימי הביניים. ובנויה על הר עם רחובות צרים שמתפתלים כלפי מעלה.

הנוף מהחלון בחדר שלנו. זהו נהר ה-charente

 פינות חמד של הנהר שהצרפתים יוצאים אליהן לפקנק

 

 

מזקקת הפינו הראשונה שנחתנו עליה. פינו, זה הבן-דוד הנחות של הקוניאק. הוא תוצר של סוגת ענבים וקוניאק.

Angoulême

לחם חוקנו


Read Full Post »

Protected: יומנה של מיזנטרופית

אני שונאת את זה. את הרעיון שכל מיני כאלה שלא הייתי רוצה להכניס אל תוך עולמי הפרטי, יבואו לכאן וידחפו לי ידיים גסות לתוך המעיים שאני חושפת כאן מדי פעם. זה המתח הזה בין הרצון שלי לשתף תוך כדי שהדברים מתרחשים ובין הרצון לטשטש את הזהות. כך או כך, לאחרונה נראה לי הגיעו אלי כאלה שאין לי עניין שיגיעו אלי, כאלה שמזהים אותי, כאלה שאני אישית לא סובלת. לא סובלת זה קצת קיצוני, הייתי אומרת לא סומכת עליהם, לא רוצה להיפתח אליהם.

כמו חלקים שלעולם לא נפגשים, ישנם חלקים שונים אצלי. זה שמבין שעל הזין שלי כל מה שאחרים חושבים עלי, שכולנו בני אדם, שכולם בנויים מאותן קוביות ושבושה, או הרצון להסתיר, או החשש להיפגע, זה הכי פאטת. והחלק שנזהר, הסגור שלא רוצה לתת דריסת רגל לחצרות הפנימיים. שמרגיש שזה מסוכן לתת מפתחות. איזה מפתחות כבר אפשר לתת? שידעו שאני סובלת מרגשי נחיתות? שיש לי דימוי עצמי נמוך? – כן בדיוק מפתחות כאלה. אני מדברת על אנשים שיש להם יכולת לקחת את המידע הזה ולרכב עליו. אני מדברת על אנשים שאין להם כוונות טובות. הם מחפשים לנצח בתחרות. אני מדברת על אנשים שמתחרים איתי על עבודה בתחום האקדמי. בשורות האלה כבר החלטתי שהפוסט הזה יהיה מוגן ושאני אפתח אותו רק לכאלה שאני אבחר. נראה לי שמעכשיו ככה יראו הפוסטים שלי. מרביתם לפחות.

אני יושבת עכשיו באיזו וילה בצרפת וסופרת את הימים לחזרה הבייתה. הוילה מפונדרקת. חברה הציעה לי להצטרף אליה ואל קבוצת חברים שלה – ואין לי מושג איזה שד לחש לי באוזן להגיד לה כן. הייתה מין רומנטיזציה, שבאיזה אופן דילגה בקלילות על העובדה שזה חברים שלה ולא שלי. בסך הכל חבורה נחמדה של אנשים, אבל אין לי סבלנות לכלום ולאף אחד בימים אלה.

אני בעיצומו של מסע חריף וכבד של תהיות – מה אני עושה עם עצמי.

אני נוסעת לאוקספורד לשבועיים ללמוד עם פרופסור שנחשב תותח על בתחום שאותו אני לומדת. אחד כזה שקוראים לו גם סיר, יאני משפחת אצולה בריטית, ושאבא שלו הסתחבק עם פרויד ועם קרל פופר. זאת הזדמנות אדירה. מעבר לזה שאני הולכת ללמוד שפה, אני הולכת ליצור קשר מאוד חשוב. בדיוק בנקודה הזו, הכל מתחיל להסתבך. אני מוקפת במין חבורה של אנשים שלהיות באקדמיה זה כל עולמם. זאת אומרת חבורה של דוקטורנטים שמחפשים משרות – ויש את כל מה שבא עם זה. התחרות, ההתלקקות. בא לי להקיא.

זאת אומרת כל חיי ברחתי מעבודה בתאגידים ומהפוליטיקה המכוערת שבאה עם התלות הזאת של להיות שכיר, כדי למצוא את עצמי בדיוק במצב הזה – תלויה לקבלת משרה במשחקי פוליטיקה.

תוסיפו לזה את זה שלא ממש ברור לי האם מחקר אקדמי זה זה? וגם – אם לא זה, אז מה. ובכלל נהיה שמח. מה גם שאני כבר מתגלגלת – אני על הפסים של הרכבת שנוסעת וחלק מזה זאת הנסיעה לאוקספורד. אני הולכת ונהיית מושקעת וזה יהיה קשה יותר ויותר לסגת.
אני דואגת להפריד בין המוץ לתבן – העניין שיש לי בחקירת הנושאים והעניין של מה עושים עם זה. לא שזה ממש עוזר לי.

נראה.

זה הבית והוא ממוקם בעיירה קטנה שנקראת chateauneuf, שאני והזוגי קוראים לה "שותים נפט". הבית המפונדרק הזה תקוע בעיירה של אנשים קשי-יום, איכרים שמגדלים ומייצרים קוניאק. הפער בין הבית ובין העוני שאני מזהה מסביב מציק לי ומבאס אותי.

ועוד קצת תמונות:

____________________________

בינתיים התחלתי ממש להנות כאן. הנופים והמקומות מסביב מדהימים וגם הקונספט של בית כזה עם קבוצת אנשים שמשמש בסיס באמצע שום מקום – הוא קונספט נכון. בקצרה – התחלתי לכייף.

Read Full Post »