Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for 10th ב-אוקטובר, 2008

רקונסטרוקציה

כל הערים הגדולות האלה, משטחי אורות, קטנים, מנצנצים, פרוסים בחשכה. הערים האלה שאליהן נוחת המטוס באמצע הלילה.
הנזק, לעולם אני לא אוכל להעריך את הנזק. איך אפשר.
לגדול בלי יד. איך אפשר לדעת איך זה היה מרגיש אם הייתה לך יד.
לפעמים זה מנצנץ אלי, ממרחקים.
כשזה ניכר אצל אחרים.
אני יכולה לראות את המקום והזמן שבו זה מתרחש.
האם יש טעם לנבור בזה.
איך זה היה אם.
האם זה יכול היה להיות משהו אחר.
ואם זה לא היה יכול להיות משהו אחר,
אז למה הניצנוץ הזה. הכמיהה הזאת. הידיעה הזאת – ששם, שם, שם, בדיוק, זה, המקום המעניין. והשאר זה מוות. אולי לא מוות, אבל בית לוויות לגוויות מהלכות.
כשזה בא מתוך עצמו, זה לעולם אחרת.
ולי נשאר לשחזר את זה בדרך הקשה.
אולי הפחות מעניינת ואולי המעניינת מכולן.
מסביב אני מוקפת ילדים שאצלם הדיכוי הצליח.
האם קיימת האפשרות להתמרד?
לבחור תפקיד אחר?
איך סידרתי את זה לעצמי בסטריליות כזו.
קווים ישרים.
חגיגות סוף שליש בחולצות לבנות.
האם היה לזה סיכוי.
האם אי פעם היה לזה סיכוי.
ואולי עשיתי את המעשה הכי פחדן.
שיתפתי פעולה
במובן העמוק ביותר.
לכל דבר יש מחיר.
לכל דבר.
הלוואי ואפשר היה לקבל רשימת קניות ורשימת מחירים ולבחור.
אולי זה בדיוק ככה.
ההתפרעות שלי תמיד הייתה חיצונית
במקומות הרכים
מסתבר שהייתי כבש צייתן
מבוהל
לא נתתי להם
להיכנס דרך הדלת
אבל הם חפרו דרך המרתף.
חשבתי שהצלחתי להימלט
מסתבר שזה היה אילוף מתוחכם.
גס, זה היה גס
כל כך גס
שלא היה לי סיכוי.
הנה מסע ההלוויה מתחיל.
אני מספידה. 

לעולם אל תספידי
לעולם.
הספדים זאת פורמאליות חסרת ערך.
זה הקושי להיפרד ממה שאיננו.
הנה זה כאן.
האם אני אצליח לחתוך
כל שארית מיותרת.
או שזה קיים
או שלא.
בכל רגע
תשאלי.
זה ישנו?

 

Read Full Post »