לא , לא זאת. זאת הצליחה להרחיק אותו מהבית ובדיעבד הסתבר לי שהגבר המבוגר שגר בקומה הראשונה הוא בעלה הראשון. עכשיו היא ובעלה הראשון חזרו לגור יחד כ"שותפים". יש לחיים כזאת דינמיות, שאם מישהו ינסה להמציא אותה הוא לא יצליח.
ודווקא על הרקע הזה, המוות תמיד כל כך מוזר. כל כך מוזר ובלתי נתפס ולא נגיש לעזאזל. הנה האישה החביבה הזאת שהייתי מחליפה איתה דיבורים, שהסדינים הארוכים שהייתי תולה בחוץ הקפיצו לה את הסעיף, שהייתה בה עוקצנות כזאת ומצד שני חוכמה, הנה היא אי-נ-נה.
פופס. אין בן אדם.
בעלה נפטר לפני פחות משנה ואני חושבת ששם נעוצה הסיבה למוות שלה. אחרי שהוא נפטר היא הייתה מסתובבת ולוחשת: הוא היה הגיבור שלי, הוא היה אומר לי רחל, מה אני יכול לעשות עבורך, הוא נשא אותי על כפיים. איש טוב. הוא היה איש טוב. הוא היה הגיבור שלי ועיניה היו מתמלאות דמעות. הסיבה הפרוזאית היא נפילה במדרגות. אתם קולטים? רחל הייתה אישה לא קטנה ומסורבלת והיא פשוט צנחה על השפיץ של המעקה מברזל וחבטה את הראש פעם במעקה ופעם במדרגה. לא מתה במקום. המון שטפי דם והסתבכויות.
הספקתי עוד לדבר איתה כשהיא חזרה מבית החולים ( רק כדי כעבור יומיים לחזור לשם שוב והפעם לתמיד) והתיישבה רועדת על שרפרף במדרגות. הבן שלה התרוצץ סביבה כל הזמן.
רחל שחררה מהר יאמר לזכותה. אתמול ליד הדלת שלה לחשתי דברים, מי יודע אולי היא שומעת. אמרתי לה שהיא הייתה שכנה טובה.
היום הייתה ההלוויה, לא הלכתי.
אכן תופעה ידועה. הסיכון למוות של מי שבן/בת זוגו נפטר עולה בכ-20% בשנה שלאחר הפטירה.
גם אני לחשתי דברים במקרים אחרים. אולי שומעים.
וואלה? לא הכרתי את הסטטיסטיקה. פשוט תחושה. היא נראתה כל כך אבודה אחרי המוות שלו, נראה היה שהחיים איבדו את הטעם.
ואנחנו – הלוחשים למתים… 😐
אבל היא לא באמת מתה. זה רק הגוף שלה. הנשמה שלה, היא במקום אחר.
🙂 את טובה אפיסקה. וול, עם כל זה שאני מתקשרת וכו', לא ממש ברור לנו מה זה הנשמה הזאת, אה? זאת אומרת לי די ברור שמשהו נשאר. אם המחשבות שלנו, נניח הן סוג של אנרגיה, שמתקשרים יכולים לזהות, אז הנשמה הזאת זה איזה צבר כזה של אנרגיה שנושאת איתה זיכרון שאחר כך עובר לגוף הבא. אבל רחל השכנה עם התודעה הפיזית שלה – זה איננו. אגב, העניין הזה מתחבר לסוגיה שאלו שלומדים בודהיזם מאוד מתחבטים איתה. אם הכל חולף ולשום דבר אין זהות נפרדת משל עצמו, איך זה שישנם גלגולים? הבודהיסטים פותרים את זה – שהנשמה הזאת, הבודהיסטים אגב קוראים לזה תודעה, התודעה הזאת היא שלב בתהליך, בלתי נפרדת, כמו כל תופעה בעולם ושהיא שלב התהליך. באופן דומה להבדל בינך כילדה למה שאת היום. לטעמי יש כאן עקיפה של משהו והוא שבכל זאת איזשהו גרעין יחודי מסתובב בעולם ומצד שלישי, שוב הפרשנויות שלנו הן תמיד בעיתיות, כי העובדה ששום דבר במציאות הוא בלתי נפרד ולכן לא ניתן לזיהוי עצמאי – גם היא ברורה לי (בלבל אחר).
וישנן גם התפיסות של היהדות והבודהיזם שה"נשמה" הזאת אכן עדיין יש לה איפיונים של הזהות של רחל, לפחות תקופה X אחרי המוות.
וגם בחוויה שלי, אחרי שאמא שלי נפטרה, ממש הרגשתי שהיה לי ליווי שנה. עכשיו פה זה כבר עניין של פרשנות ותחושות. אפשר לשייך את זה- למה שקורה לך כשההורה שלך נפטר ואפשר אחרת 8)
אנחנו מדברות באותה שפה ומתכווננות לאותו המקום. אנחנו יודעות לזהות שהפיסיות של השכנה שלך, תמה. נגמר השלב הזה, בהוויה שלה, אבל אנחנו גם יודעות ומאמינות שזה רק שלב ויבואו גם עוד שלבים. אני לא רוצה להפריד בין נשמה לתודעה לאנרגיה. יש כל כך הרבה דברים לא ברורים בעולם שלנו, קטונתי מלפרש את דרך הנשמות בקוסמוס. אם את זקוקה לתנחומים – הם שלך יקירתי ואם את עומדת משתאה לאור התופעה הזו, של חיים וגלגולים – אני שם, עומדת איתך משתאה. אבל אני רוצה תה, תעשי משהו בנידון ותפסיקי לעמוד.
אפיסקה מותק שלי, לא רק תה. תה ועוגיות תה ובקלוואה, תה ועוגת שטורדל טובה, הולכת לחפש לך תיכף. תבחרי נשמה יקרה.
ולעניין השלבים – כנראה שמה שהרגשתי צורך להתייחס אליו זה הזהירות בהאחזות הזאת שלנו לזה שיהיה לנו המשך, או שיש לנו המשך אחרי המוות. שאנחנו לא באמת מתים אלא הנשמה החמודה שלנו ממשיכה לחיות אחרי המוות הפיזי שלנו.
לא ממש לוקחת את המוות שלה קשה – אם כי ישנה הצביטה הזאת זאת אכן בעיקר ההשתאות 😯 וגם אני בדיכאון חבל"ז מאז פרוץ הקרבות + עניינים אישיים. ואז הכל מתחבר לאיזו עיסה חביבה 🙄
אני רוצה תה חזק וכהה. כפית סוכר חום.
כוס זכוכית גבוהה.
עוגיות שקדים דקות ופריכות.
ובעניין הנשמה ואחרי המוות – יכול להיות שאת צודקת, וזו רק ההיאחזות שלנו (של שלל התרבויות האנושיות) באפשרות שזה לא נגמר במוות, כי אחרת זה נורא מדכא. אני דובקת במשהו של התקווה, גם אם בסוף כשאני אמות וזה יהיה הסוף, התקווה תתגלה כתקוות שווא. אני רוצה להאמין בהמשכיות אין סופית ובהתקדמות ובתקווה.
תעברי למייל בנושא הדיכאון.
תודה אפיסקה מותק על הנכונות לעזור. זה אוסף של דברים,
אפילו אין לי כוח להתחיל לדוש בזה.
בטח לא על הבוקר. יום חדש התחיל אולי היום זה יהיה אחרת 😀 מה שבטוח שאחרי שאני אגמור קצת סידורים אני הולכת לחדר הכושר. זה תמיד טוב ומועיל למצב רוח, לתחת ולבריאות.
מאז הפציעה ברגל, אני לא יכולה ( עדיין, היית מאמינה) לעשות שום פעילות אירובית רצינית. זאת אומרת אני יכולה הליכות ( לא משהו אינטנסיבי) ואז הרופא המדהים שלי העלה את הרעיון של הסטפר (ככה קוראים לזה בארץ, באמריקה קוראים לזה אליפטיקל טריינר). זאת הצלה. זה כמו לרוץ. לאט לאט אני מחזירה לעצמי את הכושר.
יקירתי, הפוסטים שלך הם כמו טיל חכם מכוון היטב הפוגע בול במטרת נפשי.
היום ראיתי בתוכנית של דרוקר ושלח את הכתבה על חולה הסרטן שהריץ את רשימת השמאל החדשה ביחד עם מרץ. כתבה מצד אחד מאוד מדכאת אבל מצד שני מלאה בשמחת חיים. הכתבה מעוררת באדם את המחשבות והתהיות הבסיסיות ביותר. עכשיו אני קורא את הפוסט שלך, והכל מתחבר לי. אין לי תשובות. אבל יש התחברות.
אני בעד המחשבות והתהיות הבסיסיות ביותר. לא צריך תשובות. תשובות זה פאסה. הכי טוב לא לדעת כלום.
פופס, אין גם אף אחד אחר.
המהירות שבה זה קורה בעיקר עם אנשים שאין לנו נגיעה ישירה לתהליך המיתה שלהם כמו קרובי משפחה חולים למשל, המהירות הזו היא השוק האמיתי.
התחברתי לזרות הבלתי נתפסת שתארת כאן, מצד אחד זו השכנה מצד שני "רק" עוד אדם, מצד אחר בכל זאת מכירים קצת, ובסוף בוחרים שלא ללכת להלוויה. אני אוהב את הזרות הזו, נראה לי שהיא מעידה על תהליך פרידה מהיר.
שמחה לראות אותך כאן דדי.
היום ירדתי אל "השבעה". הלכנו יחד אני ושכנה נוספת שהיא חברה. מחזה בארבע מערכות היה שם. היו שם האחים שלה ובנה היחיד שנראה אבוד לחלוטין. לפני שלושה חודשים גם פיטרו אותו מהעבודה. אחד האחים רדה בפיליפינית שלו, והתפתחה שם שיחה הזויה על מה עדיף וילה או פנטהאוז ועל הפאלפל בפתח תקווה.
זאת הייתה שבעה של אשכנזים חילוניים וחשבתי כמה טוב שלמרות פולניותנו – ישבנו על שני ההורים שלי שבעה כדת וכדין. המנהגים האלה מתסבר הם מדויקים להפליא. לישון במקום שבו אתה יושב שבעה, לשבת על הרצפה, לכסות את המראות וכו'. זה כל כך נכון. מה שבעיקר נכון זאת ההתנתקות הטוטאלית מהיום יום שאתה רגיל אליו. זה כל כך נכון.
תכתבי עוד
למה את מתכוונת אפיסקה מותק?
לפוסט הבא שלך קוחנה
חחחחחחחחחחח – אין ספק לפעמים אני מתקשה 🙄
אל תתעצלי. אם את צריכה נושאים רק תגידי.
חכי רגע – יש לי נושא מדאים – ישראלים שחיים בחו"ל ולא מצביעים 😛
נושא מדאים לאלאללה.
מענין מאד.
מה הכוונה:
"רחל שחררה מהר יאמר לזכותה" ?
עינייך חדות 🙂 מכיר את התופעה הזאת של זקנים או חולים שהם כבר מחוסרי הכרה למשל, או עדיין סובלים נורא שנמקים לאט לאט וישנה תחושה שהם נאחזים בחיים. אריק שרון הוא דוגמא. הייתי עדה לניסיונות שחרור של הילרים ביחס לאנשים כאלה וההילרים טוענים שזה אכן סוג של אחיזה, של פחד למות, של חוסר נכונות למות. מצד שני, מי יודע אולי זה באמת נתון מראש בלי שום שליטה מצידו של זה שהולך אל מותו. במקרה שלפנינו ההתדרדרות הייתה כל כך מהירה והסבל היה קצר מאד. לי יש תחושה שהיא שחררה. היה בה משהו מאוד מפוקח ומביט ניכוחה ואני חושבת שזה שיחק כאן לטובתה וגם הכאב על אובדן הבעל והתחושה שהחיים איבדו את הטעם.
אני מעדיפה לכתוב לך כאן מאשר אצלך (מרגיש לי יותר חשוף שם :))))) ) שבעוד שעתיים אני אלך אל הקלפי כמשקיפה ושכל הלילה היו לי חלומות ביעותים סביב זה. לחזור למעורבות פוליטית – זה כנראה לא ממש עושה לי טוב. או לחילופין משהו בי מאוד לא שלם עם הבחירה שלי. חלמתי שאני מודיעה שיש לי חום ואני לא יכולה לבוא. פינלנד וישראל התערבבו לי והייתה לנו מסיבה כזאת של מתנדבים והיו שם מלא פינים. וסיפרתי לפיני שמולי שבסוף לא הלכתי להתנדב – וכל מיני כאלה – כל הלילה ואריאציות שונות לאותו העניין. כל הזמן הודעתי לרכזי השטח דרך הנייד שאני לא מגיעה. היצירתיות של המיינד מדהימה – הבאתי את שיחת הטלפון הזאת בעשרות ורסיות בחלום – פעם במקום פתוח שיורד בו גשם ופעם כשאני מוקפת בפעילים אחרים וכו וכו'. ישנו חלק בי שממש אבל ממש לא רוצה להיות מעורב. זה מרגיש כאילו זה מרחיק אותי מהאסנס. וחוץ מזה להיות עכשיו תקועה באיזה בית ספר במקום להתכרבל עם הבעל המתוק שלי ולבשל לנו דברים טובים ולהסתלבט…או לחילופין לנצל את היום לקדם כל מיני, סדר בניירת – דברים חשובים 😉
כך היה עם אימי עליה השלום.
גם היא הלכה צחה ונקייה.
הכל עשתה בזמן הנכון.
יפה שלחשת לה לשכנה שלך {}
כמה טוב לך ולה. אני לא יודעת אם אמא שלי הלכה צחה ונקייה, אבל אם היה סבל הוא היה קצר. היא מתה תוך כדי צביעת השיער שלה 8)