אוקספורד מדהימה. באמת. ניחוח שהצליח להשתמר. בקלות אפשר לדמיין קולות של כרכרות. משהו בנכבדות שבלימוד, בניסיון ההרואי האנושי לחקור את הקיום באמצעות המחשבה. אני אטעין כאן קצת תמונות אם אני אצליח.
מרגישה שהייתי כאן פעם.
ביני לביני יש משהו אבוד. לא ברור לי אם היותי כאן [כאן במובן של הפרוייקט שהצטרפתי אליו] הוא לא עוד מאמץ נוסף מיותר בדרך לשום מקום.
התנאים שבהם אני מתגוררת איומים. אני גרה עם שישה אנשים שמעולם לא פגשתי באיזה מסדרון מחריד שמזכיר חפירות מימי מלחמת העולם השנייה. אני מחכה בכל רגע שהגרמנים יתחילו להפגיז. כולנו חולקים שירותים אחד, אמבטיה אחת ומטבח אחד. ארבעה בנים ושתי בנות. זה מין פרוזדור צר שאליו נפתחות הדלתות של החדרים. לשירותים אין חלון וגם במסדרון אין חלון. אם מישהו מחרבן – הניחוח מתפשט.
מרוב שהסיפור הזה דחה אותי, הפסקתי בימים הראשונים לאכול ולחרבן.
ואז מצאתי פתרון. התגנבתי לביתן הסמוך. אין שם אנשים ואני משתמשת בשירותים ובמקלחת. אני קמה במיוחד מוקדם בבוקר ומתגנבת כדי שאף אחד לא יעלה על העניין.
אף אחד מהגויים כאן לא הגה את הרעיון. איכשהו ברור לי למה אנחנו היהודים שרדנו.
גם לישון אני לא בדיוק ישנה. מזרון קפיצים שעבר מספר לא מבוטל של גופות שישנו עליו.
בלילה האחרון חלמתי שרופא שיניים שהלכתי אליו מנסה לסחוט ממני כסף. ברור לי שהעניין הוא הסחיטה. האנרגיות שלי נסחטות כאן.
העיסוק פה מאוד אינטנסיבי.
בסך הכל קבוצה קטנה של אנשים. שבעה לאומים. אוסף די ביזארי. אחת ישראלית, אחת בלגית, אחד נורבגי, אחד אמריקאי מורמוני, אחד אנגלי קוויקר, נזיר בודהיסטי תאילנדי, פרופ' להנדסה תאילנדי, יפני ועוד כמה בריטים.
עם אחת מהבריטיות התחברתי, רק כדי לזכות ביום השני בערך לשהותי כאן לוידוי מלווה בדמעות שלה. סיפור על איך אישפזו אותה הפינים בכפייה.
היא כנראה בי פולרית. וכשהיא הייתה בהלסינקי היא התחרפנה. טוב, בסדר, לא לכולם השהות בפינלנד מתאימה.
נשארו לי שלושה ימים ואחר כך אני עוברת כאן למלון קטן.
נראה לי שאני פשוט אשן יומיים עד לנסיעה לבריסל. אני שחוטה לגמרי.
ה-SIR – אדם מדהים. צנוע, חביב, חם, מלא ידע, מורה משכמו ומעלה. אסכולה ישנה. הוא אחד ה"דונים" כאן באוקספורד. ככה הם נקראים, אלה שיש להם כאן עמדות כוח. כשהוא שמע בעקיפין שאני קופאת מקור [עבור האנגלים זה קיץ, וזה אומר שבטמפרטורות של 14-19 פועלים כאן מזגנים לקירור 
] הוא הביא לי במו ידיו במו מכוניתו תנור חימום שמציל אותי.
מה שמנחם אותי בבקרים [אני משכימה כאן בחמש לפנות בוקר] זאת ציפור שמצייצת לי ציוץ שמח במיוחד. היא מזכירה לי שבזמן אחר, בעולם אחר, יש לי חיים.
מהמלון הקטן באוקספורד אני נוסעת להילטון בריסל. נראה לי שהמעבר יהיה חד מדי. את הלילה הראשון אני אבלה בשינה על הרצפה במסדרון כדי שההלם לא יהיה גדול מדי.
אלקטרז
אני לא בטוחה שבזכות המקלחות היהודים שרדו, אבל ניחא. טוב לשמוע ממך. אני מלאה בקינאה על היותך בתהליך לימודים באקדמיה. אני רוצה גם. אני רוצה גם. אני רוצה גם.
אם את מגיעה לאמסטרדם, מבלגיה, תודיעי לי, את יודעת את המייל.
איזה כיף לקרוא. בין השורות ובסאב טקסט אני מרגיש שכיף לך. האנרגיה שבוקעת ממך טובה, כיף לשמוע שאת כל כך מצליחה.
נראה שזו חוויה כל כך ייחודית – מקווה שאת יודעת להעריך את הנדירות הזו. אני מרגיש שבתוכך את מעריכה את זה יותר ממה שכתבת כאן.
זה מוזר אבל אני מרגיש סוג של גאווה (בך) ואולי זה לא כל כך מוזר אחרי הכל…:-)
נתי
"התגנבתי לביתן הסמוך"- איזו מצחיקה 🙂 ואיזה אומץ! בעלי הבית לא יבינו את ח-ן המים שיקבלו :)המזדרון באמת לא נראה משהו…
זה נקרא כמו הרפתקה ייחודית מעוררת קינאה, במיוחד האנשים שאת פוגשת במסעות הללו, תהני!
אפיסקה -לקח לי זמן להבין את הויץ', מודה ומתוודה. נו, בארור שזה לא המקלחת – זאת יכולת הקומבינה שאליה כיוונתי.
לטובתך – אני לא בטוחה שאת רוצה אקדמיה. ממש לא בטוחה.
נתי – לא כף לי. בחיי לא כף לי. מעניין שאתה גאה בי, כי אני לא -בי. במובנים מסוימים כן, אחרים לא.
לימור – זה אותם בעלי בית. זה ביתן ששייך למעונות.
ועל האנשים- בפוסט שייכתב בדקות הבאות.
הקומבינה והציוץ. שני דברים קטנים, אבל מסמלים המון בעיני: היכולת הישראלית המופלא לשבור את הכללים, ולמצוא את האור גם כשיש חושך.
בדיוק ירון יקר, בדיוק.
הסרטון שהראית מקודם על החדרים באמת נראה כמו משחק מבוכים ודרקונים.
מה אתם עושים שם, ניסוי בסובלנות דתית ? כל פעם מוסיפים עוד אסכולה ומחכים לראות מתי יהיה פיצוץ ?
האנשים בתמונה הם מהצוות שלך ?
רואים שהרבה זמן לא ניקו את הקירות. תגידי להם שיתנו לי קריאה, אני יסדר להם את חוגי וניצ'קו עם הקומפרסור וגם יעשה להם מחיר.
הו חודי, אם הייתי מספרת לך מה אני עושה שם – מיד ובוודאי הייתי מסמנת את עצמי, באופן שאינו משתמע לשתי פנים. יען כי העיסוק ביזארי עד ביזארי מאוד. הניסוי הוא אחר – איך מחזיקים אנשים בתנאים בלתי אפשריים וטוחנים להם את המוח עד דק – ומה זה עושה להם. המהנדס התאילנדי נשר בחצי הדרך. זה חבל, הוא פרופ' שמלמד ברויאל קולג' שנראה כמו ערס, חיבבתי אותו מאוד, מה גם שהוא היה מגיע עם הג'יפ המפואר שלו לאסוף אותי כל בוקר, יען כי הלכה לי הרגל. הטוואיני (שאותו שכחתי להזכיר) העונה לשם הכה לא צפוי פרדריק, גם מבריז. נשארנו רק הקשוחים.
אבל האמת היא, ככה בשקט בינינו, אני נהנית. הפניקה הראשונית עברה, הסתגלתי לסדר היום הקטלני במחנה, ובסך הכל גם יוצא לי להיות תיירת.
לא אלו לא אנשי הצוות שלי. אני אצרף אולי תמונה בפוסט נפרד עם עוד קצת תיאורים במיוחד עבורך חודי. זה רק במידה אם ישאר לי כוח.
היי, אני יודע שזה לא קשור בשיט, אבל תכף נגמר הקיץ.
את יכולה להתחיל לחשוב על לחזור לפה
😉
נסה 96 אחוזי לחות, חום ושמיים אפורים – הקוקטייל המיוחד של אוקספורד. ולזה מצטרפות לפעמים סופות רעמים. כבר עדיף תל אביב.
אמנם Not All Pain Is Gain, את כבר לא בת 18 והתנאים הצבאיים האלה ללא ספק הופכים בלתי נסבלים יותר ויותר ככל שאתה מתרחק מ-18, ומי כמוני יודעת לחגוג את נפלאותיה של תלונה לשם התלונה – אבל בסופו של דבר את עושה משהו שרצית לעשות. נסעת לאוקספורד בשביל המורה – והוא מוצלח, לפי מה שאת מספרת. שמחה שהפניקה הראשונית חלפה, מקווה שאת נהנית מספיק גם בשבילי 😉 מתגעגעת.
המעונות האלה גרמו לי להתגעגע לטירונות. שם לפחות היה לי מזרון נורמלי… אני כבר בבריסל. האם זה היה שווה? במובן מסוים ימים יגידו. קיבלתיקצות חוט לקשרים נוספים – אולי הנקודה הכי חשובה במסע הזה. העניין שלשמו התכנסנו, הרבה תלוי בי.
בגדול – זה היה זובור של הלייפ.