אני נוסעת אנשים יקרים, שוב. שלושה שבועות שלמים. תקראו לי פלצנית, תקראו לי כפוית טובה, תקראו לי לשבת בבית עם הבעל ולא לנסוע לשום מקום במשך שנה ואני אשמח. שלושה שבועות -בריטניה ובריסל.
כבר ביקרתי בבריסל ואהבתי. אחד הדברים המיוחדים בה זה הריח הזה של השוקולד שמערסל לך את האף. זה אמיתי. עיר שאפופה בריח מתוק כזה. בכל פינה מוכרים שם את הופל הבלגי וכמו שבגבעתיים כל חנות שנייה היא מספרה, אז להבדיל בבריסל כל חנות שנייה היא חנות של שוקולטייר – האלה שמתמחים בייצור אנין של שוקולד – בעיקר פרלינים. גודייבה, לאונידס שייכים למחלקה הזו.
בריטניה, זו עבודה קשה. בבלגיה הוא ועוד חבר טוב שאני אוהבת הולכים לקחת סדנא. כשהם ילמדו אני אטייל. בלילה נצא בשלישיה.
בבלגיה גם גרה חברה שלי מהיסודי. כף לפגוש אנשים שהזמן עושה להם טוב. בריג'יט, שכשמה כן היא. פריזאית לשעבר שנחתה אצלנו ביסודי חטפה הלם ואיך שסיימה תיכון ברחה חזרה, פגשה בפריז בלגי ועברה לבריסל. ביסודי היינו שלישיה: אני, פזית ובריג'יט. זאת אומרת הייתי שייכת לכל מיני מעגלים חברתיים. השלישייה הזאת הייתה רק אחד מהם. הייתה גם ג', שהיום היא חוקרת במשטרה [עד היום יש בינינו פתיחות. היא מספרת לי שהמדים שלה עושים את זה לגברים]. זאת הייתה הפאזה הטרום-אינטלקטואלית שלי: ספורט ובנים – וחוץ מזה כלום.
מכיתה ה' עד ח', או משהו כזה, בקירוב, לי ולפזית היה קראש היסטרי על אותו אחד, נקרא לו ה', שהיה לו חבר א'. החבר היה ברירת המחדל. מין רביעייה כזאת. מערכות יחסים כאלה שעוד אפשריות כשקיימת תמימות. כשאתה עוד לא המבוגר הזה שדפקו לו את הצורה סופית עם המקובל והלא מקובל, מה נכון ולא נכון – דרך העינית הצרה של האגו. למרות שעכשיו אני נזכרת שכשא' ניסה לנשק אותי צרפתית, אחרי שאמרתי לו 'לא' – נשכתי לו את הלשון. חוץ מזה שהוא דחף את הלשון למרות שאמרתי לו לא (פתאום פרשת רמון נראית לי באור שונה לחלוטין, למרות שבמקרה של רמון הוא תפס אותה בהפתעה) זה נעשה בעיקר בהשראת העניין הזה של "הנותנת" ו"הלא נותנת". 'אני לא מאלו שנותנות, הרי לך ביס'. תודה לאל שזכיתי ובשלב מוקדם יחסית ירד לי האסימון בעניין המי נותן למי ומתי.
ה' הפך להיות פקיד במע"צ והחבר שלו התגלגל למעצב אופנה.
את פזית פגשתי לפני שנתיים. סיפרתי לה שעברתי לכתוב תזה. 'אויש, תעזבי אותך מהשטויות האלה' – הייתה התגובה. אין ספק שכבר ביסודי ידעתי למי להתחבר.
בפעם הקודמת בבריסל, ישבנו אני ובריג'יט באיזה קפה, בשדרה שאת שמה לא אזכור ודיברנו על חיי הנישואים. נחמד לגלות עוד אחת שהבינה את נקודת המפתח לזוגיות מאושרת – אל תנסה לשנות את הצד השני. קבל אותו כמו שהוא, כבד אותו.
אז זהו מחרתיים אני אתפוס את ה"קואצ'" עם ה-800 מזוודות שלי. אם תשמעו על מטוס של בריטיש ארוויס שהתרסק על הכל-בו שלום, זה לא טרוריסטים אנשים יקרים, זאת אני, שמבלה את חיי הרוח שלה בללמוד אי-האחזות ואוחזת במינימום ההכרחי שלוש מזוודות, וזה עוד נקרא אצלי – טרוולניג לייט ובמילים אחרות טרוולינג טוריסט קלאס.
אני הולכת לחגוג יום הולדת באוקספורד. אני וסיר האמפרי. לא בדיוק האמפרי, אבל בהחלט סיר. תחזיקו לי אצבעות שזאת באמת תהיה חגיגה.
______________________
עדכון מאוחר: אלו המעונות שאני הולכת לבלות בהם שבועיים. שמיים בקשו רחמים עלי.
אחח, איזה כיף לך!
תיהני שם.
לגבי מזוודות, שלוש? וואו.
יש לי כלל נסיעות פשוט: לקחת רק מה שאני יכולה לסחוב בעצמי ועל עצמי (זה תיק גב אחד גדול ותיק גב אחד קטן. נלמד בדרך הקשה 🙂
עכשיו כשקראתי שוב את השורה למעלה, נדמה לי שהגיוני היחס ההפוך הזה בין נפח המטען לבין הצומוד הפרטי: נסיעה היא מצב לימינלי, אולי זה הגיוני שאנשים יתנהגו בה ההיפך ממי שהם. כי למשל, בבית אני נאחזת גדולה בחפצים, מה גדולה, ענקית. אבל בנסיעות אני ממש מוצ'ילרה.
כנראה שהרביעיות האלה הן חלק כמעט מובנה בתהליך ההתבגרות (וההתגברות)..
נסיעה טובה ומזג אוויר מעולה
*מזל טוב*
זו ש- גם אני אמורה לסחוב הכל בעצמי. אחד תרמיל על הגב – עם המחשב. מזוודה גדולה ומזוודה קטנה (לקחת ביד למטוס).נראה איך אני אסתדר. זה בעיקר הקטע של הספרים שאני חייבת לקחת ששוקלים טון. הבריטיש אירוויס – קשים מאוד עם המשקל.
חיי כמוצ'ילרה – נגמרו נראה לי אחרי גיל 20.בסדר 25. נזכרתי בתרמיל הענק שסחבתי על הגב. היום אני הגברת עם המזוודות – זה נראה לי מגוחך.
שלום – כנראה. מעניין שאין לי זיכרונות כואבים מהרביעייה הספציפית הזו. לא ברור לי איך. יכול להיות שאז עוד הדחקתי היטב.
המזג אוויר אני כבר יודעת הולך להיות ע-ל ה-פ-נים.
בצד החיובי יש לנו מעלות שנעות בין 11 ל-19 שזה יפה. מאוד יפה. למרות ש-25 זה יותר יפה.
מה שיש והוא קקי אמיתי זה לחות שנעה בין 89 ל – 92. ע-ר-פ-ל וגשם. פה ושם נראה קצת שמש. אני אורזת מגפיים חמות כותנת לילה חורפית וזה נראה לי הזוי למדי.
*תודה*
מוצ'ילר זה עניין של גישה, לא? אפילו אני בגילי המופלג עדיין נע ונד עם תרמיל (אפילו לפולין!) וגר במעונות בחדר של שניים על שניים ואני מאושר!
יאללה, תעשי חיים, אכלי פרלינים (גנאש לימונענע לוקח!!) וטראפלים, והכי חשוב: שובי בשלום.
אוי ירון – חדר שניים על שניים, זה בדיוק מה שמחכה לי שם.
גם אני הולכת לגור במעונות. אני אחלוק מטבח עם ג'ון, אמנדה וג'פרי – קטעים. אני האזייתית היחידה שתסתובב להם שם 🙄
על כן הרגשתי צורך להתכונן
http://www.woodlands-junior.kent.sch.uk/customs/behaviour.html
שים לב לדיון על הפלוצים. ועדיין הפולנים לוקחים בגדול.
בעניין הפרלינים – אני מתכוונת לצלם הרבה 8)
למה בריטניה זו עבודה קשה ? זכורות לי משם כמה חוויות טובות.
תשאלי אותו מאיזה מסדר הוא סיר 🙂 http://en.wikipedia.org/wiki/British_honours_system
לינק גאוני. לגזור ולשמור.
חוד- ניסיתי להבין מהקישור ולא כל כך הצלחתי אולי בגלל שאני ממהרת לארוז. בכל אופן זאת ידוע לי: הוא קיבל את התואר בירושה מהאבא – שקיבל אותו מהמלכה על הישגים. אבא שלו היה שאקל רציני. סחבק של פרויד ושל קרל פופר.
במחשבה שנייה מהצד של אמא שלי -אני שייכת לאצולה הפולנית. מי שצריך להתרגש מהמפגש – זה הוא ולא אני.
ירון – בפעם האחרונה שניתקלתי בהתרגשות כזאת מפלוצים זה היה בגנון. נעים להיזכר.
אני לא מצליחה להחליט אם לקחת את הנייד או לא. בטלפון אמרו לי שאין אינטרנט בחדרים 😕
השוקולד בבלגיה. יאמי. איזה כיף לך…
מתגעגעת אלייך!
אם לקחת בטעות רכבת לא נכונה והגעת לאמסטרדם
יש אחללה שוקולטים ואני!
היי נסיעה נהדרת ויומלדת מענג
נסיעה טובה. תתחברי מדי פעם לאינטרנט. לא רק הפרגית באמסטרדם. גם אני.
מה רע בספורט ובנים?! אוקי, טוב, מה רע בספורט?! 😉
שתהיה לך נסיעה נפלאה!
ואני עם אפיסקה – תתחברי לאינטרנט 🙂 אני אתגעגע…
I am in deap shit people. When itis going to end?
I suffer here! fuck. two weeks – I don'tknow how I will survive it.
hey is there any way to call you
what's going on??
or you call me
I HOPE YOU ARE OK BY NOW
thought about you
tov…tashmie kol!!
פשוט תזכירי כלאחר-יד באוזני הסיר שהסגנון האליזבתני של המיטת קומותיים שלך טעון שיפור במידת-מה, והוא מיד יסדר לך את אחת הסויטות בטירה שלו, לא ? 😯