החרמנות התחילה כשקראתי את "כשניטשה בכה" של יאלום. אחד מכוחות המשיכה החזקים של הספר לפחות מבחינתי, היו התיאורים של הארוחות והמאכלים שברוייר, גיבור הספר [מי שהיה מעין "מנחה", אב רוחני וחומרי של פרויד בתחילת דרכו] זכה להזין עצמו בהם, תוך התפתחות העלילה. אלו לא היו רק המאכלים – משהו בתיאור עצמו, הצליח להעביר באופן מוצלח במיוחד, את החיים הבורגניים והנוחים שמהם נהנו גברים מהמעמד הבינוני הגבוה בוינה של סוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20. האופן שבו הנשים של ברוייר ופרויד ניהלו את הבתים ושחררו את הגברים האלה להתעמק בחקירה שלהם, הכבוד שלו הם זכו מהסביבה הבורגנית המאורגנת והמתוקתקת – עם השניצל והכופתאות והעוגיות והעוגות והאוכמניות והדובדבנים והקרמים והצלי. כוסות התה והיין והשמפניה והתופינים והלחמניות החמות. הוא גמר אותי יאלום.
אין להתפלא איפה שכאשר נחה לי העין על הספרון הזה "לסעוד עם פרויד" ישר אימצתי אותו בחום אל חיקי. מעבר לזה שבשל הריבוי המיותר בעיסוקים אינטלקטואליים התחלתי להעדיף ספרים עם תמונות, הרי שהתמונות בספר דנן היו כולן של מאכלים בדיוק מהתקופה ההיא, המאכלים שפרויד נהג לאכול ולא רק תמונות אלא גם מתכונים! אחד מכאבי הלב הקשים תוך כדי הקריאה ב"כשניטשה בכה" היה שאין לי שום דרך להגיע (לייצר) אל המאכלים המתוארים; גם כי אני לא חיה (תודה לאל) בווינה, לא במאה ה-19 וגם כי אין לי מושג איך מבשלים/צולים/אופים אותם.
הספר לא איכזב: פרפה וניל, כופתאות שזיפים, סלמון בציר ירקות, אנזאטים, תפריט סעודת החתונה של זיגמונד ומרתה כולל כל המתכונים, תפריט חג המולד של משפחת פרויד (מתכונים: צלי אווז, פירות מסוכרים, פונץ) וגם קרם קרמל, סורבה אננס ובאמת רשימה מדליקה. מתכונים קצת בעיתיים – אבל נפתח הפתח אל הממלכה.
אבל בנקודה הזו רק התחילה ההנאה שלי מהספר.
פרויד הוא דמות מופת בשבילי. הוא היה כזה מאז שאני זוכרת את עצמי מכירה אותו [לא הצלחתי לשחזר ממתי, סביר שמהתיכון] התרומה העצומה שהוא תרם וממשיך לתרום בכל יום למיליוני בני אדם וכל זאת בזכות האומץ שלו לחקור, לחשוב, לנתח. אופן החקירה שלו, ההליכה הזו עקב בצד אגודל, יכולת ההתבוננות, המקוריות והיצירתיות של המחשבה. התעוזה לעמוד מול האחרים ולטעון את מה שבעיניהם נתפס כמגוחך, שערורייתי. האומץ להיות שונה.
איזה תענוג אדיר זה היה להיכנס אל החיים הפרטיים שלו, דרך החלון שהסופרת קטיה בהלינג-פישר פתחה (דובי לנץ תרגם מגרמנית). גב' פישר היא פסיכואנליטיקאית בעצמה שפיתחה התעניינות בפן הפרטי של זיגמונד פרויד. היא מתארת בספר מה פרויד אהב לאכול, איך הוא ומרתה אשתו אירחו ואת מי, איך נחגגו החגים, לאן נסעו בחופשות, מי היו החברים, סדר היום וכו'.
איפה הספר נגע בי? [חוץ מהעניין של האוכל כמובן]
קודם כל – הפירוט המדוקדק של סדר היום של זיגמונד. האיש היה סוס עבודה. הוא התחיל את יום העבודה ב-8 (בדרך כלל קיבל פציינטים בבוקר) [היה קם בשבע בקושי רב, לפרויד מסתבר לא היה קל לקום בבוקר. תמיד טענתי שהזוגי גאון – הנה מה שמחבר בין גאונים] הפסקה לארוחת צהריים מאחת עד שלוש. משלוש עד תשע ולפעמים הרבה יותר מאוחר – ממשיכים לעבוד. שעות הערב היו שעות המחקר והכתיבה. בצהריים הוא היה יוצא לטיולים בשכונה. מרטין הבן, מספר שאבא היה מסוגל לעבוד 16 ו-18 שעות ביום. זה נכון שהוא היה מפצה את עצמו בחופשות שנמשכו חודשיים-שלושה באתרי נופש בהרים, אבל גם שם הוא כתב.
המחויבות הזאת לעבודה, השילוב הזה שמעורר בי קנאה, של מצד אחד מפגש עם החולים ומצד שני מחקר. לא רק הישיבה מול הספרים אלא משהו שקשור ומפרה את המחקר אבל שייך למפגש עם העולם. איזון שנראה לי נכון.
מצד שני גם איזו כפייתיות אובססיבית נוקשה כזו – סדר יום שלא משתנה ולא זז. כשהוא עובד ללונדון הוא מעתיק את החדר שלו מוינה בדיוק כפי שהיה בבית החדש בלונדון. תחשבו על זה לרגע.
עם כל הענקיות שבו – גם אחרי שמוצאים אצלו סרטן בלוע, הוא לא מסוגל למרות תחנוני רופאיו, להפסיק לעשן את הסיגרים. זאת אומרת פרויד לא מסוגל להתמודד עם התמכרות. וגם משהו באופן שהוא מת. מחוסר הכרה. הוא היה ענק מבחינת הניתוח, המחקר, אבל משהו בחיבור שלו אל ה"עין השלישית" שלו, אין לי מינוח טוב יותר לעניין, נראה (ואני כמובן מזכירה שנדרשת זהירות כאן בהסקת המסקנות) לא היה מאוד מפותח. מדהים להסתכל עליו ככה.
עוד מעניין היה לקרוא על הרשת החברתית המסועפת שלו ועל זה שהוא כל הזמן טיפח אותה והתכתב ונפגש והזמין אנשים אליו. את הזמן שאחרי שעות העבודה הוא הקדיש להתכתבויות. הבית היה בית פתוח וביקרו בו אורחים מרשימים במיוחד, האורחים גם התלוו לחופשות. הקשרים המסונפים שלו אין לי ספק תרמו לפרסום שלו והם שהצילו אותו מאוחר יותר מציפורני הנאצים. הנסיכה מארי בונפרטה שיחדה את הנאצים והפעילה קשרים. מעניין שבמקביל לחברים שלו היו לפרויד גם חברות (לא קשרים מיניים) שהפכו לפסיכואנליטיקאיות שעמדו אחר כך בזכות עצמן. שילוב מעניין בתקופה שמדהים להבין עד כמה הנשים היו מוגבלות. פרויד בחר עבור אחותו הצעירה את הספרים שהתאימו לה לקרוא! -איזו פטרונות. וגם שארקוט – הנוירולוג הפריזאי זה שהחזיר את ההיפנוזה אל סדר היום, מצוטט כמי שאומר על הנשים שעליהן הדגים, כי יש להתייחס אליהן כמו אל חיות מעבדה (במובן הזה ברפואה המודרנית שום דבר לא השתנה – עיינו ערך טיפולי פוריות). מעניין גם האופן שבו פרויד תמיד מצא לעצמו דמות גברית, אב מנחה כזה. קלאסיקה עבור מי שרוצה להצליח: למצוא לעצמך מנחה, אב מודל לחיקוי, מישהו שייתן לכם את העצה הנכונה, שינחה, שיפתח דלתות.
וגם ציטוט של משהו שפרויד כתב על התקופה שבה נרשם ללימודי הרפואה בווינה והיה מתהלך בשבילי האוניברסיטה ומביט בפסלי הפרופסורים הגדולים. הוא פנטז על היום שבו גם הפסל שלו יוצב שם, מביט אל הנצח ומתחת הכיתוב: "הוא ניחש את פתרון החידה המפורסמת והיה אדם עצום" (מתוך "אדיפוס המלך"). בתקופה שהוא פנטז הוא עדיין לא ידע איזו חידה הוא הולך לפתור.
אני מבקשת שתהיו עדינים איתי – אבל אני כל כך מזדהה (לא בעניין הפסלים, אלא בעניין חיפוש החידה). למרות שדקה אחרי אני חוזרת אל הנקודה שהחידה שלי לצערי איננה אינטלקטואלית. (באסה – מרגישה שהחיים שלי היו כל כך הרבה יותר קלים, אם יכולתי לנסח את חידת חיי כהצעת מחקר).
מתוך הספר: כופתאות מתוקות ממולאות בשזיפים
גברת מרשימה שכמותך,
כותבת לך כאן בעקבות תגובתך בבלוגי שלי, רציתי לוודא שתראי –
תודה לך, יקרה.
כבר אמרתי, שואבת כוח ממך, מצחיק, הא?
לא מכירה אותך בכלל-רק את מילותייך ועדיין נותן לי כוח.
תודה על תגובתך, ומבקשת אישור למשהו שרציתי לעשות ללא אישורך והחלטתי שלא יהיה נכון- הייתי רוצה לשים קישור בבלוג שלי לבלוגך שלך, בתור מקום שנותן לי השראה וכוח, מה את אומרת?
ושוב תודה.
שיהיה סופש נעים.
בהערכה,
"בילבי".
בוודאי שבבלוג שלך את יכולה לשים קישור לבלוג שלי. כולנו עושים את זה עם בלוגים שאנחנו אוהבים. זה מקובל, מעבר לזה שבבלוג שלו אדם זכאי לשים קישור לכל מה שבא לו. זה חלק מהעניין הזה של ליצור קשרים בלוגוספריים 🙂
אוה, בשעה טובה אני סופסוף מגיעה לפוסט שלך בעודו עומד על תלו. בקודמים כשהגעתי פזל אלי דף ריק שאמר משהו כמו "אין, לא קיים". מאוד לא בריא לחרדת הנטישה שלי. מעבר לעובדה שעשית לי חשק לכופתאות אוסטריות (אני לא בררנית, שימולאו כמעט בכל דבר, העיקר שיכופתאו), בעיקר המשפט ההוא שלך לגבי המנחה, דמות האב, המודל לחיקוי – זה מטריד אותי כבר תקופה ארוכה, הכמיהה הזו לגרסה מוקטנת וזמינה של אב ואל. במובן הזה, נדמה לי שלגברים דווקא קשה יותר להתמסר.
ופרויד היה ענק וחלוץ אבל הנשים שבאו אחריו ופרשו ופתחו והאירו חשובות בעיני לא פחות, במיוחד היות שהן הבינו נשים טוב בהרבה ממנו.
גם אני מקנאה במחוייבות הזו לעבודה, הרי אומרים שהצלחה באה לפני עבודה קשה רק במילון. כשאני קוראת על אנשים מוצלחים ומוכשרים שאני מעריכה או אפילו לא – הדבר הבולט, זו הנחישות שלהם, היותם סוסי עבודה. בעלי אישיות לא רגילה, משהו שקיים יותר אצל ילדים, איזשהו קסם או אנרגיה שנעלמים מחיי היומיום של רובינו.
ועכשיו פתחת לי את התאבון 🙂
סבבה!
ראי הוזהרת…מהספירה… 😉
זו ש – חסרת לי מאוד בעיקר באחד שלפני האחרון, סוג של מסע צליבה עצמי, נזקקתי למילים שלך. נשמע מוזר הקטע עם הדף – מעניין מה קרה. כנראה שככה זה היה אמור להתגלגל.
בעניין דמות האב, לטעמי (ואני מתייחסת כאן למה שכתבתי) זאת לא חייבת להיות דמות אב, אלא דמות מנחה. זאת יכולה להיות אישה וזה יכול להיות גבר, ואולי לא ההורות היא כאן הקטע, אלא הניסיון. מישהו שעשה את הדרך לפנייך, שמקושר טוב יותר, יודע ויכול להנחות. זאת לא ההתייחסות לחיפוש אחר דמות אב, שבאה לפצות על הורות מחורבנת, או כבריחה מאחריות.
וגם – ברור שאלו שבאו אחריו פיתחו והרחיבו, אבל את העניין העקרוני של תת-מודע שמפעיל אותך, ושהעלאה של חומרים ממנו (החומרים שגורמים לנוירוזות) אל התחום המודע יש בכוחה לרפא אותך, את זה אי אפשר לקחת ממנו, וזאת לדעתי התגלית הגדולה שלו.
לימור – לא נראה לי שזה נעלם. אנשים פשוט עסוקים בדברים שהם לא מחוברים אליהם ואז זה כאילו נעלם.
אם אני פתחתי לך את התיאבון עם שתי שורות – תארי לעצמך מה עברתי עם יאלום ועם הספר הנוכחי 😐
אין לי ממש דמויות מופת. אולי אני ביקורתי מדי. אבל יש הרבה תכונות אצל הרבה אנשים שאני מאוד מעריך. פרויד אכן היה פורץ דרך ויש הרבה מה להעריך אצלו.
לגבי חיפוש החידה – מכירה את הסיפור על מושין ? http://www.jamusha.de/english/mushine.html
כרגיל ג'ו-חוד, אתה נוגע בנקודה המרכזית שלשמה התכנסתי. הסיפור על מושין נוגע בדיוק בסוגיות. הרגע הזה ואין בילתו וגם אתמול אמרתי לעצמי דברים ברוח דומה. הנה תקציר: אין לאן לברוח מכאן. שום דבר גדול לא הולך להתרחש. מה שיש זה מה שיש.
ובכל זאת – ישנו האני הזה שאני מאוד אחוזה בלהאמין בקיומו, למרות שהשכל שלי כבר מבין שזה בלוף. הגוף הזה לא שלי, המחשבות לא שלי, התחושות לא שלי. ויחד עם זאת המחשבה שמפרשת את עצמה יוצרת דואליות ומתוך הדואליות המפונטזת הזאת אני צומחת. הרכבת תעצר, כשההיזדהות ואיתה האחיזה יגמרו לחלוטין, כשהתנועה של המחשבה תהיה שקופה. תתפלל בשבילי שיגמר לי החשק מכל ההבלים מסביב לתמיד ובאופן מוחלט. הרגלים. זה הכל שאלה של הרגל.
ודמויות מופת – דווקא ה"חולשות שלהן" הופכות אותן לכאלה. אחרת היכן המופת 🙂 ?
אלוהים, תן לאתון שלווה – אבל לא עכשיו 😆
%$#&*() ככה זה נראה כששולחים אותך להתפלל 😦
זה לא אני, זה אוגוסטינוס, מתפלל מדופלם ביותר 🙂 http://rosa.blogli.co.il/archives/281
נכון "כאילו נעלם", לפעמים הוא זועק עד שקולו נחלש, ככה זה שקוברים אותו בעודו בחיים….תלוי בן אדם.
🙂 הרגת אותי עם הקוברים אותו בעודו בחיים…
המושג הזה הוא מחריד. כשהייתי קטנה וחשבתי על קבורה, תהייתי מה קורה כשחושבים שבן אדם נפטר וקוברים אותו ובסוף הוא חי- זה התחיל מכך שאימא שלי סיפרה לי על מקרה בו אדם שלקחו לקבורה התעורר באמצע הטקס אצלם ביישוב. אבל, בעיניי, כשאדם לא מקשיב לאותו קול- זה בדיוק מה שקורה…הוא חי וזועק ואף אחד לא מקשיב לו- כי יש כמה שכבות מעליו, כי כבר כולם התרחקו, כי אין לו אמצעים לצאת וכו' עד שהקול נחלש…טוב, אני מתחילה להזדעזע…אפסיק 😕
טוב זה נהייה מאקברי, אבל הסיפור הזה של קבורה בחיים היה חרדה של אמא שלי ופתאום זה מתחבר לי לזה שהיא לא ביטאה את "הקול" שלה 😕
קודם כל בתור מישהו ממוצא אוסטרי עם סבתא אוסטרית גאה, עשית לי חשק לא רק לכל המאכלים אלא ממש לחיות שם, ממש מרגישים שלקחת חלק מהספר איתך וחלק מהתחושה שאני אוהב בקריאת ספר היא התחושה שאני מכיר עכשיו עוד אדם בעולם, מכיר אותו ואת קורותיו האינטמיים ביותר, מציצני משהו אני יודע אבל אני אוהב להתחבר לנפש האדם…
אז הנה יש לנו מכנה משותף – אהבת ההתחברות לנפש האדם. נחמד להתכתב אנונימית עם אנשי משרד החוץ. היו לי שם פעם חברים 🙂 היום כבר לא, לצערי.