* תודה לאיש שלי שלקח אותי לשדה התעופה, עזר לי לסחוב את המזוודות, עמד איתי בתור ונפרד ממני בנשיקות ובכלל על כל המסע הזה שהתאפשר לא מעט בזכותו.
* תודה לזוג הקנדי בהיתרו. לגבר שעזר לי להעלות את המזוודה לאוטובוס.
* לנהג של האוטובוס שטרח ורשם לי על פתקה את מספר הרציף ומספר האוטובוס שיסיע אותי לאוקספורד.
* לזוג הילדים בני ה-16 ששאלו אותי מבלי שביקשתי, אם לעזור לי עם המזוודה ועזרו לי להוריד אותה מהאוטובוס.
* תודה לאישה הפורטגזית, לבושה בלבן שהופיעה כמו מלאך גואל כשעמדתי נטועה באמצע הרחוב מחכה למונית שלא התכוונה להגיע, בשדרות הדיגנטון, אוקספורד. [אחר כך, כשמונית שוב הבריזה לי, בבוקר האחרון ללימודים קיבלתי הסבר מה-Sir שמדובר בעניין של שיגרה, הקטע הזה של המוניות ב-Oxford- לפעמים מונית שהוזמנה מגיעה ולפעמים לא. "אתה צריך להזמין מונית באוּרדוּ או בהינדי אם אתה רוצה להיות בטוח שמונית תגיע. מרוב שהוא נשבר מהסיפור הזה הוא עשה סידור עם השכן שלו, שבקטעים קריטיים, כמו נסיעה לשדה התעופה, השכן מסיע אותו תמורת תשלום]. זה גם היה הרגע שבו לא הצלחתי לחבר את המפה שהייתה לי בראש מגוגל הגיאוגרפית לרחוב שבו עמדתי, הכיוונים התבלבלו לי לחלוטין. הפורטוגזית הייתה חלק מחבורה, היא עזבה אותם במיוחד כדי להנחות אותי בדרך אל המעונות. "אין סיכוי שתצליחי להגיע לבד. אני אראה לך גם דרך קיצור". כוונתה הייתה טובה, אלא שהיא הלכה מהר מאוד ואני עם רגל שבשלב הזה עוד הייתה במצב משוקם וטוב נגררתי אחריה עם מזוודה ותרמיל כבדים במיוחד בקצב של צעידה זריזה. לא היה לי נעים להאט אותה. חצינו כל מיני שבילים נסתרים כולל סיבוב של המזוודה בתוך בוץ. ואחרי מסע של כ-20 דקות הגענו בשעה טובה בפתח המשרד של המעונות שרק אלוהים יודע איך הייתי מגיעה אליו לבד. היא מגיעה בכל שנה לאוקספורד, היא הסבירה, עם קבוצה ילדים שמגיעים לשם ללמוד אנגלית. "גם אני כמוך הגעתי ולא הצלחתי למצוא את הדרך, אני יודעת איך זה" היא הסבירה לי בעליצות את הנכונות שלה לסטות מהדרך שלה, מסדר היום שלה, כדי לעזור ולהוביל אישה זרה שהיא לא מכירה. הילדים הפורטוגזים היו יחסית שקטים. אחר כך הגיעה קבוצה איטלקית מתוקה שעשתה רעש היסטרי בלילות, תוספת למיטה הבלתי אפשרית ש"ישנתי" עליה.
* תודה לבחור, אחד העובדים במעונות שבעקבות תגובת הזעזוע האותנטית שלי מהתנאים, נתן לי את הטיפ לדלת הסתרים שנפתחת לגוש החדרים הסמוך למקלחת ולשירותים נוספים ולזה שלא יהיה שם אף אחד בתקופה הקרובה. זה היה משמעותי.
* תודה לנזיר פוסנו המתוק, מעבר לשיחות המעניינות הוא גם נתן את שם המשתמש והסיסמה שלו (פוסנו גם כותב תזה) וכך הצלחנו כולנו כעבור כמה ימים להתחבר לרשת הווי-פי של האוניברסיטה ולדבר סקייפ.
* כמובן תודה לבוסנה, הפרופסור התאילנדי, שהגיע במשך שלושה בקרים לאסוף אותי מהמעונות. הוא עשה את זה בשמחה. הוא גם נתן לי את המידע בעניין קניית הנייד הזול. מה שהסתבר להיות קריטי מאוחר יותר כשאיבדתי את הנייד.
* תודה לג'ייסון המורמוני, שבדרך כלל השתדלתי לא להיכנס לקו תחום הראייה שלו. התחושה הייתה שאצור בו כל כך הרבה כעס שהוא יכול בכל רגע להתפוצץ. הוא נתן לי אבקה למכונת הכביסה. בחדר הכביסה פגשתי את ג'ני שעומדת לכתוב דוקטורט על שמורת דייגים במדגסקר. גם בעלה כותב על שמורות. היא עזרה לו לאסוף מידע על השמורה שלו -לא זוכרת איפה זה היה, אבל זוכרת את הסיפורים על האוהל שבו הם התגוררו במשך שנה וחצי, רחוק מכל יישוב, שלא כלל שירותים ומקלחת והאנרגיה הסולארית שבה הם עשו שימוש. הוא עכשיו כותב את הדוקטורט. הם גרים בחלק הנחמד של המעונות. דירת שני חדרים לזוגות נשואים. כשהוא יסיים הם ייסעו למדגסקר. ג'ני הסכימה להמיר מטבעות קטנים במטבע של 20 פני [אל יקל הדבר בעינכם, היא הכינה את המטבעות האלה לכביסה שלה וכדי להשיג מטבע נוסף כזה צריך להסתובב ולחפש, זה היה יום ראשון והמעונות רחוקים מרחק של נסיעה מכל מרכז מסחרי] – כדי לאפשר לי את ויש הייבוש האחרון של הכביסה.
* תודה לקלייר שסחבה לי את התרמיל ואת הספרים.
* לאמנדה שהביאה לנו כל מיני מרכיבים כדי שניתן יהיה לבשל משהו סביר. שהראתה לי את אוקספורד, לקחה אותי למסעדות חמודות, הזמינה אותי למסעדה ביום האחרון, הלכה איתי לקנות נייד, תמכה בי, גילתה לי את פינות החמד של high street, של Headington stores, שלחה sms – ים דואגים שבודקים את מצבי כשקרסתי לנוח במלון הקטן.
* ל-sir, שהלוואי ויכולתי לבלות במחיצתו זמן ארוך בהרבה מזה שביליתי. מעבר לזה שהוא הפניק אותנו כל הזמן ודאג לסנדוויצ'ים, קרואסונים, הביא קומקום וחלב וקפה ותה. בנוסף לזה שהוא נסע והביא לי עד הפתח של הדלת במעונות את התנור שהציל אותי.
נוסף על כל אלה –
מורה כשהוא טוב, הוא כל כך הרבה מעבר לתכנים שהוא מעביר. מורה טוב הוא דוגמא. דוגמא ל"איך" ללמוד/לחקור. דוגמא מבחינת האישיות, ההתנהלות. ה-sir הוא אוטודידקט, את הידע המופלג שלו הוא הרוויח בזכות לימוד עצמאי. הוא קיבל בסיס שעליו הוא בנה. בשבועיים שביליתי איתו למדתי כל כך הרבה. השילוב הנדיר של קפדנות בלתי מתפשרת, התעכבות על פרטים, נחישות, התמדה עם רוחב לב, סבלנות, עם החדרת ההכרה והידיעה שידע הוא דבר שנרכש במאמצים שנבנים כנדבך, אוסף של פרטים קטנים, הישגים קטנים.
כל יום בנוסף לשעות הלימוד האינטנסיביות קיבלנו שיעורי בית. באחד מהימים הקראנו את התשובות והביצוע של כולם היה חלש ביותר.
כל אחד מאיתנו הקריא את מה שהוא כתב וזה רק הלך והתדרדר מאחד לאחד. אחרי שהאחרון סיים, ה-Sir ישב שם חייך ואמר: Well, Rome was not built in one day , מעולם לא היה המשפט הזה חי יותר עבורי מהרגע ההוא.
הוא ישב שם בראש השולחן ולימד אותי לגשת ללא פחד אל מה שנראה בלתי נגיש ולנסות לפרק אותו בסבלנות, לא לוותר לעצמי. הפוך על הפוך, דווקא בגלל שהייתי מהנחשלים בכיתה למדתי לראות את מנגנוני ההגנה שלי, להתעמת עם הרצון שלי לברוח מקושי, מתסכול. נפגשתי עם כמה קשה לי להרגיש "לא יכולה" וקיבלתי שוב הזדמנות להוכיח לעצמי שקורצתי מהחומר המתעמת, המתמודד, זה שיכול. הוא חזר והזכיר לי שלאינטנסיביות יש ערך עצום. עיסוק אינטנסיבי מביא איכות אחרת איתו.
גם העובדה שבאיזה אופן איבדתי את עשיית החשבון מולו, חשבון במובן של לרצות להרשים, שיעריך אותי וכהנה – זה שיחרר אותי בהמון מובנים. כי הוא מבחינתי היה הכי הכי. ואם לו הפסקתי לחשבן, הרבה יותר קל מול אחרים. כמובן, עד העונג הבא. עד האישיות הבאה שיהיה לה משקל והשפעה גדולים על הדרך שלי.
ה-Sir מעביר את הקורס הזה על חשבון הזמן הפרטי שלו, עם המאמץ האינטנסיבי שזה דורש ממנו, רק משום שהוא רוצה להנחיל את הידע שלו לאחרים.
* לאיש המחשבים הפולני-אנגלי מהמלון הקטן באוקספורד שבא לעזור לי להתחבר לאינטרנט. שהתעקש זמן ארוך עד שהוא הצליח לאתר את הבעיה וגם על זה שהוא היה מוכן לתת לי את הנייד שלו לשלוח sms לאיש שחיכה בפינלנד לחיבור שלי לאינטרנט. בסוף לא השתמשתי בנייד, אבל זה היה מאוד נדיב מצידו. כתבתי עליו המלצה חמה להנהלת המלון. עכשיו מסתבר שאנג'יי (זהו שמו) שינה כל מיני הגדרות במחשב שהזוגי שלי לא מצליח למצוא את הידיים והרגליים וגם לא לחבר את הנייד לרשת הביתית שלנו.
* תודה לנהג המונית הסיני שסחב לי את המזוודה עד פתח האוטובוס ללונדון.
* לנהג המונית הבריטי, שיצא מהמונית שלו ועזר לי לתפוס מונית אחרת ברחוב בייקר בלונדון.
* לטורקי בביקורת הבטיחות ברכבת היורוסטאר שעזר לי להרים את המזוודה ונעלב עד קצות שורשי הציפורניים כשאמרתי לו שיזהר שזה כבד. הוא אמנם נראה כמו מוחמד עלי ובכל זאת. "אני עוזר לך ואת מעליבה אותי", הוא ממש ממש כעס עלי. לא עזר לי שניסיתי להסביר לו שאמרתי את מה שאמרתי מתוך דאגה לגב שלו.
* לשתי הכושיות הצרפתיות החמודות שישבו לידי בתחנת הרכבת של ה"יורוסטאר", שרו ביחד שירים, ושמרו לי על המזוודה כשהלכתי להשתין.
* לנשמה שישבה בגוף של בחורה בריטית צנומה בת 20, עם צמות כמו של היידי שהצילה אותי ואותה. בגלל הכובד הבלתי אפשרי של המשא שסחבתי לקחתי עגלה שאיתה עליתי למסוע (לא מדרגות) שהוביל אותנו בעליה לפלטפורמה של הרכבת. אה מה מה – העגלה בגלל הכובד של המזוודה והתרמיל התחילה לסחוב לכיוון הנגדי של התנועה של המסוע. עמדתי כמו שימשון אוחזת בשתי הידיים במסילות של המסוע מחזיקה בגופי את העגלה שסוחבת לכיוון הנגדי ובשלב מסוים לא יכולתי להחזיק יותר וקרסתי אחורה על היידי והעגלה חלקית עלי ועליה. אין לי מושג מה היידי אוכלת לארוחת בוקר – אבל היא הצליחה איך שהוא להחזיק גם אותי וגם את העגלה מבלי שהמצב יתדרדר וייווצר אפקט דומינו, שזה אומר שהעגלה הייתה סוחפת את כולנו אחורה. הייתה מישהי שניסתה לעזור ולסחוב את המזוודה דרך הידית – אבל הזהרתי אותה שלא תעשה את זה, פחדתי שהיא תפרוק את היד. כשעמדנו לרדת מהמסוע העגלה התהפכה פעם נוספת ולכיוון הלא נכון. היידי ביד אחת הצליחה לסדר אותה, ושוב מנעה אסון – לפחות מנעה מחיצה שלי אל העגלה. באמת לא ברור מאיפה היה לה כוח. הודיתי לה נרגשות. אחר כך היא מצאה למפלצת שלי מקום בקרון. בדרך היה עוד בחור צעיר שעזר לי להעמיס את המזוודה לרכבת.
* עוד איש שעזר לי להוריד את המזוודה מהרכבת.
* בחזרה מבריסל הייתי צריכה לעבור מתחנת הרכבת הבינלאומית לרציף ספציפי באנדרגראונד (טיוּבּ) הלונדוני. אוסף של אנשים עזר לי. החל ממוכרת הכרטיסים בטיוב שפניתי ללב שלה שתאפשר לי להמשיך ולהוביל את המזוודה אל האנדרגראונד עם העגלה – מה שאסור לפי החוקים. וכך מצאתי את עצמי מסיעה עגלה אל נגד נחשול צונאמי של בני אדם, בשעת שיא, באחת מהתחנות הגדולות של הטיוב הלונדוני. זה היה הזוי לחלוטין. אחר כך עליתי וירדתי עליתי וירדתי מהטיוב ובכל פעם זינוק עם המזוודה פנימה והחוצה – בקו שנוסע לכיוון מסוים אבל מתפצל למעשה לשלושה קווים ולך תזהה ביניהם. עזרו לי לאורך כל הדרך – לזהות שאני לא על הרכבת הנכונה ובסוף לעלות על הקו הנכון. בשלב הסופי שהרגשתי שהרגל שלי, אם אני לא מתיישבת, עכשיו הולכת לעולמה -איש חביב פינה לי מקום.
מה רוצה אני לומר בפוסט המתארך הזה?
ישנם הרבה מאוד אנשים טובים שם בחוץ. החסד הוא תמידי. אנחנו נתמכים כל הזמן בדרכים ובאופן שלרוב שקוף עבורנו. ללא התמיכה הזאת לא היינו מצליחים לחיות רגע אחד נוסף.
ברוך שובך. אני כמובן סקרנית לשמוע יותר על חומר הלימוד, אבל מניחה שלא נוח לך לפרט יותר. וסליחה שלא הגבתי קודם, פשוט צילומים מחו"ל מדליקים אצלי את מנגינת הנדודים, אז אני משתדלת לקרוא הכל במרוכז ולא במנות, כי זה קצת כמו קטניפ לחתולים.
מורה טוב ניכר לפעמים גם בעובדה שדברים שאמר ממשיכים להדהד הלאה, מהתלמידים שלו אל אחרים. למשל מה שכתבת עכשיו על העיסוק האינטנסיווי האיר עבורי משהו שידעתי שהוא שם אבל עכשיו ברור לי יותר מה עלי לעשות באיזו פינה שלי עצמי. שזה אומר שהוא מורה ממש טוב 🙂
אני קוראת את תלאותיך דרך התודות וחושבת עליהן. נסעתי לוונציה עם חברה טובה, שהביאה מזוודת ענק מפלצתית שבקושי אפשר להרים. וזה נטע בה מידה קבועה של חרדה, מה יהיה באוטובוס, איך נעלה לרכבת, איך נסתדר פה ואיך נסתדר שם, ובעיקר גרם לה כל הזמן להביט סביב ולחפש עזרה. אני, למשל, טיפוס חרד מכדי להעיק על עצמי עם דאגות כאלה, ולכן את החלק הזה אני חוסכת לעצמי בטיולים. יש לי חוק פשוט, קחי רק מה שתוכלי להסתדר איתו בעצמך. אני נוסעת עם תרמיל גב גדול ועוד תרמיל גב קטן שאני תולה מקדימה, ומשוחררת מהעול (שחוויתי עם החברה ההיא היות שנסענו ביחד, מן הסתם, וזה רק הזכיר לי למה אין לי מזוודות 🙂 המחיר הוא כמובן יותר כביסות שצריך לעשות בחו"ל, אבל איכשהוא זה פחות מדאיג אותי, אני לוקחת סבון לכביסה ידנית, חוט ואטבים, ואם לא מצאתי מכבסה, שוטפת הכל בכיור ותולה.
כל זאת כמובן לא חייב להיות נכון לגביך, אני לגמרי מודעת לעובדה שמי שחשוב לה להיות לבושה היטב (ולא בג'ינס וטי שרט נצחיים, כמוני), הבגדים שלה עלולים שלא להתקמפל לתוך תיק מטיילים גדול.
אסירות תודה לכל המלאכים והנשמות שבדרך – זה תמיד מציף אותי ואני תוהה איך לתת לזה מוצא. מה עושים עם זה, פרט ללהיות כזו בעצמך עבור אחרים, נגיד, בבחינת העברת הברכה הלאה? יש מעגל רגשי לא סגור בהכרת טובה, אני תוהה לגביו.
הפעם לנסיעה לקחתי את מינימום הבגדים ההכרחי. היא הייתה כבדה בגלל שלל הספרים והמילונים והמחברות. ספרים כידוע הם כבדים ואלו היו כבדים במיוחד. רק אחד המילונים אני חושב בלי להגזים שקל 15 קילו והמחשב.
להיות כזו עבור אחרים בעצמך – כן, דרך אחת , שהיא מאוד חשובה. ולמה מעגל רגשי לא סגור? במובן הזה של הצפה?
אולי מתחבאת שם איזו תחושה של לא להיות ראויה?
אני מכירה טובה וזה הולך איתי ועושה לי טוב.להיפך, זה מאזן את תמונת העולם של ניצולת השואה שגידלה אותי – שהעולם רשע, מכוער ובני אדם הם חיות רעות, זאבים משחרים לטרף.
או מיי גוד, ספרים? זה באמת מטען כבד להיסחב עמו.
ויכוללהיות שאת צודקת, שזה (שוב) מגיע מהלא ראויה, או מרגשי אשמה על שאני לא תמיד בטוחה שבעצמי הייתי פועלת כמוהם בסיטואציה דומה (מהבחינה הזו, כל מעשה טוב הוא גם שיעור למקבל).
הפסקה האחרונה שלך הפכה לי את הבטן במוכרותה. החפירות האלה של אמא שלי, תמיד מחפשת מניע נסתר אצל אנשים, תמיד בטוחה שמנסים לקחת ממנה, להרע לה. גם זה מצב קיומי של חרדה. בדיוק.
תראי, פעם אחת בכל חיי, אחרי שבאופן מרוכז עשיתי תרגיל מחשבתי בעניין – הצלחתי לחוות באופן מלא את התחושה שהעולם הוא מקום בטוח.
אני חושבת שכולנו, כאלה שפחות וכאלה שיותר חיים עם התחושה שהעולם הוא מקום לא בטוח, מסוכן, שצריך להיזהר. זאת מחשבה שצומחת מתוך קריאת עיתונים, שמיעת חדשות, חינוך.
לצערי אני לא זוכרת איך עשיתי את זה אז, אבל זכור לי במעורפל שפירקתי את המחשבה הזאת לגורמיה, כדי לגלות שהיא סוג של פיקציה. אני חושבת שחזרתי אז אל החוויות הבסיסיות שחרטו את האמונה הזאת – וליתר דיוק לפרשנות שאני נתתי לחוויות הבסיסיות.
כמובן שאנשים יכולים להיות רעים מאוד וגם טובים מאוד – האם זה הופך את העולם למקום לא בטוח, את הקיום ללא בטוח? ההשאלה היא מה זה הבטוח שאנחנו מחפשים? מה זה להיות מוגן? מה זה להיפגע?
כן, בבסיס זה פחד. אם מנקים את השטח – מגלים שמאחורי כל אלימות מסתתר פחד.
תוך כדי שאני כותבת – אני שואלת את עצמי ומה עם הסדיסטים – אלה שממש נהנים מהכאב שהם גורמים? זוהי ההנאה שבכוח, ההנאה שבשליטה – ושוב – מי נהנה כל כך מהשליטה? רק מי שמרגיש כל כך קטן ומושתן.
אחלה פוסט, אהבתי.
הייתי בלונדון פעם אחת, לשמונה ימים, לפני הסדנת ויפאסנה מאתיים קילומטר צפונה משם. שכרתי אופניים ולקח לי באמת הרבה זמן להתמצא כי לונדון, כמו הרבה ערים עתיקות, רחובותיה מפותלים; ושלא כמו רבות אחרות, רחובותיה מחליפים שם כל כמה מאות מטרים.
השורה על האינטנסיביות מהדהדת גם אצלי, אני משער שמדובר בקו אופי שנפוץ יותר בבלוגיה מאשר באוכלוסיה הכללית 🙂
הסצנות עם המזוודה נשמעות כמו פרסומת לקינדל 😆 אגב, אני משער שהמזוודה התחככה בדפנות המסוע, בפעם הבאה פשוט שימי באמצע 🙂
יש לי הרגשה שאת מטיילת בהלך רוח דומה לשלי.
למה היד של פוסנו חבושה בתוך הטוגה שלו בתמונה ?
ומה שלום הרגל, מחלימה-מחדש ?
הנה פוסט ישן שלי ברוח קצת דומה, אם בא לך 🙂 http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=83519&blogcode=3310989
קראתי את שלך, דומה במובן של המפגש שיש בו קירבה עם הזר.
המזוודה לא התחככה בדפנות של המסוע – זה המשקל של המזוודה והתרמיל על העגלה שהתחיל למשוך אחורה ואז כשעמדתי כשמשון הגיבור אוחזת בידיות של המסוע היא הסתובבה כי הפסקתי להזחיק אותה עם הידיים ואז נפלתי ואז היא התהפכה (העגלה) עלי ואחר כך שוב הסתובבה. אם זאת הייתה רק המזוודה – זה היה הרבה פחות מפחיד (וכבד).
וואלה, גם אני תהיתי ביחס לפוסנו. ברגיל לא ראיתי אותו ככה.
הרגל משתקמת ואני יחד איתה.
את, מגיע לך הוקרה על שכתבת את מה שלא מובן מאליו, אבל הוא כל כך פשוט ואנושי. תודה על התזכורת, לצאת רגע ולהתבונן בניסים הקטנים שבדרך ולאנשים שנותנים, כשאנחנו צריכים. אפילו אם לא ממש ביקשנו.
חיוך וחיבוק והרבה הוקרה.
מתוקה את אפיסקה. תודה.
את מתווכחת עם חובב פיסיקה חובב ויכוחים ?? 😛 תבורכי, יש לך לב רחב ומקום בגן-עדן מעכשיו !! 🙂
אז ככה, אם את והעגלה עומדות על אותו מסוע, והעגלה נלחצת אליך, זה אומר שפועל כוח על העגלה שאינו פועל עליך, כלומר – מקורו אינו במסוע עצמו.
לחילופין – לא כתבת מה שיפוע המסוע, רק שהוא בעליה ( לא ראיתי מסועים כאלה, מעניין ), אבל נניח 10 מעלות שזה כבר קצת לא נוח לרוב האנשים, זה אומר שרק חמישית ממשקל ההעגלה לוחץ עליך לכיוון אחור.
🙂 – השיפוע הלך וגדל לאורך המסלול של המסוע. הוא התחיל ממספר מעלות והגיע עד 40 -35 (מסוע שמוביל בין קומות , כשלקומה התחתונה גובה ניכר – אני עדינה בהערכה שלי נראה לי) . השיפוע היה חזק יותר מזה שיש היום בבן גוריון. עכשיו בוא ננתח את העניין.
לי אין (לצערי, במיוחד בימים אלה) גלגלים כמו לעגלה. זאת אומרת גם אם ישנו כוח שפועל על העגלה ועלי באותה הצורה העגלה תתחיל לנסוע ואני לא – כי לי אין גלגלים. בניתוח שלך – שכחת את האינטרקציות ביני לבין העגלה <אייקון של חריצת לשון> בגלל השיפוע הגדל והלך – המשקל של העגלה על הידיים שלי המחזיקות אותה הלך וגדל כי אני הייתי תמיד בכמה מעלות נמוכה מהעגלה והפער בינינו הלך וגדל ככל שהשיפוע הלך וגדל כי אינטרוול הגדילה של השיפוע הלך וגדל. מכאן מידת הלחץ ההולך וגדל.
תוסיף לזה שכבר לא יכולתי להחזיק את העגלה מהידית ועברתי להחזיק את המסילות בצדדים – שזה התנגדות ותבין למה כששיחררתי – העגלה התהפכה עלי.
אלייך חנוך 8)
מסוע משופע — ללא מדרגות — שהתחיל ב-10 מעלות והגיע ל-45 ? 😯 ראית במקרה תור של אנשים לפני המסוע ? היית צריכה לקנות כרטיס כדי לעלות ? היו שם ילדים מצווחים שרצים לתחילת המסוע איך שירדו ממנו והורים נואשים מנסים לשווא להדבק אותם ? מוכר צמר-גפן מסוכר ? שלט ניאון ענק "יורודיסני" ??
הגזמתי 45 , 35 ? (אני הולכת ומאבדת כאן ביטחון. ..תיקנתי את התגובה לפני שראיתי שהספקת להגיב 🙂 ) אני אומרת לך בסוף זה היה שיפוע חד. או שאני לוקה מאוד ביכולת שלי להעריך מעלות. רק לשם האיפוס – בכמה אתה מעריך את השיפוע שמוביל אל הדיוטי פרי בבן גוריון החדש – זה שיורד למטה? ואני מדברת מנוקדת ההתחלה שלו ועד הסוף שלו.
ניסיתי לחפש תמונה של המסוע – הנה צילום מהתחנה, זה טוב להמחיש את פער הגובה בין הקומות.

25 מעלות זה מטר אחד למעלה על כל שני מטר קדימה. 10 מעלות זה מטר אחד למעלה על כל 5 מטר קדימה. בבן גוריון – לא יודע, לא נראה לי הרבה יותר מ-10 מעלות, אולי 15.
בכל מקרה, חרא תכנון. היו צריכים לשים מדרגות בשיפועים כאלה.
הכל חוויות 🙂
נסכם את הדיון -לפחות 25 מעלות היו שם:) דווקא לא חשבתי שזה היה חרא של תכנון. אני חושבת שהם לא צריכים לתת לעלות עם עגלות על המסוע. אלא לכוון למעלית שקיימת.
תודה לך על שחלקת איתנו את החוויות. אני הרגשתי שאני קצת קצת באוקספורד. אלמלא הכבשן שאני שוהה בו (אשר משום מה במפות של ארץ ישראל מצויין כ"באר שבע") הייתי מרגיש מעט יותר מקצת.
😉
עוד לא אמרת מה בדיוק עשית שם באוקספורד.
כבר אמרתי שאני מקנאה?
ירון יקירי, צר לי לאכזב, אבל אוקספורד זה לא היה כף גדול מבחינת מזג האוויר. תחשוב לחות 95% (לא, אני לא מגזימה), שמיים אפורים ואתה מזיע כמו חזיר שחוט. אם זכרוני אינו מטעה בי – באר שבע זה מזג אויר יבש, הלא כן? – עדיף באר שבע, לפחות אתה מקבל שמש כשאתה מזיע. למדתי להעריך את העובדה הזו. זה היה כל כך ביזארי להסתובב עם גולף ולהזיע כאילו מדובר בקיץ תל-אביבי דביק.
אפי – לא, לא אמרתי. אולי תלכי ללמוד? בערבים? או באיזו מסגרת חלקית?
היובש זה מה שמחזיק אותי. זה והסטודנטיות 🙂
אני מחכה למילגת מחקר 🙂
היא בטח לא תגיע, כל עוד לא הגשתי בקשה, אבל אני מחכה שהיקום ואני נכיר בצורך הזה שלי. 😆
אני חושבת שאת כבר מכירה בצורך. עכשיו נשאר רק להגיש בקשה.
תענוג לקרוא! וכפליים כשמדובר בהכרת תודה!
אהבתי את מה שה- -Sir לימד אתכם, אנחנו אנשים כל כך של תוצאות, של כאן ועכשיו, של להרשים במהירות את הסובבים אותנו, ובמקום לראות את היופי של הנחישות, ההתמדה, הסבלנות שבתוכנו, אנו רומסים אותן ו"מעכבים" את עצמנו יותר.
המון מלאכים יש מסביבנו, וקל לשכוח להכיר להם תודה ולראותם כמובן מאליהם- תודה שהזכרת לנו!
תודה. כן המפגש איתו היה מפגש עם איכויות שטוב היה להיפגש איתן.
ארגון מתחרה לחסידי אומות עולם הקמת פה…
וכל זה בשיר פשוט – אנשים טובים באמצע…
זה אמיתי דרז'יק זה אמיתי.
איזה פושט מדהים.
אני לא מאמינה שרק היום גילית את הבלוג המקסים שלך…
תודה דנה, כל דבר בעיתו 🙂