למרות הניסיון שכבר צברתי, זה מצליח להפתיע אותי תמיד מחדש. הזמן המנטאלי, להבדיל מהזמן הפיזי, שנדרש לנחיתה במקום שבו מעולם לא נחתת .
הזמן שנדרש להטמיע את הקצב, לספוג את הטעם של הנופים מסביב.
גם הפעם, בנסיעה הנוכחית. דרום-מערב צרפת. מה שבימים הראשונים נתפס כנוף חדגוני שחוזר על עצמו, משעמם. מתחיל להיפתח. היופי של הכרמים, שדות התירס, בתי החווה עם החצרות הפנימיים, בדיוק כמו בסרטים הצרפתיים; פינות החמד שעל נהר השרנט charente – שעל שמו נקרא האזור.
שכרנו בית, בעיירה בשם chateux-neuf, הערים הסמוכות הן "קוניאק", (כן בדיוק המשקה שעליו פרנסתם של חלק ניכר מתושבי האזור. כאן זה התחיל, התמסד – כל המזקקות הגדולות נמצאות כאן –מרטל, רמי מרטן, הנסי) ו- Angoulême– שהיא מעין פריז קטנה. עיר קטנה יפיפייה עמוסה במבנים מימי הביניים. ובנויה על הר עם רחובות צרים שמתפתלים כלפי מעלה.
הנוף מהחלון בחדר שלנו. זהו נהר ה-charente
פינות חמד של הנהר שהצרפתים יוצאים אליהן לפקנק
מזקקת הפינו הראשונה שנחתנו עליה. פינו, זה הבן-דוד הנחות של הקוניאק. הוא תוצר של סוגת ענבים וקוניאק.
Angoulême
לחם חוקנו
וואו, איזה יופי. זה נראה כמו מקום שאפשר לנשום בו לרווחה, לנשום באמת, עד שגם הפינות הכי מעופשות בריאות יחליפו אוויר.
בדיוק, אבל בדיוק.
שמחה לשמוע שאת נהנית!
אני במונפלייה, אם אתם עוברים ליד 😉
תעשו חיים…
(אני כל כך צריך את הזמן הירוק הזה קצת – (עכשיו תוך כדי 3 פרוייקטים במקביל – עומס עבודה מטורף…)
טוב, תאחלי לי שבקרוב אצלי קצת ירוק…:-)
קרייזי – זה רק 300 קילומטר מכאן 🙂 חלק מהחבורה מחר יבלו את הלילה בהולידי-אין במונפלייה -אם את מתגעגעת לישראלים אפשר לסדר לך משו
נתי – 3 פרוייקטים במקביל נשמע אכן קצת צפוף. בקרוב מאוד הקאדר הולך לנחות גם אצלי. הנה מאחלת לך שבקרוב גם אצלך קצת זמן ירוק.
וחשבתי על זה נתי – לא חיייבים לנסוע לחו"ל, לכו כל המשפוחה בשבת לאיזו פינת חמד בירקון, או בים. רואה את הצרפתים -איך הם יודעים להנות מהיציאה לטבע ומבינה שביום יום אנחנו עושים מעט מדי מזה.
איזה יופי של תמונות. מרגישים קצת את הקרירות של הרחובות והנהר (איזה כיף זה קור אירופאי, לא?)
לא בדיוק קור, שלום. המעלות כאן נעות בין 29-32 בבוקר קריר יותר ובערבים קריר – כמו בירושלים. במובן הזה, זאת הקלה בהשוואה לג'יפה של השפלה.
אלו תמונות! תהני!
אני נעשיתי רעבה 🙂
נראה לי שאאלץ לוותר על המפגש, האוטובוס האחרון מהעיר לפרבר בו אני משתכנת יוצא בשבע וקצת, כך שכבר חזרתי לכפר המנומנם שלא קורה בו כלום מהסיבוב-סידורים בעיר הגדולה (טוב, נו, לא באמת גדולה). באופן מפתיע, הנמנום הזה לא מפריע לי, להיפך. דווקא נחמד השקט, שמאפשר לנוח בלי להרגיש רגשות אשמה.
איך הקוניאק? תענוג, לא? לפני 6 שנים וקצת נסעתי לאזור במיוחד בשביל לבקר במזקקות (ואחר כך התארגנתי על ביקור ביקבים שמייצרים שמפנייה.) זו היתה התקופה האלכוהולית שלי, והייתי די משועממת בפאריס. אני זוכרת לטובה את הביקור אצל הנסי, ואת התותים שקניתי בשוק ואכלתי בפארק הקטן, תוך צפייה בצבאים ובברבורים.
נחמד מאוד, אבל קצת יותר מדי עמוס היסטוריה בשבילי. זה למה הם תקועים – יותר מדי היסטוריה, פחות מדי ילדים.
לימור – אין לך מושג כמה אכלנו השבוע. זה פשוט לא יאומן. נסענו חבורה של בשלנים בשילוב של צרפתים אוריגינל וזה פשוט היה משהו בסגנון ימי פומפיי האחרונים. זה התחיל בבוקר, בבוקר כמו ששר מאיר אריאל עם הקראוסונים והבאגטים והגבינות, שפחות מ-30% זה ממש לא נחשב אכיל, פטה כבד, נקניקים משובחים שבהם חגג הג'מבון, וזה הסתיים בסעודת הערב – שכללה בישולים מהסוג של פיצות בנוסח מרסיי, שוק כבש בתנור, דגים במילוי מיוחד, פסטות, סטייקים על האש, נקניות על האש, קדרות, עוגות שנאפו והוגשו במיידי – בעיקר פאים של פירות וכמובן עוגות מהתוצרת המקומית, מהסוג שבתמונה. שוקולדים מקומיים, פלוס כאלה שהוכנו בעבודת יד. ביקרנו ב"מפעל" ויצאנו עם שלל.
וכל זה מבלי לפרט את האלכוהול. יינות לבנים ואדומים משובחים, סוטרת – שזה יין מיוחד שמכינים עם חיידק הבוטריטיס, הפינו, הפרנו שהולך טוב עם הבריכה והחום.
החגיגה של באבט למתקדמים.
יצאתי עם תובנה – שאני אדם צנוע מאוד בכל מה שנוגע לאוכל ולשתייה. קיבלתי פרופורציה ביחס לאורז ולירקות שאני אוכלת לצהריים ביום יום – בושה גדולה במונחים צרפתיים. עכשיו מכיוון שאני והזוגי רגילים לאכול צהריים אז בין סעודת הבוקר שתיארתי לארוחת הערב – גם הייתה ארוחת הצהריים שאנחנו בישלנו. לעד אשא כצלקות את המבטים המרחמים על האורז המלא והירקות שאכלנו, בכל פעם שהצרפתים עברו לידנו. מזל שלא גרשו אותנו מהבית, זה היה קרוב. והזוגי צמחוני שזה בכלל משהו שהם מאוד התקשו להכיל.
קרייזי – הברבורים כאן על הנהר זה מחזה מדהים. אנחנו עומדים ומסתכלים עליהם. לא כל כך יצא לי לשתות קוניאק יותר הפינו ומעט שמפניה. באיזה כפר את? (אם לא בא לך לפרט כאן תשלחי מייל).
חוד התער – פחות מדי ילדים??? 😮
מה אתה חושב שהם עושים בכפרים, בשעות הפנאי חוץ מאשר טעימות אין סופיות של הקוניאק והפינו שהם מייצרים?
אתה חושב שרק הרבייה של הפרות מעניינת אותם? 😯
ואוו כמה אוכל בפיסקה אחת 🙂
אני חושבת שלמרות שזה נחשב "בושה גדולה", חשוב להיות אדם צנוע בכל הקשור לאכילה.בתרבות ההודית כל העניין של "לתת כבוד לאוכל" תופס מקום מרכזי.הגוף לא יכול לעכל את כל מה שהעין רואה (כמובן שלעיתים רחוקות מותר "להתפרע").
את מספרת לי – מאז שחזרתי אני בצום. לא בגלל שהחלטתי, אני פשוט לא מסוגלת לראות אוכל. אני אוכלת נורא מעט. הגוף שלי בשוק ממה שהלך שם.
לרמב"ם הייתה אמירה גדולה – שאלו שמרבים לזלול חופרים את קברם במו שיניהם. – וואחד משפט.
לא מחזיקה מהגרגרנות הזאת. אני נהנית מאוכל, אבל כמויות כאלה, בשוטף – הייתי מתה. שלא לדבר על השתייה…
שיעור הילודה שלהם נמוך משיעור התחלופה. כלומר, ללא קליטת הגירה, אוכלוסיית צרפת היתה קטנה כל הזמן.
אהבתי את התגית "מאמץ נכון" 🙂
זה הכל בגלל הפריזאים בפרט והעירוניים בכלל שמקלקלים את שיעור הילודה. החבר'ה בכפר עובדים קשה על העניין.
ובעניין " המאמץ הנכון" – זה למה אני אוהבת את הקוראים המבריקים שלי ששמים לב לדקויות, לויצ'ים הקטנים, הכמעט ביני לביני 🙂