חידת חייו

החרמנות התחילה כשקראתי את "כשניטשה בכה" של יאלום. אחד מכוחות המשיכה החזקים של הספר לפחות מבחינתי, היו התיאורים של הארוחות והמאכלים שברוייר, גיבור הספר [מי שהיה מעין "מנחה", אב רוחני וחומרי של פרויד בתחילת דרכו] זכה להזין עצמו בהם, תוך התפתחות העלילה. אלו לא היו רק המאכלים – משהו בתיאור עצמו, הצליח להעביר באופן מוצלח במיוחד, את החיים הבורגניים והנוחים שמהם נהנו גברים מהמעמד הבינוני הגבוה בוינה של סוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20. האופן שבו הנשים של ברוייר ופרויד ניהלו את הבתים ושחררו את הגברים האלה להתעמק בחקירה שלהם, הכבוד שלו הם זכו מהסביבה הבורגנית המאורגנת והמתוקתקת – עם השניצל והכופתאות והעוגיות והעוגות והאוכמניות והדובדבנים והקרמים והצלי. כוסות התה והיין והשמפניה והתופינים והלחמניות החמות. הוא גמר אותי יאלום.

אין להתפלא איפה שכאשר נחה לי העין על הספרון הזה "לסעוד עם פרויד" ישר אימצתי אותו בחום אל חיקי. מעבר לזה שבשל הריבוי המיותר בעיסוקים אינטלקטואליים התחלתי להעדיף ספרים עם תמונות, הרי שהתמונות בספר דנן היו כולן של מאכלים בדיוק מהתקופה ההיא, המאכלים שפרויד נהג לאכול ולא רק תמונות אלא גם מתכונים! אחד מכאבי הלב הקשים תוך כדי הקריאה ב"כשניטשה בכה" היה שאין לי שום דרך להגיע (לייצר) אל המאכלים המתוארים; גם כי אני לא חיה (תודה לאל) בווינה, לא במאה ה-19 וגם כי אין לי מושג איך מבשלים/צולים/אופים אותם.

הספר לא איכזב: פרפה וניל, כופתאות שזיפים, סלמון בציר ירקות, אנזאטים, תפריט סעודת החתונה של זיגמונד ומרתה כולל כל המתכונים, תפריט חג המולד של משפחת פרויד (מתכונים: צלי אווז, פירות מסוכרים, פונץ) וגם קרם קרמל, סורבה אננס ובאמת רשימה מדליקה. מתכונים קצת בעיתיים – אבל נפתח הפתח אל הממלכה.

אבל בנקודה הזו רק התחילה ההנאה שלי מהספר.

פרויד הוא דמות מופת בשבילי. הוא היה כזה מאז שאני זוכרת את עצמי מכירה אותו [לא הצלחתי לשחזר ממתי, סביר שמהתיכון] התרומה העצומה שהוא תרם וממשיך לתרום בכל יום למיליוני בני אדם וכל זאת בזכות האומץ שלו לחקור, לחשוב, לנתח. אופן החקירה שלו, ההליכה הזו עקב בצד אגודל, יכולת ההתבוננות, המקוריות והיצירתיות של המחשבה. התעוזה לעמוד מול האחרים ולטעון את מה שבעיניהם נתפס כמגוחך, שערורייתי. האומץ להיות שונה.

איזה תענוג אדיר זה היה להיכנס אל החיים הפרטיים שלו, דרך החלון שהסופרת קטיה בהלינג-פישר פתחה (דובי לנץ תרגם מגרמנית). גב' פישר היא פסיכואנליטיקאית בעצמה שפיתחה התעניינות בפן הפרטי של זיגמונד פרויד. היא מתארת בספר מה פרויד אהב לאכול, איך הוא ומרתה אשתו אירחו ואת מי, איך נחגגו החגים, לאן נסעו בחופשות, מי היו החברים, סדר היום וכו'.

איפה הספר נגע בי? [חוץ מהעניין של האוכל כמובן]

קודם כל – הפירוט המדוקדק של סדר היום של זיגמונד. האיש היה סוס עבודה. הוא התחיל את יום העבודה ב-8 (בדרך כלל קיבל פציינטים בבוקר) [היה קם בשבע בקושי רב, לפרויד מסתבר לא היה קל לקום בבוקר. תמיד טענתי שהזוגי גאון – הנה מה שמחבר בין גאונים] הפסקה לארוחת צהריים מאחת עד שלוש. משלוש עד תשע ולפעמים הרבה יותר מאוחר – ממשיכים לעבוד. שעות הערב היו שעות המחקר והכתיבה. בצהריים הוא היה יוצא לטיולים בשכונה. מרטין הבן, מספר שאבא היה מסוגל לעבוד 16 ו-18 שעות ביום. זה נכון שהוא היה מפצה את עצמו בחופשות שנמשכו חודשיים-שלושה באתרי נופש בהרים, אבל גם שם הוא כתב.

המחויבות הזאת לעבודה, השילוב הזה שמעורר בי קנאה, של מצד אחד מפגש עם החולים ומצד שני מחקר. לא רק הישיבה מול הספרים אלא משהו שקשור ומפרה את המחקר אבל שייך למפגש עם העולם. איזון שנראה לי נכון.
מצד שני גם איזו כפייתיות אובססיבית נוקשה כזו – סדר יום שלא משתנה ולא זז. כשהוא עובד ללונדון הוא מעתיק את החדר שלו מוינה בדיוק כפי שהיה בבית החדש בלונדון. תחשבו על זה לרגע.

עם כל הענקיות שבו – גם אחרי שמוצאים אצלו סרטן בלוע, הוא לא מסוגל למרות תחנוני רופאיו, להפסיק לעשן את הסיגרים. זאת אומרת פרויד לא מסוגל להתמודד עם התמכרות. וגם משהו באופן שהוא מת. מחוסר הכרה. הוא היה ענק מבחינת הניתוח, המחקר, אבל משהו בחיבור שלו אל ה"עין השלישית" שלו, אין לי מינוח טוב יותר לעניין, נראה (ואני כמובן מזכירה שנדרשת זהירות כאן בהסקת המסקנות) לא היה מאוד מפותח. מדהים להסתכל עליו ככה.

עוד מעניין היה לקרוא על הרשת החברתית המסועפת שלו ועל זה שהוא כל הזמן טיפח אותה והתכתב ונפגש והזמין אנשים אליו. את הזמן שאחרי שעות העבודה הוא הקדיש להתכתבויות. הבית היה בית פתוח וביקרו בו אורחים מרשימים במיוחד, האורחים גם התלוו לחופשות. הקשרים המסונפים שלו אין לי ספק תרמו לפרסום שלו והם שהצילו אותו מאוחר יותר מציפורני הנאצים. הנסיכה מארי בונפרטה שיחדה את הנאצים והפעילה קשרים. מעניין שבמקביל לחברים שלו היו לפרויד גם חברות (לא קשרים מיניים) שהפכו לפסיכואנליטיקאיות שעמדו אחר כך בזכות עצמן. שילוב מעניין בתקופה שמדהים להבין עד כמה הנשים היו מוגבלות. פרויד בחר עבור אחותו הצעירה את הספרים שהתאימו לה לקרוא! -איזו פטרונות. וגם שארקוט – הנוירולוג הפריזאי זה שהחזיר את ההיפנוזה אל סדר היום, מצוטט כמי שאומר על הנשים שעליהן הדגים, כי יש להתייחס אליהן כמו אל חיות מעבדה (במובן הזה ברפואה המודרנית שום דבר לא השתנה – עיינו ערך טיפולי פוריות). מעניין גם האופן שבו פרויד תמיד מצא לעצמו דמות גברית, אב מנחה כזה. קלאסיקה עבור מי שרוצה להצליח: למצוא לעצמך מנחה, אב מודל לחיקוי, מישהו שייתן לכם את העצה הנכונה, שינחה, שיפתח דלתות.

וגם ציטוט של משהו שפרויד כתב על התקופה שבה נרשם ללימודי הרפואה בווינה והיה מתהלך בשבילי האוניברסיטה ומביט בפסלי הפרופסורים הגדולים. הוא פנטז על היום שבו גם הפסל שלו יוצב שם, מביט אל הנצח ומתחת הכיתוב: "הוא ניחש את פתרון החידה המפורסמת והיה אדם עצום" (מתוך "אדיפוס המלך"). בתקופה שהוא פנטז הוא עדיין לא ידע איזו חידה הוא הולך לפתור.
אני מבקשת שתהיו עדינים איתי – אבל אני כל כך מזדהה (לא בעניין הפסלים, אלא בעניין חיפוש החידה). למרות שדקה אחרי אני חוזרת אל הנקודה שהחידה שלי לצערי איננה אינטלקטואלית. (באסה – מרגישה שהחיים שלי היו כל כך הרבה יותר קלים, אם יכולתי לנסח את חידת חיי כהצעת מחקר).

מתוך הספר: כופתאות מתוקות ממולאות בשזיפים