פנינה שפגשתי בפליקר.
סט של צלמת שקוראת לעצמה, "בפשטות צילום" ((Simply Photo. השם הולם אותה מאוד כי התמונות שלה אכן חוגגות את הפשוט. הפשוט, במובן היום-יומי – לא ארכיטקטורה גרנדיוזית, נופים מהממים, מסעות אקזוטיים, עיצובים מורכבים. בסט הזה היא מצלמת את כוסות הקפה, היוגורט, הפירות, הביצים, לחם עם ממרח. היא מצלמת לפני (שזה נאכל או נלגם) ואחרי. היא מצלמת קצב נינוח, קשוב לפרטים, חוגג את מה שאנחנו בדרך כלל מדלגים מעליו, היא מצלמת את ארוחות הבוקר שלה. הצילומים הזכירו לי את האמירה, שהבוקר מכתיב את האיכות של המשך היום; אני מאמינה שעבורה זה כך, שהיא לוקחת איתה גם הלאה אל תוך היום את הקשב הזה לדקויות, את השקט שנוצר בין הצורות, את מרחב הנשימה לחוש בצבעים, במרקם, בשילוב. מסיבה מתוזמנת היטב לחוש הטעם, הריח, המישוש, הראייה. איפוק מדוד, מצומצם, אך עשיר. מתחבר לי לכתבה שקראתי הבוקר על האופן שבו הצרפתיות שותות את האספרסו שלהן – דרך קוביית הסוכר שהן טובלות בקפה ומניחות על הלשון ואז לוגמות. מרשם בדוק להתקף בחילה על הבוקר מגודש מרוכז של מתוק וקפאין ובכל זאת טוב הטעם שבטקס היום-יומי.
מומלץ להביט בסט בפורמט של מצגת שקופיות על מסך מלא.
נפלא
ממש אפשר לטעום את האובייקטים המצולמים.
ובשבילי זה תענוג כי אני רגישה למוצרי חלב.
נכון מק? קיבלתי השראה לארוחת הבוקר היום.
האמת, יותר נמשכתי למה שהיה כתוב בצילומים, פה ושם 🙂 שני הנוירונים האמנותיים שלי טובעים ברעש שמייצרים האחרים ברגע שמופיעה מילה. למשל הטקסט ביפנית שהציץ משמאל באחת התמונות, או מושג ה"ואבי-סאבי".
:))))) אני אפילו לא הבחנתי שיש מילים. ראיתי רק ביצים, ריבות, סקונס וג'ורנלים. המיטב.
תמונות מגניבות, אני ממש לא איש של ארוחות בוקר…
אופס, ברח לי שם "אבל", בין הפסיק ל"אני".
:)))) לא מגניבות כמו סרטוני הגוגל האח הגדול אצלך – צחקנו היטב, הכי ענק שבעולם.
העניין הזה שכשאנשים אומרים לי שהם לא אנשי ארוחת בוקר – זה בלתי נתפס אצלי. זאת הארוחה הכי כיפית של היום, רגע לפני שיוצאים להילחם את מלחמת הקיום, כשהכל עוד אפשרי.
כניראה זה קטע מילדות. תמיד העדפתי יותר לישון מאשר לקום מוקדם לפני בית הספר ולאכול א. בוקר מסודרת.
בצבא ארוחת הבוקר נראתה לי משהו מאולץ כזה. קשה לי להסביר. גם בטיול הגדול, כל האנשים שטיילתי איתם (בעיקר גרמנים) כל כך הקפידו על ארוחת הבוקר, וזה נורא הפתיע אותם שאני לא עושה מזה ביג דיל.
אני פשוט לא איש של ארוחות בוקר.
מרתק כמה אפשר ללמוד על בן אדם מתמונות של ארוחת הבוקר. ניכר שהיא אופה לא פעם או לפחות מכינה לעצמה וופל בלגי. היא אוהבת ריבות ולקרוא. אין מצב שאין בארוחת הבוקר שתייה כלשהי וזה לרוב משהו חם. לעיתים ניכר שהיא ממהרת ואז יש משהו קנוי או שיש פחות פריטים אבל היא כן מפנקת את עצמה בכך שיהיה משהו צבעוני ולו בכך שהיא שמה אוכמניות ביוגורט.
היא אישה שאוהבת גיוון ואוהבת מתוק ולא מחביאה את זה. יש טרנד להתנצל על האהבה למתוק ואצלה אין שום החבאה אלא להיפך – אשכרה לשים את זה על השולחן ולהינות.
והייתי חותמת על זה שירקות "לא עושים לה את זה".
נהייתי קצת סקרנית אם היא רזה טבעית כמו הגבר שלי או עגלגלה ומרוצה מהחיים כמו השפיות הבריטיות ההן שדחפו בחדווה שובבה כמה שיותר שומנים ומתוקים למתכונים שלהן.
ניסיתי פעם במשך שבוע לחזור לארוחות בוקר בגוון מתוק והתוצאה הייתה שבוע עם עלייה במשקל. צריך את המטבוליזם בשביל זה.
תודה על החוויה – ריעננה לי את החשק לגוון!
סחטיקה אלוניסקה על העין הבלתי מזוינת. כן נכון, ומעניין ויפה ומהנה לקריאה הניתוח שלך.
את מתכוונת לזוג השפיות הבריטיות המוזרות האלו שנסעו על אופנועי סירה וירו בציפורים? כי זה מה שזכור לי מהן.
יש משהו אכזרי בסיפור הזה של המטבוליזם. ומצד שני כשמנצחים את המגבלה, זה תמיד מתוק:) יפה בעיני האופן שבו את אומרת – זה לא בשבילי, אם אני לא רוצה להשמין. זאת בחירה. אפשר לחיות חיים מלאים ומספקים בלי ריבה על הבוקר, כל בוקר. יש אסונות גדולים יותר 🙂
שנה טובה אלוניס. התגשמות כל התקוות. הכי טוב, הכי יפה, הכי הרבה, הכי שמח.