Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for ינואר, 2009

מתה השכנה שלי

לא , לא זאת. זאת הצליחה להרחיק אותו מהבית ובדיעבד הסתבר לי שהגבר המבוגר שגר בקומה הראשונה הוא בעלה הראשון. עכשיו היא ובעלה הראשון חזרו לגור יחד כ"שותפים". יש לחיים כזאת דינמיות, שאם מישהו ינסה להמציא אותה הוא לא יצליח.
ודווקא על הרקע הזה, המוות תמיד כל כך מוזר. כל כך מוזר ובלתי נתפס ולא נגיש לעזאזל. הנה האישה החביבה הזאת שהייתי מחליפה איתה דיבורים, שהסדינים הארוכים שהייתי תולה בחוץ הקפיצו לה את הסעיף, שהייתה בה עוקצנות כזאת ומצד שני חוכמה, הנה היא אי-נ-נה.

פופס. אין בן אדם.

בעלה נפטר לפני פחות משנה ואני חושבת ששם נעוצה הסיבה למוות שלה. אחרי שהוא נפטר היא הייתה מסתובבת ולוחשת: הוא היה הגיבור שלי, הוא היה אומר לי רחל, מה אני יכול לעשות עבורך, הוא נשא אותי על כפיים. איש טוב. הוא היה איש טוב. הוא היה הגיבור שלי ועיניה היו מתמלאות דמעות.  הסיבה הפרוזאית היא נפילה במדרגות. אתם קולטים? רחל הייתה אישה לא קטנה ומסורבלת והיא פשוט צנחה על השפיץ של המעקה מברזל וחבטה את הראש פעם במעקה ופעם במדרגה. לא מתה במקום. המון שטפי דם והסתבכויות.
הספקתי עוד לדבר איתה כשהיא חזרה מבית החולים ( רק כדי כעבור יומיים לחזור לשם שוב והפעם לתמיד) והתיישבה רועדת על שרפרף במדרגות. הבן שלה התרוצץ סביבה כל הזמן.
רחל שחררה מהר יאמר לזכותה.  אתמול ליד הדלת שלה לחשתי דברים, מי יודע אולי היא שומעת. אמרתי לה שהיא הייתה שכנה טובה.

היום הייתה ההלוויה, לא הלכתי. 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

הטלפון צילצל ועל הקו קול של בחורה הודיע לי שהיא פונה אלי בשם חברת סקרים בלה בלה בלה. אני אף פעם לא עונה לשאלונים האלה. בעיקר בגלל העיקרון, אני מתעבת את החדירה הזאת לתוך המרחב הפרטי שלי. אבל הימים האלה אינם ימים כתיקונם (ואני ישר מזכירה לעצמי את זה) ואני לא כתיקוני ואפילו לא מחצית מתיקוני וכך מבלי שהספקתי להגיד, שאול מופז הלוואי שיתאייד, מצאתי את עצמי עונה. זה התחיל תמים: בת כמה אני, למי אני חושבת להצביע (תשובה: אין לי מושג) , למי אני חושבת שיש יותר סיכוי לליברמן או לביבי, האם אני שוקלת להצביע לישראל ביתנו. מהשאלות הבנתי שליברמן עושה סקר ושהסקר שלו קשור גם לאופן שבו הוא מזנב בביבי. התובנה הזאת נחתה עלי יחד עם השאלה הבאה: איך אני חושבת שהכי נכון לטפל בערביי ישראל? שאלתי את הבחורה אם היא מבינה מה היא שואלת אותי – היא לא הבינה על מה אני מדברת בכלל – אמרתי לה שאני לא עונה על השאלה ושאני דורשת שתרשום שזה בגלל שהשאלה היא שאלה פשיסטית. מיד אחרי זה הגיע גל השאלות העכור הבא:  מי אני חושבת יטפל טוב יותר בערביי ישראל, ליברמן או נתניהו? האם יש לדעתי לחייב את ערביי ישראל להישבע לנאמנות למדינה? האם כתנאי לקבלת זכויותיהם במדינה אני חושבת שיש לחייב את ערביי ישראל לשרת שירות לאומי? – זאת בעיני הייתה שאלה פחות בעייתית אם היא הייתה מתייחסת לערבים וחרדים גם יחד. לא עניתי על השאלות ובשלב של שבועת הנאמנות אמרתי לה שאני סיימתי לענות על השאלות – שהשאלון פשיסטי, שמזעזע אותי שעם שעבר שואה מסוגל להשתמש בטרמינולוגיה כזאת (נשמעתי כמו המחנכת שלי בכיתה ו'). היא ניסתה לשכנע אותי להמשיך – הנה כמעט גמרנו…
אחר כך הצטערתי שלא לקחתי פרטים. נראה לי שיש כאן עבירה ברורה של סעיף 144 בחוק הפלילי של הסתה לגזענות.

זה הצטרף אצלי להכרה הנוראית שנחתה עלי היום במלוא עוצמתה של שטיפת המוח שאנחנו עוברים פה. האופן שבו העיתונאים הישראלים מכסים את הסכסוך. הוא כתב על זה. אני לא זוכרת מתי אבל לפני מיליוני שנים אחורה קראתי את "נמר של נייר" ספרו של משה נגבי ובו הוא מסביר על האופן שבו ה"מוסד" הזה  שנקרא "ועדת העורכים" השפיע על האופן שבו התקשורת בישראל מסקרת אירועים.  בקיצור רב, מראשית ימי המדינה התקיימו מפגשים קבועים עם עורכי העיתונים הגדולים ונציגי השלטון, מפגשים שבהם היו העיתונאים מקבלים תדריך ומידע מקיף ובהם היה מוסכם מה מתוך מה שעלה מותר להם לפרסם ואיך. הרעיון היה להגן על ביטחון המדינה ושורשיו עוד בתקופה של טרום המדינה. הגוף הזה עדיין נפגש אבל כבר לא מתפקד כקודם אלא שההשפעה של כל התפיסה הזו לדעתי, שמסכימה עם דעתו של הנגבי היא שיצרה את התקשורת שיש לנו היום.
אפשר להבין את התהליך גם ללא קשר לועדת העורכים, אני רואה איך האלימות הזאת גוררת אותי למקומות של הזדהות. כשהעם שלך נלחם אתה רוצה להזדהות. הצורך הפסיכולוגי מבקש הזדהות. מבקש לתמוך במהלך שגובה ממך מחירים [במיוחד נכון במצב כמו במלחמה הנוכחית שעל פניו ישנה הצדקה בסיסית ליציאה אליה] וגם המרחב הקטן הזה שבתוכו כולנו חיים משפיע. כולם חברים של כולם, הפוליטיקאים שיושבים עם העיתונאים במזנון הכנסת, המח"ט ששירת עם רכז המערכת. אין מרחק, קשה מאוד לבחון מתוך התרחקות את הדברים, קשה כי אין מנטאלית לאן להתרחק. להיפך יש התכנסות לאיזו הסכמה שהיא אוסף של קלישאות שחייבת להודות שגם אני מרחתי את עצמי בהן. וגם אנשים נהרגים ונפצעים בחזית – והחזית קרובה מאוד, לא רק גיאוגרפית. זה החברים של הילדים שלך והחברים של החברים שלך, המשפחה שלך (במקרה של הזוגי) וחבריך לבלוגוספירה והכל צפוף וצר להחריד. אה, ותוסיפו לזה את הצהבהבות וההשטחה ווואלה –הנה קיבלנו את הלוקש ששמים לנו על השולחן מדי יום. הלוקש שהסכנה הגדולה שלו היא ראיית המציאות בשחור-לבן: הלנו אתה אם לצרינו.

וכדי לסיים את היום באופן הולם ראינו את פרספוליס. סרט אנימציה מהסרטים הטובים ביותר שראיתי, ישבנו מול המסך מהופנטים. הסרט (Persepolis) מבוסס על סדרת ספרי קומיקס אוטוביוגרפיים, פרי עטה של מרג'אן סטראפי, העוקבים אחר ילדותה ונעוריה של מרג'אן בצל המהפכה האיראנית על רקע מלחמת איראן-עיראק. למרות שמרג'אן טוענת שלא מדובר בביוגרפיה, ברור שזה סיפור עם אלמנטים ביוגראפיים חזקים. גיבורת הסרט נקראת מרג'י ותחילתו של הסרט כשמרג'י בת העשר, מתגוררת בטהראן עם הוריה החילונים בעלי השקפות עולם סוציאליסטיות השייכים לשכבת משכילים בני המעמד הבינוני. הוריה התנגדו למשטרו של השאח ויוצאים להפגין ברחובות בתקווה לכינון משטר דמוקרטי באיראן. איך זה נגמר כולם יודעים. מרג'י שלומדת בבית ספר דו-לשוני [בית הספר הצרפתי בטהרן. ההשפעה הצרפתית בסרט חזקה מאוד, עוד נקודה לזכותו. אנחנו צפינו בדיבוב לצרפתית. הסרט דובב במקור לצרפתית ומאוחר יותר לאנגלית. בין המדובבות בצרפתית קתרין דנב והבת שלה קיארה מסטרויאני שנולדה מנישואיה של דנב למרצ'לו. בין המדובבים לאנגלית – איגי פופ], מרג'י שלומדת בבית ספר דו-לשוני עוברת ללבוש את הרעלה שהיא מתעבת וללמוד בכיתה חד מינית וזוהי רק ה- התחלה. הסרט מתאר השתלשלות של חיים שאליהם חודר הפוליטי. האנימציה היא יצירת מופת והסיפור מסופר בכישרון אדיר. מהפיכה- מלחמה- גלות ובתוך כל זה האנושיות המשותפת לכולנו והסבל שצומח ממשטרים שמתרחשים כאשר הליברמן שבתוכנו תופס עמדה ועובר לטפל בשכן. ותזכורת קטנה – מיליון איש נהרגו במלחמת אירן-עיראק.  

Read Full Post »

החרמנות התחילה כשקראתי את "כשניטשה בכה" של יאלום. אחד מכוחות המשיכה החזקים של הספר לפחות מבחינתי, היו התיאורים של הארוחות והמאכלים שברוייר, גיבור הספר [מי שהיה מעין "מנחה", אב רוחני וחומרי של פרויד בתחילת דרכו] זכה להזין עצמו בהם, תוך התפתחות העלילה. אלו לא היו רק המאכלים – משהו בתיאור עצמו, הצליח להעביר באופן מוצלח במיוחד, את החיים הבורגניים והנוחים שמהם נהנו גברים מהמעמד הבינוני הגבוה בוינה של סוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20. האופן שבו הנשים של ברוייר ופרויד ניהלו את הבתים ושחררו את הגברים האלה להתעמק בחקירה שלהם, הכבוד שלו הם זכו מהסביבה הבורגנית המאורגנת והמתוקתקת – עם השניצל והכופתאות והעוגיות והעוגות והאוכמניות והדובדבנים והקרמים והצלי. כוסות התה והיין והשמפניה והתופינים והלחמניות החמות. הוא גמר אותי יאלום.

אין להתפלא איפה שכאשר נחה לי העין על הספרון הזה "לסעוד עם פרויד" ישר אימצתי אותו בחום אל חיקי. מעבר לזה שבשל הריבוי המיותר בעיסוקים אינטלקטואליים התחלתי להעדיף ספרים עם תמונות, הרי שהתמונות בספר דנן היו כולן של מאכלים בדיוק מהתקופה ההיא, המאכלים שפרויד נהג לאכול ולא רק תמונות אלא גם מתכונים! אחד מכאבי הלב הקשים תוך כדי הקריאה ב"כשניטשה בכה" היה שאין לי שום דרך להגיע (לייצר) אל המאכלים המתוארים; גם כי אני לא חיה (תודה לאל) בווינה, לא במאה ה-19 וגם כי אין לי מושג איך מבשלים/צולים/אופים אותם.

הספר לא איכזב: פרפה וניל, כופתאות שזיפים, סלמון בציר ירקות, אנזאטים, תפריט סעודת החתונה של זיגמונד ומרתה כולל כל המתכונים, תפריט חג המולד של משפחת פרויד (מתכונים: צלי אווז, פירות מסוכרים, פונץ) וגם קרם קרמל, סורבה אננס ובאמת רשימה מדליקה. מתכונים קצת בעיתיים – אבל נפתח הפתח אל הממלכה.

אבל בנקודה הזו רק התחילה ההנאה שלי מהספר.

פרויד הוא דמות מופת בשבילי. הוא היה כזה מאז שאני זוכרת את עצמי מכירה אותו [לא הצלחתי לשחזר ממתי, סביר שמהתיכון] התרומה העצומה שהוא תרם וממשיך לתרום בכל יום למיליוני בני אדם וכל זאת בזכות האומץ שלו לחקור, לחשוב, לנתח. אופן החקירה שלו, ההליכה הזו עקב בצד אגודל, יכולת ההתבוננות, המקוריות והיצירתיות של המחשבה. התעוזה לעמוד מול האחרים ולטעון את מה שבעיניהם נתפס כמגוחך, שערורייתי. האומץ להיות שונה.

איזה תענוג אדיר זה היה להיכנס אל החיים הפרטיים שלו, דרך החלון שהסופרת קטיה בהלינג-פישר פתחה (דובי לנץ תרגם מגרמנית). גב' פישר היא פסיכואנליטיקאית בעצמה שפיתחה התעניינות בפן הפרטי של זיגמונד פרויד. היא מתארת בספר מה פרויד אהב לאכול, איך הוא ומרתה אשתו אירחו ואת מי, איך נחגגו החגים, לאן נסעו בחופשות, מי היו החברים, סדר היום וכו'.

איפה הספר נגע בי? [חוץ מהעניין של האוכל כמובן]

קודם כל – הפירוט המדוקדק של סדר היום של זיגמונד. האיש היה סוס עבודה. הוא התחיל את יום העבודה ב-8 (בדרך כלל קיבל פציינטים בבוקר) [היה קם בשבע בקושי רב, לפרויד מסתבר לא היה קל לקום בבוקר. תמיד טענתי שהזוגי גאון – הנה מה שמחבר בין גאונים] הפסקה לארוחת צהריים מאחת עד שלוש. משלוש עד תשע ולפעמים הרבה יותר מאוחר – ממשיכים לעבוד. שעות הערב היו שעות המחקר והכתיבה. בצהריים הוא היה יוצא לטיולים בשכונה. מרטין הבן, מספר שאבא היה מסוגל לעבוד 16 ו-18 שעות ביום. זה נכון שהוא היה מפצה את עצמו בחופשות שנמשכו חודשיים-שלושה באתרי נופש בהרים, אבל גם שם הוא כתב.

המחויבות הזאת לעבודה, השילוב הזה שמעורר בי קנאה, של מצד אחד מפגש עם החולים ומצד שני מחקר. לא רק הישיבה מול הספרים אלא משהו שקשור ומפרה את המחקר אבל שייך למפגש עם העולם. איזון שנראה לי נכון.
מצד שני גם איזו כפייתיות אובססיבית נוקשה כזו – סדר יום שלא משתנה ולא זז. כשהוא עובד ללונדון הוא מעתיק את החדר שלו מוינה בדיוק כפי שהיה בבית החדש בלונדון. תחשבו על זה לרגע.

עם כל הענקיות שבו – גם אחרי שמוצאים אצלו סרטן בלוע, הוא לא מסוגל למרות תחנוני רופאיו, להפסיק לעשן את הסיגרים. זאת אומרת פרויד לא מסוגל להתמודד עם התמכרות. וגם משהו באופן שהוא מת. מחוסר הכרה. הוא היה ענק מבחינת הניתוח, המחקר, אבל משהו בחיבור שלו אל ה"עין השלישית" שלו, אין לי מינוח טוב יותר לעניין, נראה (ואני כמובן מזכירה שנדרשת זהירות כאן בהסקת המסקנות) לא היה מאוד מפותח. מדהים להסתכל עליו ככה.

עוד מעניין היה לקרוא על הרשת החברתית המסועפת שלו ועל זה שהוא כל הזמן טיפח אותה והתכתב ונפגש והזמין אנשים אליו. את הזמן שאחרי שעות העבודה הוא הקדיש להתכתבויות. הבית היה בית פתוח וביקרו בו אורחים מרשימים במיוחד, האורחים גם התלוו לחופשות. הקשרים המסונפים שלו אין לי ספק תרמו לפרסום שלו והם שהצילו אותו מאוחר יותר מציפורני הנאצים. הנסיכה מארי בונפרטה שיחדה את הנאצים והפעילה קשרים. מעניין שבמקביל לחברים שלו היו לפרויד גם חברות (לא קשרים מיניים) שהפכו לפסיכואנליטיקאיות שעמדו אחר כך בזכות עצמן. שילוב מעניין בתקופה שמדהים להבין עד כמה הנשים היו מוגבלות. פרויד בחר עבור אחותו הצעירה את הספרים שהתאימו לה לקרוא! -איזו פטרונות. וגם שארקוט – הנוירולוג הפריזאי זה שהחזיר את ההיפנוזה אל סדר היום, מצוטט כמי שאומר על הנשים שעליהן הדגים, כי יש להתייחס אליהן כמו אל חיות מעבדה (במובן הזה ברפואה המודרנית שום דבר לא השתנה – עיינו ערך טיפולי פוריות). מעניין גם האופן שבו פרויד תמיד מצא לעצמו דמות גברית, אב מנחה כזה. קלאסיקה עבור מי שרוצה להצליח: למצוא לעצמך מנחה, אב מודל לחיקוי, מישהו שייתן לכם את העצה הנכונה, שינחה, שיפתח דלתות.

וגם ציטוט של משהו שפרויד כתב על התקופה שבה נרשם ללימודי הרפואה בווינה והיה מתהלך בשבילי האוניברסיטה ומביט בפסלי הפרופסורים הגדולים. הוא פנטז על היום שבו גם הפסל שלו יוצב שם, מביט אל הנצח ומתחת הכיתוב: "הוא ניחש את פתרון החידה המפורסמת והיה אדם עצום" (מתוך "אדיפוס המלך"). בתקופה שהוא פנטז הוא עדיין לא ידע איזו חידה הוא הולך לפתור.
אני מבקשת שתהיו עדינים איתי – אבל אני כל כך מזדהה (לא בעניין הפסלים, אלא בעניין חיפוש החידה). למרות שדקה אחרי אני חוזרת אל הנקודה שהחידה שלי לצערי איננה אינטלקטואלית. (באסה – מרגישה שהחיים שלי היו כל כך הרבה יותר קלים, אם יכולתי לנסח את חידת חיי כהצעת מחקר).

מתוך הספר: כופתאות שזיפים
מתוך הספר: כופתאות מתוקות ממולאות בשזיפים

Read Full Post »