Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for 6th ב-אוגוסט, 2008

הרגע הזה שבו אתה נסחט

הפוסט הזה מבקש לראות אור. וכמו בפוסטים אחרים שהיו כאלה בעבר, אני מצייתת. אני מצייתת כי יש לי חוזה, שמעולם אמנם לא נכתב, עם הבלוג הזה. יש לו תפקיד וכדי שהוא ימלא את שלו, אני צריכה לתת את שלי.

הייתי בת ארבע. זאת הייתה כנראה תקופה נוראית. מהגרים חדשים, אבודים, סובלים היו ההורים שלי. אבודים לעצמם ואחד לשני, אם כי באיזה אופן עמוק היה ביניהם חיבור מאוד חזק. אבא שלי גילה את השתייה ואמא שלי הסניפה חרדות. היא יצאה ממחנה ריכוז והוא ברח מסיביר. שילוב מנצח. אחותי ניהלה מלחמה על השפיות שלה ואני חליתי. כל הזמן חליתי. זה היה בראות. דלקת סמפונות בלתי נגמרת. סירבתי לתת לעולם הזה להיכנס אלי. היה לי קשה לנשום, להכיל.

רופא המשפחה הדגול דאז, הציע פתרון. להוציא לי את השקדים ואת הפוליפים גם יחד. זה היה אז אופנתי.
לא גילו לי לאן נוסעים. אמרו לי שנוסעים לטיול.
אבל עובדה. מכל הילדות המופלאה שלי אני זוכרת מעט מאוד. חור שחור שאליו נבלע כל הסבל.
את הנסיעה בבוקר באוטובוס אל בית החולים אני זוכרת. קמנו כנראה מוקדם בבוקר כי אני זוכרת שמיים אפורים. אני זוכרת שמיים אפורים ואת המבוגרים השותקים שנוסעים איתי שאותם אני רואה מלמטה. הם גבוהים ושותקים ואני יודעת שמשהו לא בסדר. אני יודעת שהם משקרים. הנסיעה נראתה לי מוזרה.
התמונה הבאה מתרחשת כנראה בחדר הניתוח.
אני זוכרת את הרופא ואת האחיות לבושים חלוקים לבנים ואת הדבר המשונה שהיה לרופא על הראש. הם רוצים להפשיט אותי וברור לי שמשהו כאן מאוד לא בסדר. כילדה הבנתי שהולכים להרוג אותי. וכמו שאני ילדה בת ארבע – אני מתחילה לרוץ מחדר הניתוח, לברוח.
אם יש פרק בחיי שאותו ראוי להכניס תחת הכותרת "עלילות גבורה". זה הרגע.
ילדה קטנה בורחת על חייה וצוות בית החולים רודף אחרי במסדרון והגרוע מכל, הנורא והאיום והגרוע מכל – אמא שלי עומדת ומסתכלת ולא מושיטה יד.
זה היה נצח. כבר אז כנראה היטבתי לרוץ. לא במקרה הפכתי להיות אלופת גוש דן בריצות קצרות. היה לי ספרינט לא רע.
הם תפסו אותי. ברור שהם תפסו אותי.
הם הרדימו אותי עם הבגדים עלי. הרגשתי ניצחון. הם לא הצליחו להפשיט אותי. אני זוכרת את הספיראלה שראיתי כשחומר ההרדמה התחיל לפעול.
התעוררתי. לנצח אזכור.
התעוררתי. תריס שמחובר לחלון. פיז'מה מוזרה, זרה, בצבע צהוב עם ציורי ג'יראפה. אני לבד בעולם, אבל חיה. התחלתי לצרוח. גרון פצוע וכואב ואני צורחת – כל בית החולים קם על הרגליים. ככה זה הרגיש. האחיות רצו ואמא שלי, שהסתבר שישבה לידי, התעוררה לחיים. הן רצו לדחוף לי נר, אבל אמא שלי ידעה שאין לי חיבה גדולה לחדירות מאחורה והיא נלחמה איתן שהן לא תדחופנה לי נר. שהיא תרגיע אותי.
נרגעתי.

בתמונה הבאה אני ואחותי בים. כנראה שזאת הייתה הפעם הראשונה שיצאתי שוב אל העולם. הריח של הים, המראה, הצבע. זה היה רגע של חסד. הים היה שקט, חלק. זה היה יום שמש חורפי, רוח קלילה ליטפה. אני זוכרת את הכחול העמוק של הים, ואת הכמעט לבן של החול. חול בתולי. היא קנתה לי גלידה. החיים.
מהילדה הכי רזה בגן תוך חודש הפכתי להיות הכי שמנה. משהו בטראומה.
אחר כך התחיל תהליך טבעי של איבוד משקל שהסתיים כשבכיתה ז' – הכניסו אותי לנבחרת.
התחלתי לרוץ ולקפוץ כדי לקבל מדליה. מאוד אהבתי את זה – את הרגע הזה שבו אתה נסחט, מוציא מעצמך את המקסימום שאתה יכול.

מודעות פרסומת

Read Full Post »