הייתי הומלס. חיוך עולה אצלי כשאני כותבת שהייתי הומלס, אבל, כן הייתי הומלס.
האם החוויות הקיצוניות שעברתי בחיים, אפשרו לי לגעת בהם אחרת? סביר להניח שכן.
הייתי הומלס. ברמה התיאורטית הייתי הומלס עד שהתחתנתי. ברמה מעשית הייתי הומלס מהשביעית ועד שהתגייסתי, השיא של זה התרחש בין הבגרות לגיוס.
אחר כך הייתה תקופת הומלסיות קצרה כשחזרתי מארצות הברית וישנתי על הרצפה במעונות אצל האחות של החברה שלי שאחר כך הזדיינה עם מי שחשבתי שהיה אהבת חיי, שאחר כך הסתבר שהאהבה הייתה מאיתנו והלאה.
בתקופת ההומלסיות הראשונה ישנתי ברחובות.
החבר שלי דאז היה מטורף. לא מטורף כדימוי, אלא מטורף כמו חולה נפש. כמו אחד שאחר כך אושפז. שהגיע אל אמא שלי, גלוח ראש עם סרט ובתוכו תקועה נוצה. ככה הוא ברח מאברבנל. הוא כתב לי מכתב אהבה על נייר טואלט והשיא היה שאמא שלי תהתה אם לא כדאי שאני אחזור אליו. היא ריחמה עליו.
זאת הייתה תקופת האין-בורגנות. ליבינג לה וידה לוקה.
אבא שלי מת וזה שבר אותנו. אני ואמא שלי ישנו במיטה אחת והמת רדף אותנו. המבוגר האחראי התפרק. המבוגר האחראי שכבר היה מפורק התפרק עוד קצת. מתוך השיברון הבנתי שאני לא יכולה להמשיך ולגור איתה בבית אחד. הייתי בת 17.
הוא היה ילד של אנשים עשירים. עברתי לגור אצלו בחדר בקומה השנייה בוילה המפוארת, ככה זה התחיל.
איך פתאום כל הפרטים הופכים להיות תפלים. תפלים. איך זה התגלגל. איך מהוילה עברנו בהתחלה לגור במלונות חמישה כוכבים, איך הוא לקח את כל החסכונות שלו ופיצצנו אותם בלי חשבון. מחמישה כוכבים ירדנו לארבעה ואחר כך לשלושה ואחר כך ישנו בחצרות של בתים. בחדרי מדרגות.
הפרק הכי הזוי נרשם כששכרנו דירה. עכשיו במבט אחורה אני מבינה שכל ההתרחשויות היו משהו כזה שהתפתח במקביל למחלה שלו. בחדר אחד גרנו אני, הוא, כלב דוברמן וחתול סיאמי. החתול לא יצא מהארון. ובפעם היחידה שהוא יצא זה היה כדי לברוח דרך המרפסת. השפוי היחיד ברח.
ירד לי האסימון שהוא מטורף כשהוא לקח רובה אוויר והתחיל לירות מהחלון בפנסי הרחוב מבלי להתחשב בעובדה שבינו לבין פנסי הרחוב הפרידו עוברים ושבים. למזלו אחד מהם היה ערס שהכדור זמזם לו ליד האוזן. הוא התפרץ לדירה שלנו. הדוברמן ברח מתחת לספה. והטרללה התחיל להתנצל במין סצינה הזויה שאני לא אשכח כל חיי: "אבל אדוני, אני לא התכוונתי, באמת שאני לא התכוונתי לפגוע בך". נראה לי ש"האדוני" הציל את המצב.
לכתוב את כל זה מבלי להיכנס לכאב המטורף שחצה את התקופה הזו זה חסר משמעות. הכאב הנוראי של הבדידות, הקריעה שנקרעתי מהעולם.
אלו היו הנסיבות ואני הרגשתי שאין לי לאן לברוח מהן. המועקה הייתה נוראית.
אלו היו החומרים שאף אחד לא היה יכול היה לקחת ממני. משא שהיה כבד מאוד על הכתפיים הצעירות שלי. העולם כולו היה מונח לי על הכתפיים ולי לא היה לאן לברוח ממנו.
***
הקטע הזה שעלה כאן עלה בעקבות המדיטציות היומיומיות שלי שאני יושבת בהן. באחד מקורסי הויפאסנה שישבתי בהם זה התחיל. המסעות האלה בזמן, שבהם דברים שחשבתי ששכחתי לחלוטין עולים במלוא הבהירות. בהירות מדהימה. מה שהדהים אותי בקורס היה שהדברים שעלו, חלקם היו טריוויאליים לחלוטין. טיול במכונית שאני והזוגי עשינו בהלסינקי באחד מימי הראשון השתחזר לפרטי פרטים. שוב ראיתי את כל המראות שראיתי אז כשישבתי ליד החלון. רחוב אחרי רחוב. שום דבר מפואר או ראוי לציון. הכל היה שם. שמור. צמיד ליד שמאוד אהבתי שקיבלתי מתנה מהדוד שלי שחזר מאמסטרדם כשהייתי ילדה ממש קטנה, עלה. אז הבנתי ששום דבר לא נמחק. כלום. שהכל שוכן באיזה מאגרים שביום יום לא נגישים לנו.
ברור לי שהמסע הנוכחי שלי אל העבר הוא לא מקרי. אני מעבדת/מאבדת חומרים, שוב מבינה עוד משהו, שוב מתבהרת עוד זווית. אני קוראת לזה התמרת חומרים. כי זה מה שזה – חומרי גלם של העבר שאותם עיכלת בצורה מסוימת, עוברים מבט חדש, הבנה חדשה ומשנים תדר.
זה מאוד לא פשוט להיות חסרת נקודת עוגן.
לא פשוט זה אנדר סטייטמנט. חסרת נקודת עוגן, חסרת גב, חסרת מצע שאפשר לנחות עליו – חסרת כל מיני.
ממרום שנותי אני יכולה להרשות לעצמי עכשיו להביט על זה אחרת. איך כל החסרת הזה – חינך אותי לעצמאות, חוסר תלות, לקיחת אחריות מלאה על חיי במובנים העמוקים ביותר.
מה שלא הורג, מחשל ?
לא משתגעת על האמרה הזאת. המחשל הזה חשוד בעיני. המחשל הזה יכול להיות גם כל המוטציות האלה שמפחדות לגעת ברגשות. הקשוחים בע"מ, אנשי הפרונט, שמאחוריו יושב ארנב שפוחד מהצל של עצמו. הציניקנים – הם המחושלים שהושחלו. להישאר בחיים זה לא ההישג הכי גדול וזה גם מאוד יכול להיות שמה שלא הורג, מחסל (כל חלקה טובה).
זה תלוי בכל כך הרבה תנאים. הכרתי לא מעט אנשים שמה שלא הרג אותם, גמר אותם. הם נשארו בחיים כאילו.
אה. האמת היא שלאור הקשיים האלו, של חוסר בנקודת עוגן, נגמרו לי המילים וניסיתי ככה להיות קלילה. לא יצא מוצלח. במובן מסויים, אני חושבת שיש מצב שאת עושה גלגול חיים דחוס – כמה גלגלולים במחזור חיים אחד. המון חוויות המון תיקונים המון תהליכי למידה.
בכל מקרה, החיים על הקצה, בקצה של החברה, כשאין אף דמות של מבוגר אחראי בפתח, של דמות מכילה ומכוונת. היא חוויה מאוד קשה. החיים ברחוב, העלה נידף הזה, זו חוויה מכוננת ואני יכולה להבין את ההשפעה המאוד גדולה על החיים שלך. הפכת את הלימון ללימונדה, קוחנה את משו.
גם את משו. נראה לי שלא רק לך נגמרו המילים, אבל את אמיצה בלגעת בחומרים. אני בטוחה שאני עושה גלגול חיים דחוס. קלעת בול. ב-מ-ק-ר-ה (כמו שאין מקרה) עשו לי בשבוע שעבר הורוסקופ סיני או משו כזה וזה בדיוק מה שזאת שעשתה את זה (מתוך סקרנות) אמרה לי, שבאתי לעבור פה קורס דחוס (מישהי שאני לא מכירה והיא לא יודעת עלי כלום).
זה אכן היה קשה נורא. ואני חושבת שבמובנים מסוימים עדיין לא סיימתי להיפגש עם הכמה קשה שזה היה.
הלימונדה הזאת – זה המשקה הכי טעים שיש.
תודה.
מאוד הפתיע אותי – לא תיארתי לעצמי שיש בך את זה (שהיה בך את זה)
הקריאה שידרה לי שהדברים נכתבו באופן מאוד צלול ורגוע. מאוד מחובר.
אבל המשפט הראשון שעלה בי בראש כשסיימתי לקרוא היה:
עכשיו אני מבין למה אנחנו כל כך מתחברים.
תגדיר בבקשה "זה" – אם לא כאן אז במייל.
תמיד שאלתי את עצמי למה צריך לעבור דרך התופת כדי לגדול (רוחנית), מה, אי אפשר לשבת עם קפה ועוגה ולצמוח. טוב, אז כנראה שלא, יש בתופת את המרכיב הנדרש כדי לפרק אותנו ולזעזע את המכונה שלנו כדי שתרכיב את עצמה מחדש בכל פעם ותהפוך למשהו יותר מזוקק יותר חכם יותר מורכב.
ככל שיש יותר מחזורי תופת ככה אנחנו יותר גדלים. כמובן שהתופת זו רק הזדמנות לצמוח אם לא מנצלים אותה נשארים בתופת.
לאונרדו – לא בטוחה שהתופת הכרחית לצמיחה. זה נכון שכשעוברים דרך האש – נצרפים, אבל לא הייתי מכלילה שהתופת נחוצה בהכרח לצמיחה. מה שכן תוך כדי כתיבת התגובה הבנתי שהפוסט הזה הוא דרך לשחרר אחיזה, הזדהות.
כן, ניתן להתפתח גם ללא "תופת" אבל יש מעברים שללא "תופת" לעולם לא יקרו בעיקר מעברים שקשורים לשחרור מהחתמות שקרו בזמנים לא מודעים שלנו בחיים הללו ולפני
לא ברורה לי התגובה. אם ההחתמות התרחשו בגלגולים קודמים או בתקופה לא מודעת – זה אומר שהסבל התקיים אז. מה שאתה אומר זה שנדרש עוד זעזוע, עוד סבל כדי להשתחרר מהמכה הקודמת? או שאתה מתכוון שהדברים צפים אל המודעות? – לא הבנתי.
התגובה שלך עזרה לי להבין/להיזכר בעוד משהו. "הסבל" לא נמצא בחוויות שאנחנו עוברים אלא בפרשנות שלנו, הפרשנות שאנחנו נותנים לחוויות. אנחנו יכולים לחוות כאב, פיזי או מנטאלי , אבל הפרשנות הפסיכולוגית – זה הקילר הרציני. הצמיחה מתרחשת כשאנחנו מוכנים לראות שאפשר לפרש אחרת. הפרשנות החדשה גם עושה משהו לסבל הספציפי וגם מלמדת אותנו משהו על פרשנויות. זה מהלך שמחכים אותנו עוד קצת לזהות את החלום שאנחנו מייצרים.
החלום שבמרכזו יש "אני" שהגוף והמחשבות והחוויות שייכים אליו, הם שלו. זהו אני שלא קיים – במובן שהאני הזה הוא יציר המחשבה, פרשנות.
עדיין לא חושבת שהסבל הכרחי כדי להתעורר מהחלום. הסבל הוא תוצר הכרחי של החלום. לא צריך להיות הומלס כדי לסבול. כל אחד ותעשיית הקולנוע הפרטית שלו.
כל אחד ותעשיית הקולנוע הפרטית שלו. אהבתי. אני מסכימה שהצמיחה נעשית כשאנחנו מסכימים לשחרר ולהביט בפרספקטיבה שונה.
בכל מקרה, אני חושבת שהכאב שאת חווית מהדהד אצלי כבר כמה ימים.
הנטייה "הטבעית" היא לברוח מהכאב הזה. לא להתעסק עם הסבל הזה, לדחות אותו. זה כשלעצמו מייצר עוד סבל. כי אז מתקיים הרצון "לשלוט"/(להתווכח עם) בנסיבות שהן לא ניתנות לשליטה. כשמה שנתון לשליטה זאת התגובה שלנו אליהן. הניסיון לשלוט על מה שלא ניתן לשליטה – מכניס בלגן נוסף ומייצר עוד רעש ועוד סבל.
וגם הדחייה של הסבל היא מגוכחת בהתחשב שבסוף הדרך מחכים לנו זיקנה חולי ומוות. נסבול אז, זאת המחשבה הרווחת. כשבעצם אפשר ללמוד איך להיפגש עם המציאות שיש בה כאב ואי ודאות מבלי שזה יתפוס אותנו כמו ארנבות מבוהלות מול פנסי מכונית.
אני שמחה על ההדהוד הזה, שאומר שאת מוכנה לגעת ב"חומר" הזה. להיות איתו, להכיל אותו. אני לא מבינה איך זה קורה, אבל אני יודעת שההכלה הזאת יוצרת מטמורפוזה.
אפיסקה מותק יקרה.
אכן הכל זה פרשנות שלנו אבל עדיין אם כל החוויות שנעבור בחיים לא יתפרשו כסבל, לא יופעל המנגנון ונחיה בגן עדן של שוטים, ומה רע בזה? לא יודע? אבל זה בטח לא מביא שינוי.
לאונרדו – איזה מנגנון? למה גן עדן של שוטים?
המנגנון הוא: שהפרשנות של "סבל" לחוויה מסוימת מתניע אותנו לחפש דרך מוצא וזה מחולל את השינוי (לא תמיד). במידה והפרשנות לכל דבר היא "הכל בסדר" זה הדחקה של הרגשות האמיתיים ומכאן "גן עדן של שוטים"
אתה נוגע כאן במשהו חשוב. המתח הזה בין מודעות והכלה של כאב – להדחקה, להכחשה. אלו רבדים שונים.
המודעות המכילה (נקרא לה ככה) דורשת אבל גם יוצרת אנרגיה עצומה, שאותה גם ניתן לנצל ליצירה, כי היא מאפשרת חיבור זורם ויוצר.
ההדחקה, ההכחשה, ההשתקה, מייצרים: כיווץ, תקיעות, דיכאון, כעס, מירמור, אי שקט, חוסר סיפוק, חרדות, וכו', האנרגיה מושקעת בדחיקה, בהימנעות, בבריחה.
אני מאוד אוהב ( בין השאר 😛 ) איך שאת משלבת שיווי משקל – שכלי ורגשי – ואנרגיה. ועוד יותר – על רקע חוויות כל כך אינטנסיביות. אצל רוב האנשים שאני מכיר, אנרגיה באה על חשבון שיקול דעת ואיזון רגשי, ולהיפך.
"חבל" זו מילה שאני לא מאוד מחבב, אבל היה יפה אילו היית מספיקה להכיר את אביגיל. הייתן מתחברות מיד. עפות אחת על השניה מדי פעם, אבל גם את זה היה יפה לראות.
אתה מתכוון לשימוש במילה אנרגיה? או ל"חוויית האנרגיה" כפי שהיא באה לידי ביטוי אצל יוצאי סיירות הבאנגים ? ( – וויז אוול דה רספקט ויש רספקט). אנרגיה במובן הזורם, השאנטי? זוכר חודיניו, ככה הכרנו בראשונה. שאלת האנרגיה 🙂
עבורי אנרגיה זה הכוח הזה שמניע אותנו. אנחנו קמים עם X אנרגיה בבוקר, שהוטענה במשך הלילה ומתפזרת (או לא) במשך היום, וגם ב-X אנרגיית חיים. וגם למחשבות, תחושות, רגשות יש אנרגיות שונות בדיוק כמו לחומרים שונים – לכסא יש אנרגיה אחרת מאשר לסלע או למים זורמים. זאת אנרגיה שאנחנו יכולים לחוש אותה. יש לנו גם בגוף מוקדי אנרגיה שמסורות עתיקות זיהו אותם וחלקן קראו להם צ'אקרות. זה האופן שבו אני מתייחסת למילה אנרגיה.
השביעייה שלי:
http://royiavital.blogspot.com/
תודה…
אחושלוקי זוכר. וכן, התכוונתי לכוח המניע.
עשית מהביצה שלך פרח לוטוס : )
למה ביצה? חשוב לי להבין מה אתה רואה שם. ולא רק אתה – כל מי שמוכן לעזור לי בזה. איזה קשיים אתה רואה שם? איזה כאב? מה מאיים בתיאור הזה? אם היית שם את עצמך במקומי, מה היה קשה לך שם?
מה שאני רואה – זה שאני מתחמקת מלשהות בכאב שהיה שם. התגובה הראשונה של אפיסקה הייתה מדויקת כל כך ואני ישר טרחתי להסביר לה מה קיבלתי מזה. עד כדי כך זה קשה לי. לחזור לשם זה מרגיש כמו לתקוע לעצמי מסרגות לתוך העיניים. אבל זה נכון בשבילי לעבור דרך זה עכשיו.
זה= היכולת ללכת ולשהות במקומות רגשיים כל כך קיצוניים. אם מתוך בחירה או מתוך חוסר ברירה.
זה ממש לא מובן מאליו. לא הרבה זכו להבין מהי תופת אמיתית. רוב האנשים עוברים את החיים בלי לגרד את האזורים האלו.
לזה התכוונתי ב"זה".
ריגשת אותי בתגובה הזו נתי.
מה שלא ברור לי זה שזה הפתיע אותך – זה לא עלה עד עכשיו מהבלוג?
ה- "תופת" לנשמה היא כמו הכאב לגוף במובן שלא ניתן לפתח גמישות או כח ללא כאב, כך הנשמה זקוקה לתופת כדי להתגמש ולהתחזק. היוגיסטים במובן הזה הלכו מהגוף אל הנשמה כי בסופו של דבר יש חיבור והאחד הוא השני כל עוד הם ביחד.
אבל כאן צריך להזהר ולא להכליל, כמו שיש כאב שהוא מזהיר אותנו מפני נזק לגוף כך גם יש "תופת" שמזהירה אותנו מפני נזק לנשמה.
דה וינצ'י -אני הייתי מפרידה בין כאב לסבל. כשסבל זה המצב הזה שבו נכנסת הפרשנות הפסיכולוגית. אני מסכימה איתך שסבל הוא סוג של איתות שאנחנו עושים משהו שהוא לא נכון או לא טוב עבורנו, או שאנחנו מפרשים סיטואציה באופן לא נכון. אבל ישנו סבל שהוא "נכפה" עלינו כמו מוות של איש קרוב, מחלה, התנהלות של אנשים אחרים, שיש בו כאב.
וגם ישנו סבל שאני גורמת לעצמי בהווה וישנו סבל שעולה מהעבר, סוג של זיכרון שיושב אצלנו שלפעמים לעבור דרכו באופן מכיל/פרשנות שונה "מתמיר אותו".
ואף על פי כן ולמרות הכל נראה שאת הצלחת להתרומם מעל הכאוס של ילדותך ונעורייך שזה מראה על חוסן נפשי ותמיד יש את המלאכים ששומרים עלינו כשמגיע לנו.
הזכרות בעבר קשה מלווה בכאב ולפעמים בתחושה של החמצה אבל צריך להסתכל לאן הגעת מהמקומות האפלים שבהם היית ולחוש רווחה סיפוק ונחמה, כי תמיד יש את הכיוון השני שיכולת להגיע אליו אם לא היית מספיק חזקה.
תודה אילי על המילים החמות. כן אני מניחה שזה אומר משהו על המרכיבים של האישיות שלי.
אני לא שם בקטע של הרווחה, סיפוק ונחמה. אני מניחה שהתחושה הזו תבוא כשאני ארגיש שהשלמתי את מה שהייתי אמורה להשלים בסיבוב הזה. בשלב הזה זה עדיין לא מרגיש ככה. יתכן גם שזה לא יקרה.
אני יודעת שבאיזשהו שלב – הייתה לי תחושה שכאילו כן, בנקודה הזו שבה עמדתי סיימתי את חובותי. עכשיו זה לא מרגיש ככה. להיפך המשימה שאני רואה מולי – היא אי שם באופק. אבל קיים דרייב עצום ומסתמן משהו כמו כיוון. ומעל לכל זה – יש תוואי שעליו אני הכי מבקשת.
הכי הייתי רוצה שמהניסין הזה של הכאב אני אוכל לעזור לכמה שיותר אנשים.
חשבתי על זה. ונראה לי עכשיו שבעצם אני לא יכול לדעת. אפשר אולי לאפיין סטטיסטית, בקוים גסים, את החויה הסובייקטיבית של רוב האנשים שיו נמצאים במצב דומה. אבל זה לא אומר הרבה, ויש המון שונות – זה חלק מהיופי – ואת לא כל אחת, ודאי לא המקרה האופייני. אולי חווִית מצוקה, אולי התעלות, אולי שחיקה, אולי שיעמום, אולי פראות, אולי כליאה, אולי חופש. יש לי רק הדיווח הישיר של איך הרגשת בנסיבות האלו.
אני בקושי יכול לתאר לי איך אני הייתי חווה מצב כזה של חוסר. אני מתאר לי שהקושי העיקרי היה בתחושה של חוסר גב, חוסר רשת ביטחון במובן הכי פיזי. אבל אני לא יודע איך הייתי מגיב ואיך הדינמיקה היתה מתגלגלת. ועוד יותר, משום שהשתניתי במידה רבה יחסית לאורך תקופות שונות בחיים, מאז שאני זוכר את עצמי.
מה שמרשים ונדיר לראות הוא, שאת לא מצולקת, לפחות עד כמה שאני יכול לראות. כל הרקמות שלך בריאות, חיות, אין לך פילטרים או דפוסים הגנתיים. מאסלו היה מראיין אותך בליינד.
אין צורך להודיע על שינוי תגובות, אני תמיד מבקר כאן בין פוסטים כדי לקרוא גם את התגובות 🙂
אוי, חוד התער אתה איש מדהים. ואני מצטערת שאני משתפכת כאן על הקוראים שלי, אבל באמת אנשים כאן הם אחד אחד.
ענית כל כך מדויק. יש מלא פוסטים שאני כבר רוצה לכתוב ואני לא, כי אני רוצה להשאיר את הפוסט הזה, עד שהוא ימצה את המיץ של עצמו מבחינתי.
היום בבוקר באמת שאלתי את עצמי, שוב, מה היה שם. מה היה שם קשה. השאלה הזו, שנשאלה שוב מאיזה מקום נייטרלי שלא נכנס לשבלונות, פתחה לי לראות דברים שלא ראיתי קודם.
גיליתי שוב את התעוזה שלי, שלא ראיתי אותה קודם. זאת הייתה הבחירה שלי לקום וללכת. יכולתי להישאר שם בבית שהיה רעיל עבורי פסיכולוגית והעדפתי לעשות את הצעד האמיץ.זאת הייתה אין ספק הבחירה הנכונה עבורי. אפשר כמובן לטעון שמובנים מסוימים לא הייתה לי ברירה. אבל זה לא נכון.
גיליתי, שה"וידה לוקה" עם הלוקה האמיתי – הייתה דרך לברוח, כל הריגושים והתנועה הזאת – עזרו לי לא לגעת בכאב, ברגשות ובמצב הקיומי שהיו גדולים ממני. עזרו לי להתנתק, כמו סמים. היה בי חלק שאהב את זה. התקופה ההיא כוללת סיפורים מדהימים. דברים באמת מטורפים שעשינו.
ובמובן הזה אתה כל כך צודק, שמה שנשמע לאחד X, יכול להיות חוויה לחלוטין אחרת עבור השני. ראיתי שוב את המקום של הבחירה, את מה זה שירת. יכולתי בתוך הקקה להמשיך ללכת לתיכון כל בוקר אבל האמת היא שמהרגע שהוא מת והאופן הנוראי, המזדחל והסובל שבו הוא מת, מתה איתו, במובנים מסוימים הילדה הטובה.
הקושי בתקופה ההיא היה יותר מנטאלי מאשר פיזי. אסור לשכוח שהייתי הומלס עם תנאים משופרים במובן שבכל זאת הייתה לי מיטה חמה לחזור אליה אם רציתי, וגם כלכלית לא הופקרתי.
אה, והודעתי לך על התגובה, כי מחקתי את התגובה הראשונה שכתבתי וכתבתי אחרת ורציתי להסב את תשומת ליבך לעניין 🙂
היו רמזים – ברור. ידעתי בערך. אבל הפוסט הזה שם שם השולחן דברים שלא היו כאן קודם.
כן, זה הפתיע אותי – אולי כי תמיד נדמה לי שאחרי הכל הרציונל אצלך מאוד חזק. למרות שקראתי את כל הפוסטים שלך – העוצמה של התיאור שלך הייתה שונה.
זה הרבה יותר מלהיות הומלס.
זה לראות את הלב שותת עם חוסר יכולת להפסיק את הדם.
אחרכך, שריר הלב, כבר לא יכול להיות גמיש כמו פעם.
כמו שהיינו עם פרחים בלב.
ואולי את כן.
מאז אני מנסה לעוף על כנפי ציפורים
ומחפש להתחפש לעצים עתיקים כמו באובאב…
🙂 אני מציקה לך נתי, אבל אני מרשה לעצמי לעשות את זה מולך.
כשאתה מתייחס לכתיבה שלי, תמיד מאוד חשוב לי להבין אותך. יש לך רגישויות מדהימות שרואות דברים שאני לא מצליחה לראות. כבר קרה לי שקראת אותי יותר נכון ממני, או לפחות לפני שהבנתי את מה שאתה הקדמת להבין.
כשאתה כותב "העוצמה של התיאור הייתה שונה" זה אומר שהוצאתי כאן משהו שלא הוצאתי קודם, לא במובן של המידע. במובן של היכולת לבטא רגש, לזה התכוונת?
הרציונל כמשהו מחזיק שלא נותן להיכנס למקומות "שאין בהם היגיון", שלא משחרר עד הסוף?
בדיוק היום, איש יקר, ראיתי את "מאטדור" של אלדומובר. סרט ענק. בסוף הסרט הציגו ראיון איתו שבו הוא סיפר איך הוא עובד. מה שהשאיר עלי רושם אדיר זה שהוא אמר שכשהוא כותב תסריט הוא משתדל להיות כמה שפחות הגיוני 🙂
הוא מספר איך התגלגל התסריט של מטדור וזה למות מהתיאור. מסיפור הזוי על שחקנית גמדה ופטיש על גמדים התסריט התהפך למשהו עוד יותר הזוי – תסריט על נקרופיליה. הוא הציג את הסטייה הכי מזוויעה ממקום לא שופט.
וסתם על הדרך, אם כבר מדברים זה פתח לי את כל הקטע של ההבדל בין הספרדים לצרפתים – שתי תרבויות ענקיות שהתשוקה והרגש הן כוכב מרכזי אצלן, אבל באופן שונה.
הסרט עזר לי להבין את זה – ספרד: תשוקה שיש בה דם, נקמה, קרב. צרפת: נהנתנות, אנינות, אסתטיקה, מאוהבות ברגש ובביטוי הרגשי.
שדות – התגובה שלך העלת בי דמעות. אולי המזל שלי היה שהייתי צעירה כשהשריר היה עדיין גמיש? ואולי לא. אולי השריר בלב שמר על היכולת, אבל בטוח שהעיניים איבדו את הצלופן. משהו התקלף לתמיד.
הנה שני שירים שכתבתי אז:
***
אבי המת
כשחי
הביא
יונה
פצועה
שבזכותה
אני זוכרת
את אבי המת
כשחי.
***
כשנפרדנו
זכרתי רק הד עמום
של תחינותיך
שלא לעבור
מהעולם.
***
שלום לך "אתון" יקרה מאוד,
אפילו שאני לא מכירה אותך כבר יש בך משהו שיקר לי… 😕
אני עוקבת אחרי הבלוג שלך כבר כחודש והדברים שאת כותבת נוגעים לליבי ומעוררים הזדהות.
בתפיסה שלי את אדם אמיץ וכנה ביותר, אני מעריכה זאת מאוד, ושואפת לכך בעצמי, וכוונתי היא לא לאומץ של לרוץ לתוך האש, אלא האומץ של לעמוד מול עצמך במראה (של החיים) לנעוץ עמוק עמוק את מבטך בעיניך ולא לברוח.
אני אישית עוברת בחיי כרגע תקופה לא קלה, שואפת מתוך הבלוג שלך כוח והאמת שאשמח גם לדו שיח אם יתאים לך.
בהערכה,
"בילבי".
בילבי יקרה,
תודה על מה שכתבת לי. הלכתי לקרוא אצלך והסכמתי עם השורה התחתונה שלך –
"אני יודעת – אתה תגיד שאני יוצרת את כל זה זאני בחרתי ליצור את הסיטואציה הזו שאני בחרתי בנתיב ההתפתחות הזה".
אני חושבת שגם את אמיצה וכנה.
תעזרי לעצמך.
חפשי כל עזרה אפשרית. אל תתני לעצמך להמשיך ולשקוע. תעשי כל פעולה שאת יכולה להעלות על דעתך שעשויה לעזור לך לטפס למקומות יותר מוארים, שיש בהם שמחה.
החיים האלה מאוד יפים בילבי, עם כל הכאב והפגיעה, הם מתנה ענקית. היקום הזה מאוד מדויק. לרגע אל תפקפקי בזה. תני לזה כמו אור להדריך אותך.
במצבים הכי גרועים אנחנו יכולים לבחור איך אנחנו מגיבים אליהם. למרות שאולי זה לא מרגיש ככה, יש לנו שליטה על המחשבות שלנו.
תעזרי לעצמך בילבי יקרה.
אתון יקרה,
מודה לך על התגובה, תודה.
אני יודעת וחוויתי ומאמינה שהחיים האלו הם הדבר היפה ביותר שקיבלנו, אני מסכימה איתך הם מתנה ענקית ורוב הזמן (אני מקווה 😕 :?) אני זוכרת את זה.
כרגע אני עושה ככל יכולתי במקום שבו אני נמצאת לעזור לעצמי, בעיקר (וכמו שאני כבר רואה את יודעת להבחין בעיקר) באיך שאני מגיבה למה שקורה לי – וואו! זה קשה!
יש לי התניות ודפוסים של שנים שרק עכשיו באמת רואה פנים אל פנים וזהותי כנראה כל כך קשורה אליהם שקשה להרפות.
אני עוברת וואד תהליך עם עצמי בשנה האחרונה ולצערי יש רגעים שדפוסי די משתלטים עלי ואז יש הרבה כאב זעם וייסורים.
אבל נראה לי שלמרות הכל אני אדם אופטימי בפנים, באמת באמת מאמינה בטוב שבגרעין הקיום, ומאמינה ודבקה בבחירתי לנתיב חיי שהיא- להסתכל לעצי עמוק עמוק בעיניים ולקבל אותי ואת כל שסביבי.
רק שלפעמים בזמן האחרון די הרבה אני קצת כמו ילדה בת שלוש נשכבת על הרצפה בועטת בידיים וברגליים ושואלת את אלוהים – " נו בסדר, כבר התחייבתי – מגיע לי צל"ש, למה אתה נותן לי סטירות כאלו כואבות???
ואני גם יודעת פחות או יותר מה הוא יענה – " זו את שחווה אותן כסטירות…" 😉
אני חושבת שמה שהכי קשה לי הוא הפער…
בין ההבנה לתמונה הרחבה לבין תגובותיי הרגשיות ה"צרות".
זהו, תודה.
ודרך אגב הכתיבה לך היא אחד מהדברים שהעליתי בדעתי שיכולים לעזור לי.
לא מוצאת הרבה אנשים שיכולה לנהל איתם דו שיח מסוג זה- לא יודעת איך לנסח בדיוק את הזה הזה – יש לך שפה מסוימת שאני מתחברת אליה ואין אותה לעוד הרבה אנשים שאני מכירה.
אז זה נותן לי כוח להיתקל בעוד "בני מיני" 😉
שיהיה לנו שבוע עם כמה שיותר נקודות אור!
תראי בעניין השפה – לא כולם מסכימים בעניין הזה שיש לנו אפשרות לבחור איך להגיב מול הנסיבות. לא כולם מוכנים לקחת אחריות על החיים שלהם. להבין שהתגובות שלהם משפיעות על הנסיבות ויוצרות אותן. יש לא מעט אנשים שמאשימים את הנסיבות, שזה אומר את הסביבה, אחרים וכו'.
לא כולם מוכנים להתמודד מול הנטיות והדפוסים של עצמם.
ובמובן הזה אכן כף להיתקל בבני מינך, כי יש נקודת מוצא קלה להתחיל ממנה את השיחה. ישנה הסכמה.
שבוע מוצלח גם לך 🙂
וואו- לא הייתי מאז הפעם האחרונה שנפגשנו, ואת מאד פורה, ניכנסתי פנימה לתוך התיאורים. הבנתי והזדהיתי בכמו מקומות.
אשמח אם תשתפי אותי במה הבנת ועם מה הזדהית 🙂
השיר הראשון צורב…
הצלחת לחדור את המרחקים והמוניטור.
תודה {}
בזכותך שדות זה עלה מהמחברות הישנות.
וואו, כל הכאוס החיצוני הזה, סרט של קוסטריצה כמעט, ובתוכו דמותך איכשהוא נשארת מאוד יציבה. דומה שגם בגיל 17 היית את, היה בך אותו הגרעין שלך עכשיו, שצמח והתחזק עוד מאז, אבל האנשים שסביבך, הם חשו בו ונצמדו אליך בגלל החוסן הפנימי, לא?
ואני נזהרת לגיד התחזקת בזכות, כי קשה לכמת את הדברים הללו, אולי היית חזקה בלי קשר, ואולי הדברים האלה עברו דרכך כי עמדת בהם. הממ, אני מרגישה שאני רודפת פה אחרי הזנב של עצמי ולא מצליחה לנגוס בו. מוזר, ראיתי ברידר את ההתחלה של הפוסט ורציתי לקרוא וסורבתי על ידי השרת בתואנה שהדף איננו, והנה הוא צמח פה לשכונה גדולה. תראי איך את אוספת לך שכונה סביבך 🙂
את נשמה זושקה. נכון קוסטריצה? לגמרי קוסטריצה. לא חשבתי שהיה בי אז גרעין של חוסן שאחרים חשו בו, זה יותר הרגיש כמו עלה נידף ברוח. אבל כנראה שכן.
עכשיו אני עוברת איזה גל אחר. לא מהכואבים, מהכבדים. לא דיכאון, אלא 400 טון שהתיישבו על החזה. מתיש, כמה מתיש. השעה עכשיו שמונה בערב ואני מרגישה כאילו עבדתי בשמש כל היום עם את חפירה ובין לבין סחבתי שקי מלט תוך כדי עלייה על גבעות חול. המסעות המנטאליים האלה – צריך לחייב להנפיק להם ויזות מיוחדות, כדי שאפשר יהיה להערך להם, לעשות סידורים, למלא את המקרר, להודיע לשכנים.
לא, זו את, יש בך משהו שמאציל זוהר על העומדים מולך. כמו עדשה גדולה שמכוונת את האור, אבל לא כדי לשרוף אלא כדי להבהיר. אני נהיית יותר ויותר סקרנית לגבי מה בדיוק את עושה עם זה בחייך, כי התחושה כה הוליסטית, שקשה לדמיין אותך לא משתמשת בזה. כלומר, נדמה לי שכתבת מטופלים פעם, אבל זה עדיין מותיר טווח די גדול.
המלחמה מוסיפה למשא הזה שהתיישב עליך, או שזה מסע פרטי משלך?
שמתי לב שמאז פרצה, אני כל הזמן חורקת שיניים וגם אוכלת מתוק. מזל שלא צריך שיניים כדי לאכול שוקולד.
כנראה שיש משהו באוויר, כל מוקירי ויקירי מבואסים ומסתגרים. איש איש בביתו איש איש וביאוסו. כאלה עם סיבות וכאלה עם פחות. אני טוענת שזה הכל בגלל שלא חגגנו את סילבסטר כהילכתו. ככה זה – הולכים לישון בעשר כשמתחלפת השנה – קמים עם באאאסה לשנה החדשה.
מסע פרטי, אם כי לא תורם לי לבריאות הרעיון שאי אילו קילומטרים ממני אנשים נהרגים .
זו ש- עשי לי חסד, עוד אחד מיני החסדים שאת עושה לי (כמו להצחיק אותי בטירוף עם השורה האחרונה), תסבירי לי למה את מתכוונת ב"כי התחושה כה הוליסטית, שקשה לדמיין אותך לא משתמשת בזה"? איזה שימוש נראה לך הולם ביכולות האלה? פשוט שפכי את האינטואיציה היצירתית המדהימה שלך.
הולי שיט, השרת אכל לי תגובה. אני חושבת על משהו שקשור באבחון ובהעצמה, שני דברים שאת טובה בהם במיוחד. אני לא מכירה מספיק סוגים של הילינג אבל משהו שם בתחום. וסליחה שבאתי מאוחר, אני פשוט מרוכזת אפילו פחות מהרגיל מאז תחילת המלחמה. שלא לאמר, פזורת דעת (כאמור, הדבר היחיד שאני לא שוכחת הוא שוקולד)
העצמה, כן. זה הכיוון שאליו אני מתפתחת. אבל לא באחד על אחד, אלא לקהל גדול. גם אבחון, אבל שוב לא ביחס לפרטים אלא בכללי, איך התודעה עובדת וזה קשור לתזה. דוז פאוו לשתינו – שיש תיאום ביחס לכיוון הכללי.
תודה על התשובה, אישה יקרה. לא חשוב מאוחרת או לא מאוחרת. גם אלי המלחמה הגיעה, פחות או יותר כמה שעות אחרי שכתבתי לך שזה לא זה. ותודה לאלוהים שבשמיים ולמלאכים שבארץ, שאני מצליחה בתוך הזוועה הזאת לא להתפתות לפיצויים מהסוג הנלעס, המרגיע לדקה וחצי, לא עוזר בכלום אלא להיפך מאפשר נתק ונדבק לתחת לנצח. יש לי תגלית חדשה – הנה טיפ, אולי יעזור. פופקורן שמכינים בבית, (קונים פשוט גרגירי תירס) עם כפית שמן זית, בוזקים מלח – ממש לא משמין. אפשר לנשנש קערה נכבדה (למאותגרי קיבועים אוראליים כמונו), בלי נזק נוראי (מקביל לכף של גבינת 5% לבנה). הנה תרמתי את תרומתי לשמירת חוסנו הנפשי של העורף 😐
מעניין, איכשהוא האימפקט על קבוצות גדולות נראה לי קהה יותר וקצת בזבוז של החדות שלך, אבל מצד שני, זה בטוח יותר מספק.
תודה. אנסה זאת. הבעיה היא שבמטבח שלי אין חלון, כך שבישולים מסוג פופקורן ריחם נישא בכל הבית ונדבק לקירות. אבל אולי אקנה כלי פלסטיק כזה למיקרו.
אני באוברלואוד מהמלחמה הזו, עצבנית, נמרצת באופן חשוד יחסית למי שינשה כה מעט, וחורקת שיניים. והכל נראה לי די תפל לעומתה. אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
אצלי התרחשו כמה דברים במקביל אחרי שבכיתי מה שלא עשיתי אולי איזה עשור ואחרי שהבנתי שאני לא מבינה – עשיתי איזה סטופ למעורבות – אם כי עד כמה אפשר. היום בבוקר פתחתי את הבלוג של נתי וזה גמר אותי. תנסי לקחת אוויר מזה. לא לשמוע חדשות לא לקרוא. אני יודעת שזה נשמע כמו נתק, אבל אם אין לך משו קונקרטי לעשות בנידון, עדיף.ואם יש, תעשי. הספר שלי נסע לדרום לספר אנשים. חברה שלי נסעה לבית החולים לעזור לחיילים הפצועים. את עשית פרוייקט ואני מניחה שאף אחד עוד לא ענה. תנסי לראות אם יש דברים נוספים שאת חושבת שאת יכולה לעשות. ואם לא תנסי להרפות. ואם את לא מצליחה. תצאי להליכות, זה ירגיע ויאזן את המערכת. אני רצינית.