כל הערים הגדולות האלה, משטחי אורות, קטנים, מנצנצים, פרוסים בחשכה. הערים האלה שאליהן נוחת המטוס באמצע הלילה.
הנזק, לעולם אני לא אוכל להעריך את הנזק. איך אפשר.
לגדול בלי יד. איך אפשר לדעת איך זה היה מרגיש אם הייתה לך יד.
לפעמים זה מנצנץ אלי, ממרחקים.
כשזה ניכר אצל אחרים.
אני יכולה לראות את המקום והזמן שבו זה מתרחש.
האם יש טעם לנבור בזה.
איך זה היה אם.
האם זה יכול היה להיות משהו אחר.
ואם זה לא היה יכול להיות משהו אחר,
אז למה הניצנוץ הזה. הכמיהה הזאת. הידיעה הזאת – ששם, שם, שם, בדיוק, זה, המקום המעניין. והשאר זה מוות. אולי לא מוות, אבל בית לוויות לגוויות מהלכות.
כשזה בא מתוך עצמו, זה לעולם אחרת.
ולי נשאר לשחזר את זה בדרך הקשה.
אולי הפחות מעניינת ואולי המעניינת מכולן.
מסביב אני מוקפת ילדים שאצלם הדיכוי הצליח.
האם קיימת האפשרות להתמרד?
לבחור תפקיד אחר?
איך סידרתי את זה לעצמי בסטריליות כזו.
קווים ישרים.
חגיגות סוף שליש בחולצות לבנות.
האם היה לזה סיכוי.
האם אי פעם היה לזה סיכוי.
ואולי עשיתי את המעשה הכי פחדן.
שיתפתי פעולה
במובן העמוק ביותר.
לכל דבר יש מחיר.
לכל דבר.
הלוואי ואפשר היה לקבל רשימת קניות ורשימת מחירים ולבחור.
אולי זה בדיוק ככה.
ההתפרעות שלי תמיד הייתה חיצונית
במקומות הרכים
מסתבר שהייתי כבש צייתן
מבוהל
לא נתתי להם
להיכנס דרך הדלת
אבל הם חפרו דרך המרתף.
חשבתי שהצלחתי להימלט
מסתבר שזה היה אילוף מתוחכם.
גס, זה היה גס
כל כך גס
שלא היה לי סיכוי.
הנה מסע ההלוויה מתחיל.
אני מספידה.
לעולם אל תספידי
לעולם.
הספדים זאת פורמאליות חסרת ערך.
זה הקושי להיפרד ממה שאיננו.
הנה זה כאן.
האם אני אצליח לחתוך
כל שארית מיותרת.
או שזה קיים
או שלא.
בכל רגע
תשאלי.
זה ישנו?
מקסים, לכל פסקה נתתי משמעות אחרת, כנראה בדרך שקשורה יותר אליי מאשר לכוונתך.
מאמינה שאפשר לחתוך, לאט, בצעדים קטנים…ומה שחדר דרך המרתף רק עזר לנו לראות את ההתנהלות שלנו, אז טוב שזה קרה, אחרת איך היינו יודעים.
🙂 זאת בדיוק הייתה הכוונה. לא תמיד מעניין לפרט כל דבר בצורה קונקרטית, מה גם שכאשר מתחילים להיות קונקרטיים דווקא הדבר הזה שרוצים לתפוס – נעלם.
בוודאי שאפשר לחתוך.
ולגבי העניין שמה שחדר דרך המרתף – אתמול כשכתבתי את זה, היה רגע שהתפיסה הזו שאת כותבת אותה, שהיא תפיסה שלי בדרך כלל, נראתה לי כמו סוג של נחמה שאני ממציאה לעצמי. ומה אם הנכויות האלה, הן פשוט שם ואף אחד לא יפצה אותנו עליהן?
מהניסיון אני יודעת שפציעות שמתגברים עליהן מחשלות ומחזקות. ואם הצלחת להתגבר על חולשה, פגיעה – הוצאת עז ממתוק.
אבל כאן אני כותבת על משהו מהותי – על המשקפיים שהרכיבו לנו שדרכם אנחנו רואים את כל העולם. משהו שהוא שקוף לנו. כמו איזה צ'יפ שדחפו לנו לעור ואיתנו אנחנו חיים את החיים מבלי לדעת שהתמונה לחלוטין מעוותת.
כולנו עברנו את זה מי פחות ומי יותר.
אתמול כשכתבתי דווקא נגעתי בקטע של האמנים, שנראים לי כמו הילדים שלהם לא הצליחו לקלקל עד הסוף. אני מדברת על האמנים הטובים, שהצליחו לשמר משהו מהילדות ושמשם הם ממשיכים לשאוב.
השאלה אם אנו מבינים שקילקלו לנו- אפשר לצמוח משם, ולהתחבר כאילו לא קילקלו לנו מעולם. אני חושבת שבאיזשהו מקום תמיד נזכור שקילקלו לנו- אבל לפחות נתחבר למהות שלנו.
היום כשאני מתלבטת בדרכי המקצועית, יצא לי השבוע להתחיל לקרוא את הספר "לכל אדם יש שביל" (עדין לא סיימתי לקרוא) ועד אותו רגע לא קשרתי בין הבחירות וההחמצות שנחלו הוריי בחייהם המקצועיים לאלו שלי- פתאום שיקולים ובחירות שלי קיבלו משמעות אחרת. אני תמיד אמרתי איזה מזל שההורים שלי בניגוד לאחרים אף פעם לא התערבו ואמרו לי מה ללמוד, ומסתבר שהם השפיעו בדרך אחרת.
🙂 כן, אני חושבת שהפוסט הזה, זה בדיוק על זה. אתה חושב שאתה מצליח לא להיות מושפע ממשהו ואחר כך מגלה שזה נגע בך בדרכים אחרות.
האייקון הזה של החיוך – נראה לי לפעמים דבילי להחריד.
מה שהזוי יותר שלפעמים אני כותבת איזו ברכה או פתק בצורה המסורתית של עט ודף והאייקון הזה מתבקש….העיקר, בסוף אני מצליחה לעצור את עצמי 🙂
מקסים ועצוב ונכון כל כך. הלכנו במן שביל שהוטווה, לא תמיד יכולנו לעצור ולבדוק אם זה מתאים. המרידות, דוכאו. האם ניצלנו או שאנחנו ממשיכים בלי להיות מודעים את הקו? מה המחיר שאנחנו משלמים? מה המחיר שאחרים משלמים על המרידה שלנו, על ההטוויה שלנו? באיזו מידה אנחנו מטווים?
בדיוק אפיסקה בדיוק. עשית לי צמרמורת. ביטאת את זה כל כך מדויק.
ועוד- אני מאמינה שכל אחד מאיתנו גיבש לעצמו תשובות, לפחות חלקיות, לשאלות האלה, שאיתן אנחנו חיים והתשובות האלה הן חלק מהסדר ש"סידרנו" לנו. ואז פתאום באיזה רגע מבליח משהו ומצליח לערער את הסידור, את התשובות, מציב סימני שאלה בעולמות הקטנים ו"המסודרים" האלה שלנו.
לימור – כן, קו הגבול הלא ממש ברור בין הוירטואלי ללא וירטואלי.
אני מנסה להסתכל באיזה "מבט-על" על מה שכתבתי, ממעוף הציפור. האם מהזווית של הגובה – ההתעסקות הזאת מיותרת?
אני מתפתה לכתוב שיש את הרגע הזה, עכשיו – שהוא כל מי שאנחנו בתוכו ואיך שאנחנו בתוכו, וההתעסקויות האלה – בנוסח "אם לסבתא היו גלגלים" הן טחינת מים.
אבל זה לא נכון, זה לא מדויק. ישנם תהליכים, ישנו עיבוד, ישנן תובנות שמשנות את המבנים הפנימיים – הפסיכולוגיים, התת- מודעים. זה חשוב מאוד – גם מהמבט המקיף, לא זה שמתנהל בגובה הרצפה. לגעת במה שאיבדתי, ברגש של זה, להתקרב לזה – זה משמעותי מאוד בתהליך של החיפוש אחרי הקול המדויק. כי הקול המדויק הוא גם הקול שמאפשר שהייה מלאה ושמחה בהווה. זה קשור. זה חייב להיות קשור.
אני אפתח את זה עוד קצת ואגיד שהפוסט הזה קשור בזה שראיתי איך נטיות אמנותיות שלי לא היו אופציה, כי לימדו אותי לפחד מהרגש.
יכול להיות, וזו אמונה חזקה שלי, שאנחנו בחרנו בגילגול הזה ובקשיים שבהם אנחנו נתקלים ובחוויות המעצבות והמעצבנות שלנו. כולל ההגבלות וההטוויות. כל חוויה, כל הגבלה, כל קושי, אמור לשרת את ההתפתחות הרוחנית שלנו. אז אולי בעצם הכל בסדר? הכל כמו שצריך להיות, אנחנו פשוט צריכים לקחת את הלימון ולהפוך אותו ללימונדה. הסוכר יבוא מהנפש המתוקה שלנו. 😉
אני מאמינה כמוך, אבל לרגע הייתה שם מחשבה – שמא האמונה הזאת היא סוג של פלסטר שמדביקים על הכואב. גם אם זה פלסטר – עדיין יש חשיבות עצומה לגישה שלנו מול הקשיים. למצות מלימון לימונדה – זה תמיד נכון, עם גלגולים בלי גלגולים. זה עדיין המתכון לצמיחה. המתכון היחיד לצמיחה.
הביטחון שלך הוא בלא ידוע? במה שיפתיע אותך מחר או בלימון שכבר הפך ללימונדה?
אוי מתוק, שמחה שאתה כותב כאן, כי קשה לי לשלוח מכאן מיילים. אני בפינלנד עכשיו, במצב הזוי לחלוטין.בגלל אוקספורד והההתדרדרות של הרגל הפצועה, הרגל השמאלית שלי התפרקה לגמרי קרי נתפסה כולה מהתחת עד כף הרגל ואני מבלה פה את הימים בשכיבה במיטה במלון.בנוסף יש לי שפעת. כנראה המעבר מההסתובבות עם הגופיות בארץ למעיל צמר בשש מעלות – לא בדיוק עשה לי טוב. השיא של היום הוא זחילה מיוסרת לארוחת הבוקר וכשהמנקה מגיעה לנקות לי את החדר. גם סוג של הרפתקאה, אבל ללא שום השוואה לשלך. יא ווארדי מה עברת.וואחד מייל זה היה.
אתה שואל שאלה שמרגישה לי חשובה ואני רוצה להיות בטוחה שאני מבינה אותה.
האם אני שואבת ביטחון מהלימון שהפכתי ללימונדה? כן, במידה מסוימת כן, במובן שהוכחתי לעצמי שאני מסוגלת, שהשגתי הישג, שלא נכנעתי. גם עצם התהליך עצמו חיזק אותי, את הביטחון העצמי שלי, את האמונה ביכולות שלי. במובן הזה כן. אני שואבת ביטחון מהלימונדה – 🙂
לשאוב ביטחון ממה שיפתיע אותי מחר – זאת מחשבה רעננה. בוא ניקח לדוגמא את המצב שאני שרויה בו כרגע, שהוא אכן לחלוטין הפתעה. ממש לא סימפטית.איזה סוג של ביטחון אני יכולה לשאוב מזה? חוץ מאשר להבין בהפוך על הפוך שהביטחון היחיד הוא בידיעה ששום דבר לא ודאי, שאין לנו שליטה על כלום ובמובן הזה במילא הכל חסד. הכנסתי פה הרבה במשפט אחד. האם לזה כיוונת?
אוי ואבוי למי שנמצא בין ערות לחוסר מודעות. סיוט מוחלט.
יקירה, מאחל לך רפואה שלמה. ועוד מחשבה שעברה בראשי החלול – מה עם אזרחות פינית? נראה לי מתבקש.
לא יאומן שלום, בדיוק היום חשבתי עלייך. מדהים.
בחיי שהחיבור שלי לכאן הוא כל כך עמוק שלא יאומן. כל הדברים הביזאריים שמתרחשים לי כאן. בביקור הזה אני עוברת ריטריט ספונטני. ימים שלמים בחדר במלון. בלי לישון בלי לאכול (הלך לי התיאבון מהכאבים והחום) אני והנוף מהחלון. חשבתי לכתוב פוסט תחת הכותרת "סיפורי פינלנד". היום יצאתי לסיבוב בכורה ראשון מהחדר (שהוא לא הזחילה המיוסרת לארוחת הבוקר) – הרחקתי לכת עד למסעדה כאן למטה. ממש גרנד-תור. ולא רק זה אלא כשירדתי למטה הבנתי שהמסעות הכי מרתקים בסופו של דבר מתרחשים אצלי בראש או ביני לביני – הדברים שאני יוצאת להגשים.
אני מקווה שאני אצליח להשיג אזרחות פולנית ומשם זה יהיה קצר.פינלנד זה הבית השני שלי. אני מרגישה פה כל כך בבית שזה מדהים אותי כל פעם מחדש.
מצד שני ברור לי שהבית זה ישראל. משהו קורה לי בעניין הזה של ישראל. בחיבור, בהזדהות. אני ישראלית לפני כל דבר אחר. אין לי ויכוח עם זה. נפתחתי לראות את הדברים הטובים שיש לנו, בנו.
I ALWAYS THINK YOU HAVE SUCH A BEAUTIFUL WAY OF WRITTING/LOOKING.
hey…did you look to the menaka in the eyes???
she might hold the secret of life…..
hey!!!feel good
קוראים לה סנדרה והיא מתוקה אמיתית. זאת המתיקות של הפינים פלוס אקסטרה. היא ניקתה את הכוסות וסידרה לי כאן כל מיני דברים שהיא ממש אבל ממש לא הייתה חייבת לעשות.בטח שהסתכלתי לה בעיניים ובטח שראיתי שם את הסוד. גם האיש שבא לתקן לנו כאן את הכיור שנזל, ניסה להשיג לי קביים והצחיק אותי כשהוא תיאר איך זה יהיה כשאנשים ישאלו אותי איך היה בפינלנד.
תודה בובה על השורה הראשונה ועל איחולי ההחלמה.
כתיבה נפלאה שמאיירת את מיתאר החיים.
יכולתי לזהות את שלי גם…
אנקורא כמה את סובלת שוב.
מאחל לך הרבה אור ורפואה,
במהרה!
עםחיבוקים {}
תודה שדות יקר, הסבל הגדול הפעם מאחורי. ההתכווצות הנוראית של רגל שמאל נרגעה, חזרתי ללכת פחות או יותר רגיל, נשארה רק השפעת 🙂
שמח לשמוע ! עכשיו רק לעמוד בפיתוי ולא למשוך מזוודות-בגודל-מכוניות במשך חודש-חודשיים : ) גם הגרוגרת-דלקת ירדה ?
כן, די. לא לגמרי, אבל השתפר למדי. זה אחד ההיבטים החיוביים של הסיפור. גם רגל ימין קיבלה מנוחה 🙂