תפקדתי היום כמשקיפה וכתולת כרזות, הסתחבקתי עם הליכודניקים לגודל הזוועה של הפעילה שהייתה איתי (הדעות הקדומות של כולם על כולם הורגות אותי) – נושא הויכוח היה האם סילבן שלום הוא גאון או לא (הגענו לזה דרך הדיון בנבחרת של ביבי) פעילת השטח שממולי נשבעה שהוא גאון, אני טענתי שלא ובסוף חשבתי שניצחתי בטיעון המכריע – אם הוא כזה גאון איך הוא התחתן עם ג'ודי. על זה קיבלתי מהגברת פעילה תשובה שהותירה אותי ללא מילים: אני מאוד חכמה ואני התחתנתי עם בעלי, עד היום אני לא מבינה מה אני עושה איתו. דחפתי לאנשים פתקים – בתואנה שעכשיו מתחילה העבודה לבחירות שיתרחשו בעוד שנה (גג שנתיים) ובגדול התפרעתי.
התווכחנו עם השוטרים מהו המרחק שמותר לנו לעמוד ליד השער לפי החוק. עשיתי חנדלך לשוטר – שבסוף אישר לי לתלות את הכרזה במקום שרציתי – וחשבתי שעניין הכרזות כמשל [התמקדות בעניין שולי חסר חשיבות שלרגע נראה שכל העולם תלוי בו].
היה לילה של סיוטים. עוד לילה מהלילות שמאפיינים את חיי לאחרונה. הסיפור הזה שהתנדבתי בקטע של הבחירות – לא הייתי שלמה איתו כמו שלא הייתי שלמה עם ההצבעה, כמו שאני לא שלמה עם כל המעורבות הזאת שלי לאחרונה ומרגישה שהיא לא בריאה ולא נכונה עבורי. חלמתי שאני מודיעה שיש לי חום ואני לא יכולה לבוא. פינלנד וישראל התערבבו לי והייתה לנו מסיבה כזאת של פעילים והיו שם מלא פינים. וסיפרתי לפיני שמולי שבסוף לא הלכתי להתנדב – וכל מיני כאלה – כל הלילה ואריאציות שונות לאותו העניין. בחלום כל הזמן הודעתי לרכזי השטח דרך הנייד שאני לא מגיעה. היצירתיות של המיינד מדהימה – הבאתי את שיחת הטלפון הזאת בעשרות ורסיות, כמו איזה במאי שלא מצליח להחליט איזה take לקחת – פעם הודעתי דרך הנייד במקום פתוח שיורד בו גשם ופעם כשאני מוקפת בפעילים אחרים וכו וכו'. ישנו חלק בי שממש אבל ממש לא רוצה להיות מעורב, חלק שמבין שכל הקטע הזה הוא עבורי בריחה. בריחה מההתמודדות שעומדת אצלי בשער.
אני קוראת עכשיו את הספר של קייטי ביירון: "אלף שמות לאושר", ספר ענק. כמו שאין שום מקרה, היום נחתתי על הקטע הבא:
"אם יש לכם בעיה עם בני אדם או עם מצבו של העולם, אני מזמינה אתכם לרשום על הניר את המחשבות המלחיצות הללו ולחקור אותן. עשו זאת למען אהבת האמת ולא כדי להציל את העולם. לאחר מכן הפכו את המחשבות הללו (ה"להפוך", מתייחס לשיטה פשוטה שהיא מלמדת שקשורה לחקר המחשבה) כדי להציל את העולם שלכם. האין זאת הסיבה שבגלל אתם רוצים להציל את העולם מלכתחילה? כדי שתהיו מאושרים? ובכן דלגו על האמצע והתחילו להיות מאושרים מכאן! אתם העולם. אתם האחד. באמצעות ההיפוך הזה אתם נשארים פעילים, אבל אין בכך שום פחד, שום מלחמה פנימית. שוב אין זו מלחמה שמנסה ללמד שלום. מלחמה לא יכולה ללמד שלום. רק שלום יכול ללמד שלום.
אני אף פעם לא מנסה לשנות את העולם. אף פעם. העולם משתנה בכוחות עצמו, ואני חלק מאותו שינוי. אני אוהבת באופן מוחלט ושלם את מה שיש. אנשים שואלים את השאלות ומתחילים לשים קץ לסבלם ובכך הם גם מתחילים לשים קץ לסבלו של העולם.
אני דבקה באמת שלי, ולא מתיימרת לדעת מה טוב לכדור הארץ כולו. לדעת שהעולם מושלם לא אומר לפרוש או להפסיק לעשות את מה שאתם מוצאים לנכון. אם למשל, אתם מודאגים מאיכות הסביבה, ספקו לנו בבקשה את כל הפרטים. תחקרו את הנושא לעומק – תלמדו באוניברסיטה אם יש צורך – ותעזרו לנו. אם תדברו איתנו בצלילות, בלי אג'נדה ובלי עניין אישי בתוצאות, נוכל לשמוע אתכם, מכיוון שאתם מדברים ברמה שלנו. אתם לא מדברים אלינו מעמדה יודעת כל מתנשאת. אם אתם יודעים שכולנו שווים וכולנו עושים כמיטב יכולתנו, אתם יכולים להיות הפעילים הכי חזקים על פני כדור הארץ.
האהבה היא הכוח. אני מכירה רק דרך אחת להיות פעילים שבאמת משפיעים על המין האנושי – לספק את הפרטים, לדבר בכנות על ההתנסות שלכם ולאהוב ללא שום תנאי. אתם לא יכולים לשכנע את העולם בשום דבר, גם אם זה לטובתו, מכיוון שבסופו של דבר הצדקנות שלכם תבצבץ החוצה, ואתם תמצאו את עצמכם על הבמה כשאתם מתווכחים עם נציג של תאגיד מזהם, בעודכם מנופפים כנגדו באצבע בזעם. זה מה שאתם מסתירים כשאתם מאמינים במחשבה "אני יודע מה צריך כדור הארץ".
האם אתם חושבים שנציג התאגיד שמזהם את האוויר, יהיה פתוח לשמוע כך את דבריכם, גם אם המידע שבפיכם תקף? אתם מאיימים עליו בגישתכם, והעובדות עלולות ללכת לאיבוד, משום שאתם מדברים מעמדת פחד וזעם צדקני. כל מה שהוא ישמע זה שאתם חושבים שהוא טועה ושזה קורה באשמתו, והוא ייכנס להכחשה והתנגדות. אבל אם תדברו אליו ללא מתח, בביטחון מוחלט שהכול הוא בדיוק כפי שהוא אמור להיות באותו רגע, אתם תהיו מסוגלים להתבטא בנדיבות, ביעילות, ובלי חשש לעתיד.
אלימות מלמדת רק אלימות. מתח מלמד מתח. אם אתם תנקו את הסביבה הנפשית שלכם, אנחנו ננקה את הסביבה הפיזית במהירות רבה יותר. ככה זה פועל. ואם תעשו זאת בכנות, בלי אלימות בלב, בלי כעס, בלי להצביע על התאגידים כאויב, אנשים יתחילו לשים לב. אנחנו מתחילים להקשיב ולשים לב, שניתן לשנות בדרכי שלום. השינוי חייב להתחיל באיש אחד. אם אתה איננו האיש הזה, מיהו כן?
העולם יבחן אתכם בכל דרך, כדי שתוכלו להשלים את אותה חתיכה קטנה ואחרונה שעוד לא הושלמה בקרבכם. זהו התרגיל המושלם. שח, מט".
זהו. כל כך מדויק. זאת ההתנדבות התמידית שלי. תמיד הייתה ותמיד תהייה. שדה הפעילות האמיתי שלי.
הנה, היו בחירות ולא הצבעתי. אני מודה. ויש לי סיבות ואף אחת מהן לא קשורה להעדר אידיאולוגיה. אולי אני אכתוב על זה פוסט. שיהיה מה לקרוא בבלוגי הדל…
אבל רציתי לכתוב כאן על ביירון קייטי. לא הצלחתי להתחבר אל ביירון קייטי. אפילו עשיתי סשן אחד של ה"עבודה" וגםשם לא נשארתי עם פה פעור ומוח מלא תובנות. הן היו שם קודם. ואפילו ברורות וכל העניין של ההיפוך לא עבד על השאלה שלי. לא – אין צדק במה שקרה לי/ שחקרתי ולהבין את זה לא מקל על הכאב.
אז לקייטי הלך ג'וק על הרגל והייתה לה הארה! נו שוין! לי הלכה הרגל ואיפה אני ואיפה הארה. בחושך עודני יושבת. כל ההפוך על הפוך הזה רק מביא לי את הג'ננה! לא מזדהה עם הסבל ולא רוצה להיות חלק ממנו אבל הוא כאן בתוך חיי, לא עוזב… נאחז. אולי תספרי לי איך משחחרים? 😥
מצד אחד, אני לגמרי מבינה את הבריחה לתוך הפוליטיקה – מקום מאוד יעיל ללכת בו לאיבוד. מצד שני, האם זו באמת בריחה? כי לי זה נראה כמו סוג פעיל של התמודדות עם הרבה מהקשיים שמוכללים ב"פגמיו של העולם". אולי התמודדות שלא תישא פירות, אולי מייאשת, אבל יש בה גם את האספקט של לפעול פירושו להיות במשהו שאת מאמינה בו. אז אולי זו לא התמודדות מספר-אחת-שעל-הפרק, אבל החייםפה מספקים מן סנה תמידי בוער של הצרכים של המקום הזה בו אנו חיים. אולי דווקא בעשייה שיש בה גבולות, אפשר להפיק את המיטב מהחיבור בין הלהאמין ללעשות?
(ומצד חמישי, לא מזלזלת בחלומות. וגם אצלי יש יחס דואלי למעורבות הפוליטית, מן תמיהה על היכולת לקפוץ מעל המשוכה הצינית, או יותר נכון להשעות אותה. מוזר.)
דרקונית יקרה. אני מוכנה שוב לנסות איתך כאן ולפתוח את העניין, לפי שיטת העבודה של קייטי. אין לי מושג מול מי עבדת או איך. השיטה שלה זאת הברקה אמיתית. לא יודעת למה זה עושה לך ג'ננה. מוכנה לנסות להבין איתך אם בא לך.
מסכימה איתך שג'וק על הרגל ופגיעה ברגל לא מבטיחות הארה.
כשאת כותבת "הלכה לי הרגל" את כותבת על קטיעה? על שיתוק?
אפשר גם לנסות לגעת בזה בלי שום קשר לעבודה של קייטי.
אני יודעת שבמצבי הסבל הכי קשים מה שעזר לי זאת קבלה. קבלה של המצב. להפסיק ולהילחם במציאות. זאת המציאות, זה מה שקרה.
איזה צדק את מחפשת? האם את חושבת שניתן לבחון את המציאות במונחים של צודק ולא צודק?
תביני – שום דבר במציאות הוא לא נורא ואיום כלשעצמו, חוץ מהפרשנות שלנו. האופן שבו אנחנו בוחרים לפרש את המציאות.
פרשנות שלילית מהניסיון שלי עם עצמי קשורה באמונות שליליות שיש לנו ביחס לעצמנו.
זה הכל פאזל שבו כל האלמנטים הפסיכולוגיים שלנו קשורים אחד לשני.
חתיכת תגובה כתבת זושקה יקרה. בגדול אני יכולה לכתוב לך שבכל פעם שאני מנסה להבין את הסכסוך כאן, את ההתנהלות שלנו, שלהם, אני מרגישה שזה סוג של קיר שאני מתרסקת עליו. ככל שאני מנסה להבין, ככה אני מבינה שאני לא מבינה.
אני לא מרגישה שאני מצליחה לדלות איזו תובנה שאיתה אני ארגיש בטוחה ומכיוון שכך התחושה היא שאני מתנהלת על איזה סוג של תנועה שטחית ומתוך כך – לא באמת "מחוברת" אלי.
עבורי "פגמיו של העולם" – מתחילים ונגמרים בי. בהבנה שלי, "העולם", זאת התודעה שלי ומה שהיא מייצרת. סוג פעיל של התמודדות יעילה לטעמי היא ההתמודדות עם השדים הפרטיים.
מצד שני במובן מסוים החברה/מדינה היא הרחבה של הבית שלי ומתוך כך אני לא יכולה שלא להיות מעורה/לפעול.
ומה שאהבתי בקטע של קייטי – זאת ההבהרה הזאת שהייתה לי ברורה ובטירוף שעברנו כאן לאחרונה נאבדה לי. לעבוד על יצירת שלום אמיתי עם עצמך – זאת דרך מצוינת לתרום לשלום סביבך. אני לא חושבת שזאת עמדה פלצנית.
הורג אותי לראות שוב ושוב כל מיני פעילי שלום – שמלאים באלימות ושנאה כלפי האחר. בפוסט האחרון של חוד – יש דוגמאות מצוינות לעניין.
ולעניין הבריחה – בריחה עבורי זה כל דבר שלוקח אותי מהמודעות לכאן ועכשיו. אני יכולה להיות פעילה פוליטית, קופצת באנג'י, מאוננת עם בננה – כל עוד שזה נעשה מתוך נוכחות מודעת זאת לא בריחה. הפעילות בימים האחרונים במובן הזה הייתה בריחה.
נראה לי שבחרת נכון.
אבל לפעמים כנראה צריך ללכת ולנסות את הדבר שנראה נכון כדי לדעת כמה הוא נכון או לא נכון.
עצם זה שהרמת את עצמך והלכת לרחוב זה אקט מענין.
**והערה על ה"שוחרי שלום ששונאים ומלאים באלימות".
נדמה לי שהגיע הזמן להפסיק גם עם הדעה הקדומה הזו – שפעילי שלום הם נחמדים – מאבק הוא דבר שכרוך לעיתים בתקיפות ולוחמנות. והמאבק על זכויותיהם של בני עם מסויים (למשל) דורש כוחות נחרצים. ואני שמח שהשמאל מתחיל להבין שהוא צריך להיות חזק גם במובן הזה.
חשבתי על מה שכתבת שוב – ונדמה לי שברמה אחרת, יש כאן את התחושה שנוצרה במלחמה – שרבים מאיתנו אולי מרגישים – שבגלל שהיה סבל כל כך גדול במציאות – זה לא נאה להתעסק ב"פנמיות" שלנו. זה הפך להיות כמעט חטא.
תחושה של מין אגוצנטריות אל מול הסבל שהמציאות מייצרת.
נראה לי שהפוסט הזה והחלום שלך מבטאים משהו מהקונפליקט הזה.
ונראה לי שלאט לאט נחזור להבין שגם אם המציאות מדממת – יש מקום לעיסוק בעולמות פנימיים.
נתי אהוב ליבי, התגובה השנייה הייתה בול פגיעה.
אני בת לניצולת שואה וחלק מה"מסורת" שגדלנו עליה הייתה השאלה המהדהדת הזאת – איך הגרמנים, הפשוטים נתנו לשואה להתרחש, איך הם אטמו את עצמם מלדעת מה מתרחש במחנות הריכוז והקביעה שמכיוון שהם נתנו לה להתרחש – הם כולם נושאים באשמה.וזה לא רק הגרמנים. הפולנים, שאליהם אני קשורה קשר תרבותי עמוק – כשביקרנו באושוויץ – הייתי המומה מהמרחק הקצר שבין מחנה הריכוז לכפר. אי אפשר היה שלא לשאול את עצמך. הם לא הריחו? הם לא ידעו מה קורה שם?
הדבר הזה – האחריות הזאת – רודפת אותי. אני חושבת שישנה אחריות קולקטיבית ולא רק שאני חושבת אני יודעת שבסופו של דבר אתה גם משלם קולקטיבית.
ומה שקרה איתי בתקופה האחרונה היה ניסיון כנה לברר לעצמי שוב מהי אותה האחריות? מהם הגבולות שלה?
חוד, איש יקר גם הוא, תרם כיוון – תקראי הוא אמר לי, תשכילי את עצמך ביחס לסכסוך, הוא הציע כיוון וכך עשיתי. ולא רק ספרים, אלא גם סרטים ולמרות שידעתי ולמרות שראיתי, משהו מהסבל שם בצד השני נחשף אלי הפעם אחרת. ולא רק זה אלא שהבנתי שאני כולי אוסף קלישאות מהלך.
פעם הייתי בשמאל, אחר כך עברתי ימינה ( מקלישאה לקלישאה) והופס פה המלחמה תפסה אותי. שוב הבנתי כמה הזוועה קרובה וכמה ההדחקה שלה גדולה.
כשהתחלתי לקרוא את הספרים הדבר הראשון שהבנתי היה שעד עכשיו לא הבנתי. אני למשל ידעתי שהאסירים הביטחוניים לפני האינתיפאדה הראשונה למדו עברית? שהם רצו להכיר אותנו? אני ידעתי משהו על דחלאן? מי הוא? איפה הוא גדל? איזה חוויות עיצבו את הילדות שלו?
ידעתי למשל שהערבים אכזריים ואלימים ( עשה לי טובה – אתה יודע שאני לא גזענית ולא בעלת דעות קדומות ואתה יודע את זה יותר טוב מכל אחד אחר ובכל זאת יש אלמנטים של אכזריות ואלימות בתרבות שלהם. כמו שאצלנו יש את האני ואפסי עוד, את האטימות, את הגסות) , אבל האם לפני כן נפגשתי עם פירוט מסודר של ההתנהלות של הערבים לאחר מלחמת העולם השנייה. מה התרחש בעולם הערבי?
זה לא אומר שלא קראתי, זה לא אומר שהיה לי סקופ מדהים בידיים ושהאיש הייתי אמורה לראיין נרצח לפני הראיון כי הוא היה חתרני מדי מבחינה דתית.
לא רק זה – הייתי קרובה למערכות האלה. יש לי מושג על איך פוליטיקה עובדת ובכל זאת – שוב נפתח משהו.
הקריאה הייתה קשה לי – לא רק קשה כי הבנתי עוד באגים בהתנהלות שלנו, אלא גם קשה כי הנושאים האלה אינם טבעיים לי, לא באמת בראש העניין שלי ולא בראש מעייני. אני רוצה שחרור מהסבל. שחרור מהסבל האישי שלי – זאת אני אני וחקר התודעה הפרטית שלי. היסטוריה מעניינת אבל בגבולות. מהלכים מדיניים מעניינים – אבל אם אני צריכה לקרוא ספר שעוסק בפסיכולוגיה, ספר שמנתח איך המוח עובד וספר שמנתח את המהלכים אחרי מלחמת ששת הימים – לי ברורה ההעדפה שלי.והייתה בדיוק את התחושה הזאת שעליה כתבת בתגובה. סוג של חובה. מתוך החובה הזאת קראתי ואני עדיין קוראת. אני מרגישה שאני לא יכולה להמשיך עם הבורות שלי. לפחות ברמה הכי פשוטה אחריות זה לדעת, לבנות מקורות שהם לא העיתונים והטלוויזיה, אחריות זאת מעורבות. וכאן זה המשיך להסתבך לי.
אני בן אדם טוטאלי. זאת מעלה וזאת מגרעה. אני לא יודעת להיות באמצע.
אם להיות מעורבת, אז אתה מבין שזה לא רק לפתח כמה עקרונות מנחים למי אני מצביעה וכו', אלא זה גם לצאת ולהתנדב. הצבעתי למפלגה שהיה סיכוי גדול שלא תעבור את אחוז החסימה כי חשבתי זאת התחלה – נבנה משהו מהראשית.
ואני כבר רואה את עצמי נפגשת עם האנשים שמנהלים את הדברים וחושבת איך צריך לתרום. מאיפה יבוא הכסף ואיך מארגנים את השטח ואיך שאני רואה את כל המחשבות האלו עולות – ככה אני גם סוגרת אותן מלהמשיך להתפתח. זה לא נכון לי להשקיע את החיים שלי בעניין הזה. לא נכון לי לאבד זמן מהחיים שלי בגיוס כספים למפלגה. ואז זה שוב אותו חיטוט עצמי מול זה שהמדינה מתפרקת, שהפאשיזם והגזענות מתגברים ויום אחד, אם אני לא אזיז את התחת שלי עכשיו ידפקו לי הסקוריטטה בדלת.
לתרום כמה שעות בשבוע – לא ממש מסתדר עם תחושת הדחיפות.
היכן מתחילה ונגמרת האחריות? איך אני יכולה לחיות את החיים שלי ולישון עם מצפון שקט בלילות? האם זה נכון לדרוש מכל אחד מעורבות פוליטית? האם כולנו בנויים להיות פעילים פוליטיים? האם זה ריאלי לבוא בטענות לאיזו עקרת בית בעיירה גרמנית נידחת שגידלה ארבעה ילדים בסוף שנות ה-30 שהיא לא פעלה נגד עלייתו של היטלר? הרי להיטלר בשנת 38 הצביעו רק 44% מהגרמנים?האם לא יותר נכון לי בדיוק כמו שכותבת קייטי ביירון – לתת לעולם לעשות את התנועה שלו ולהגיב רק בנקודה שזה יגיע עד פתח הדלת שלי?
אין לי מה להוסיף באמת, רק שקראתי, כמה פעמים אפילו, ואת מנסחת את הדברים באופן שמאוד מאוד נוגע לי ומאוד מאוד נוגע בי.
תעכלי אפיסקה יקרה ואולי זה יבוא, איזו אמירה, איזו מחשבה, איזו תובנה שתעזור לי . אולי פוסט משלך בנושא? וחשבתי עלייך היום בארוחת הצהריים. חשבתי שאני מקנאה בך שאת שם. זה לא רציונאלי אני יודעת בדיוק כמה זה מורכב ה"להיות שם". זה שאני כאן זאת בהחלט בחירה שאני עומדת מאחוריה ועדיין. נשיקות גדולות.
הרסת אותי עם אשתו של סלבן שלום.
זו תובנה?
בטח תובנה. סילבן שלום עלה אצלי במדיטציה. הוא וג'ודי 😯
חחחחחחחח אם הרסתי אותך תארי לעצמך את העיניים הענקיות שהמתנדבת החננה שהייתה איתי תקעה בי – לאורך כל הויכוח הזה שבו שיעשעתי את עצמי ואת הסביבה.
אני חושב שהתשובה פשוטה. כשיהיה מצב בו צריך להתערב ולעשות מעשה פויטי כדי למנוע עוול – כדאי לעשות.
בדברים שהם יותר עמומים – זה לא כל כך משנה.
אני אישית לא ממש פעיל פוליטית – אבל היו מספר מקרים בשנים האחרונות שהרגשתי שהנוכחות שלי חשובה.
ואז הלכתי – הפגנתי – ניסיתי לשנות.
המבחן יהיה כשיתחילו לחוקק חוקים נגד ערביי ישראל. אז יהיה המבחן האמיתי שלנו.
התגובה שלך נתי הזכירה לי את lost in translation (אבודים בטוקיו) שהיפני תוקע איזה נאום של שעה והמתרגמת אומרת שתי מילים. משהו בפרופורציה בין המגילה שכתבתי לתגובה שלך :))
אני נוטה לא להסכים איתך, אני לא חושבת שצריך לחכות עד אז. ובכלל אני מתחילה להבין שאזרחות טובה דורשת מעורבות לא רק ברמה של פקיחת עיניים והתעדכנות אלא תרומה בעשייה מסביב. יוצאת מארון הקודש נתנה במובן מסוים תשובה לתהיות שלי, אני הייתי מוותרת על על התוויות. של הימין והשמאל הליברלי מול השמאל האמיתי.כאילו שכל החוכמה והגישה הנכונה והפתיחות הלא גזענית – נמצאת רק ב"שמאל האמיתי". אני מאמינה באנשים טובים שרוצים לעשות טוב, שמבינים ש"חזק" "להכניס" " הצבא קובע בשטח" "להפריט" "כוחות השוק""חוסר תכנון לטווח ארוך"- זאת לא הדרך ואני פגשתי כאלה גם, אלוהים ישמור, בקרב אלו שהצביעו ביבי לפני יומיים.
"השמאל הליברלי, הכאילו סוציאליסטי, שמביט על העם ממגדלי אקירוב, קיבל הלילה מכה. השמאל האמיתי יודע שהדרך עוד ארוכה. ויש סיכוי שנפסיד. שנמשיך להפסיד, כלומר. וזה בסדר. זה לא כזה נורא. להתעורר בבוקר ולהרגיש טוב עם עצמך, עם הבחירה שלך בקלפי, להיות מסוגל להסתכל על עצמך בראי, זה לא נורא. מי שהצביע אתמול למרצ או לעבודה ראוי שיזכור שרק להצביע זה לא מספיק. מי שהצביע לחד"ש – כנ"ל. וגם מי שהצביע לתנועה הירוקה מימד צריך לדעת שלשלשל פתק בקלפי פעם בשנתיים בממוצע זו רק התחלה. אקטיביזם, פעולות ישירות, עבודה עם ילדים ובני נוער – הם אלה שיצילו את העם הזה מעצמו. חבירה לקבוצות דיאלוג יהודיות-ערביות, התנדבות בארגונים לשינוי חברתי שפזורים בכל הארץ – הן שיגרמו לכל אחד ואחת מאיתנו לחיות בשלום, קודם כל עם עצמנו. כי אז נדע שעשינו את כל שיכולנו לעשות. ואז גם ההצבעה בקלפי תהיה פעולה משלימה לעשייה בשטח".
ועכשיו תורי לא להסכים איתך.
הנטיה שלנו לקחת על עצמנו משימות של התנדבות ונתינה נראית לי לפעמים כמו סוג של הונאה עצמית. ישראל משופעת בעמותות. כולם מתנדבים. יופי. המצפון שלנו ממורק. אנחנו מרגישים שעשינו טוב, וכן – בהרבה מקרים עשינו טוב.
אבל בעיני מרוב נסיון לתקן את החברה שלנו (היהודים) – דוגמת "צו פיוס" ודומיו מצד אחד – ועמותות שנותנות אוכל לנזקקים מצד שני, אנחנו שוכחים שהבעיה המרכזית (כן, כן, אני הולך לומר את זה שוב) זו הבעיה שאנחנו חיים במעין דמוקרטיה שהיא אשליה – אשליה כי במרחק של חצי שעה ממך מזרחה חיים אנשים שלא יכולים לנהל מינימום של חיים סבירים. לא מורשים לנהוג על כבישים מסויימים שמיועדים ליהודים/מתנחלים בלבד.
לכן, הרשימה של הפעילויות שציינת לא ממש תעזור לנו להציל את עצמנו מלהיות מה שהפכנו להיות. סעי לשטחים. סעי להתנחלויות. דברי עם אנשים. נסי להיכנס לכפר פלסטיני בשטחים – ואז נחזור לדבר על פעילות למען החברה, ועל ליכודניקים מוארים.
אני בא ממשפחה של בוגרי האצ"ל. כולם מצביעי ליכוד, ואני האחרון שיש לו דעות קדומות על ימניים בכלל וליכודניקים בפרט. כתבתי גם על כך שרק בגין עשה שלום אמת, ואני מקווה שביבי ילך בדרכו.
מה שהרגיז אותי במה שכתבת זה שזו בדיוק הגישה של "הבועה החברתית" בישראל. בועה שבאה לטפל בעצמה – ירוק – טוב – למען הזולת – אבל הכל רק ליהודים. כן, רק ליהודים.
ציינת בשור "מפגשי יהודים ערבים".
בענין הזה אני מסכים – במהלך המלחמה פגשתי את "פורום ההורים השכולים למען פיוס" – הורים שכולים יהודים ופלסטינים שעובדים למען שלום. ואחד הדברים העיקריים שהם עושים זה מפגשי נוער יהודי ערבי. כמי שעבר מפגש כזה בכיתה ט' והוא שינה אותי לגמרי – נראה לי שזה אחד הדברים היחידים שבאמת יכולים להיות אפקטיבים בתחום הזה.
אתון יקרה.
רק שתדעי שאני אוהב אותך מאוד.
אני חולה עלייך. כתבתי לך פה תגובה אללה-יוסטר, עם חזון שחור משחור. מחקתי אותה כדי לכתוב משהו יותר מאוזן ושום דבר מאוזן לא יצא ממני. זה היה אחד מהרגעים האלה שבהם אני רואה את העתיד שלנו כאן כערימות של גוויות ואז אני מדברת עם הזוגי ונרגעת. עדיין לא ברור לי מי משנינו ( אני או הזוגי) צודק.
הספקתי לקרוא את התגובה ההיא…:-)
קטע די מדהים מה שאת עוברת.
אותה פעילה חכמה – שולתת 🙂 !
הבעיה שלי עם הגישה של קייטי, ובכלל עם חלק גדול מהכיוון הזה, היא "לדעת שהעולם מושלם לא אומר לפרוש או להפסיק לעשות את מה שאתם מוצאים לנכון" . לא מבין את זה. אם הכל מושלם, איך אפשר לרצות ? אם לא רוצים, למה לפעול ?
שאפו ענק על התהליך הביקורתי שלך. זה מאוד נדיר.
ולגבי יום הדין – מי יודע : ) שנאמר – קשה לחזות, במיוחד את העתיד. אפשר רק להעריך ולהבין את המצב הקיים, לנסות להעריך מגמות על פי הידוע ( הידוע מוגבל, והיכולת לחזות על סמך מגמות – מוגבלת גם היא ועמומה ), ולבחור בחיים, שמחה ושגשוג – לנו, לסובב אותנו ולכל העולם, בסדר הזה.
נתי – אני שמחה שהספקת לקרוא, היו שם דברים שכן רציתי שתקרא. כסיימתי לכתוב צחקתי מהקטע עם הדשן של הגוויות ואיכות הסביבה, אבל כשסיפרתי לזוגי הוא תקע בי זוג עיניים מבועת ולחש שהגזמתי. אחר סיג דברים קצר, שאפעס, הנחית אותי חזרה אל קרקע המציאות מעווית הייאוש שחטפתי, הלכתי למחוק את התגובה.
חודי- הפיצול הזה שאתה מצביע עליו, מכירה אותו היטב, במובן מסוים גם אני נתקעת בו, אם כי למדתי להבין שזה הקטע של החשיבה, הדואליות וההגיון. אני הולכת להצטרף לאיזה פרלמנט בבית קפה אחרי שאני אחזור אני רוצה לפרט את התשובה לך.
תהליך ביקורתי במובן של החשיבה על הסכסוך אתה מתכוון?
נתי, התגובה שלך מאד הרגיזה אותי.
אם אני בא ועושה דברים למען הזולת – זה אומר שאני בועתי?
ואילו הזולת הזה היה ערבי , זה מה שהיה הופך את מעשי לטובים?
ואם אתה בא וכותב פוסט נגד הכיבוש, או הולך להפגנה – זה עושה אותך לטוב ממני?
שים לב כמה יהירות יש בתגובה שלך.
לדעתי, ולהרגשתי, גם המעשה הכי קטן שאני עושה למען מישהו – ואפילו, שומו שמיים, מדובר ביהודי ולא בערבי – או למען הסביבה (ודווקא הסביבה המיידית, האויר שאני ואתה נושמים) – המעשה הכי קטן שקול מול מאה הפגנות ופמפלטים רווי שנאה (לימין, לשלטון, לצה"ל).
וזה שגדלת בבית של אצ"ל , לא הופך אותך לנקי מדעות קדומות כלפיהם. להפך.
המנגנון הנפשי הוא בדיוק זה, שאת הדחפים הרגשיים הכי גדולים אנחנו מפעילים כלפי – נגד, בדרך כלל- הסביבה בה גדלנו.
אחר כך אנחנו מלבישים על זה דעות פוליטיות.
ולאתון –
גם אני הייתי בקלפי, ואני מקווה שחילקנו את אותם פלאיירים.
היתה לי אנקדוטה עם הפלאייר הזה. [איך עושים כאן קישור?]
http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?blog=10502131&user=510#0303
אני דווקא הרגשתי מצוין בקלפי. הגעתי למצב של היי פיזי נפשי – מצא חן בעיני המרדף אחרי האנשים הנכנסים תוך נסיון לחייך אליהם ולמצוא קשר עין. הרגשתי שאני יכול לעשות את זה הרבה מעבר לשלוש שעות, בלי להתעייף. גם שאר הפעילים מסביב היו נחמדים למדי – מנוער מרץ ומחד"ש.
בקשר לביירון קייטי – גם אני מאד מעריך אותה, אם כי מפריע לי שאת רוב הדברים שלה היא לקחה מהבודהיזם, ולרוב היא שוכחת להזכיר זאת והופכת את הדרך לדרך שלה, מה שיש בו גם לא מעט אגו.
פעם יצאתי עם מישהי והדייט היה ללכת למפגש של "העבודה". נדמה לי שככה הכרתי אותה (את קייטי, ובעצם גם את הבחורה. לא היה לזה ממש המשך, לא עם קייטי ולא עם הבחורה).
בקשר לתגובה שלי לנתי למעלה, אפשר למחוק אותה אם היא מתלהמת מדי. אני הייתי צריך להוציא את הכעס מהסיסטם.
אין צורך לכעוס על דברים שנתי אומר, מדובר באחת הנשמות היותר ססגוניות ויפות שמסתובבות כאן. מה שכן כדאי לנסות להבין יחד איתו, למה הוא התכוון בהקשר הספציפי שבו הוא כתב – אם יהיה לו כוח וחשק. אני בטוחה שתהיה לו זווית חכמה ומעניינת לתרום. והנקודה ביחס לאצ"ל מעניינת. היא מעניינת לשני כיוונים: זה גם יכול להיות שאת הלהט הוא ירש משם 🙂
קטע אדיר עם התינוק. אכן חילקנו את אותם הפלאיירים, בין היתר בהשפעה שלך (הסדרה המשובחת שלך). כן גם אני נהניתי מהמפגש עם האנשים – אם כי לטעמי הוא היה חסר תכלית, להוציא את העניין של הרחבת מעגל האנשים ששמעו על "התנועה" – סוג של שיווק.
היית איתם בקשר אחרי? אתה יודע מה התוכניות?
ביחס לקייטי ביירון – לא נראה לי שהיא לקחה את רוב הדברים שלה מהבודהיזם. אני מאמינה לה שהיא הייתה עקרת בית בחור נידח בארה"ב, לא משכילה ולא קוראת. אני גם מאמינה שהיא אדם מואר, ומתוך כך סביר להניח שהרבה ממה שהיא אומרת נשמע בודהיסטי. סטיים ניאדם – קראת דברים שלו? הוא למשל בפירוש כותב שהוא קרא וחקר את האדוויטה. ואז כשאתה קורא אותו – אתה תראה כמה זה דומה לדברים שקטי כותבת.
הרגת אותי עם הסיפור של הדייט והעבודה.נו פלא שלא ראית את הבחורה אחרי זה? זה נקרא לבלות :)))))?
ויש לי תחושה שקייטי באיזה אופן לא עברה אצלך? – חוץ מהעניין שהיא משתמשת בדברים של הבודהיזם, יש דברים אחרים? מה אתה חושב על חקירת המחשבה שלה?
זהו בדיוק, איך למדת להבין שזו החשיבה, הדואליות וההגיון ?
כן. מגיע לך שאפו ענק על המון דברים, ובתגובה שלעיל התכוונתי ספציפית לזה : )
קטע. בדיוק אבל בדיוק כתבתי לך תוספת לתגובה למעלה, קמתי משתיית הקפה וכתיבת דפי הבוקר שלי, כדי לכתוב לך. נזכרתי. אני אעתיק את זה לכאן:
חודי מיי דיר מן – כשמציבים את הדברים הגיונית זה מול זה הם אכן נראים סותרים. [נראה לי שאני מתחילה לגרד איזו הבנה, אני מעבירה כאן בוסר]. אבל אני מוצאת שאני יכולה לקבל את מה שיש בדיוק כמו שזה קיים ועדיין לרצות לעשות, לשפר, לפעול. מהניסיון שלי השינוי הגיע דווקא בנקודות שבהן הייתי מוכנה שהמצב שבו אני נמצאת יימשך לנצח. בלי קבלה שלמה של נקודת המוצא העכשווית אין שינוי, אתה בטח מכיר את זה. נניח זוגיות, לדוגמא, אני יכולה להיות מרוצה מהחיים שלי עם עצמי, שיהיה לי טוב, לראות את הנקודות החיוביות שבזה ועדיין לרצות זוגיות. הרצון לא תמיד חייב לבוא מתוך דחייה של המקום שבו אני נמצא, נהפוך הוא. ולאהוב את מה שיש זה לא אומר שאי אפשר לרצות אל העתיד, אבל נקודת המוצא היא תמיד ההווה. זה טריקי – אבל זה בעיקר בא להתמודד עם המחשבה שהולכת תמיד אל העתיד או אל העבר. שבעתיד יהיה טוב יותר ושבעתיד אני אהיה מאושרת יותר,שלמה יותר. אני שלמה עכשיו. כשמנקים את זה, המוטיבציות לעשייה נהיות נקיות יותר. הן לא נעלמות. נקיות במובן של המוטיבציה לאושר שמתחלפת במוטיבציה ליצירה.
מה זה דפי הבוקר שלך ? : )
כל בוקר עם הקפה, בהתחלת היום אני כותבת שלושה עמודים, כתיבה חופשית. זה מסדר יופי את הראש ומקור לא רע לרעיונות, לתובנות וכו'.
אחלה הרגל שבעולם, הלוואי עלי. אני הולך עם פנקס קטן ובבית כותב על פתקים מרובעים קטנים כאלה ששמים ליד הטלפון וכותב משפטים קצרים או כמה משפטים לכל היותר כל פעם. אחר כך קשה לבנות מהם רצף.
נו, ראית הנסיכה הקסומה כבר ?? 😛
כן ראיתי. כל מה שאתה ממליץ עליו, מתבצע במיידי:) מבחינתי זאת הייתה נפילה, צר לי 😦 הפסקתי באמצע. הזוגי ראה עד הסוף.
מה בעניין שדיסקסנו? מיצינו?
😯 Inconceivable !
רציתי לפצות אותך על כל הקריאה המדכאת … 😦
אני מכיר את הסרט כמעט בעל-פה, בשליפה אם לא בזכירה. נו, לא כולם חייבים לאהוב אותו דבר. As you wish . אילו סרטים מצחיקים אותך ?
לגבי קייטי ביירון והדואליות ? אין לי הרבה מה להגיד בענין כרגע. חלק ניכר מהפעילויות שלי עד כה נגעו בכיוון הזה, וסיכמתי בפוסט שקראת ( "מיסטיקה ואני" ). אני מסכם לעצמי שהתקדמות נוספת צריכה להיות חווייתית ובלתי-אמצעית, ובינתיים ממשיך בכיוון אחר.
לגבי הענין האחר, להיות מסוגלת להתבונן כך על העמדה שלך זה נדיר ויפהפה ( גם אם קצת חריף כלפי עצמך ).
אותו אחד שנרצח, לאיזה כיוון הוא היה חתרני מבחינה דתית ?
הוא העמיד בספק את קיומו של מוחמד, כאדם שבאמת היה קיים.
חוד מותק. שאלה – איפה אתה רואה את ה"קצת חריף כלפי עצמי"?
וגם – עכשיו תורי לעשות לך פוש קטן. זה בעניין "אחלה הרגל, הלוואי עלי". אתה מזהה כאן משהו נכון שייעשה לך טוב? עשה אותו! יהיה לך כאן רווח כפול. אחד הרגל שבאמת לטעמי כמה קטן כמה משנה חיים. זהו הרגל שמאפשר לך לחשוב, להיות ממוקד, לתת לעצמך דין וחשבון, להבין במה אתה עסוק. עוד הרבה דברים – אז זה יהיה רווח גדול. ועוד רווח שתרוויח – זה ששוב תזכיר לעצמך, שהרגלים הם ברי שינוי ואיך ניתן לשנות אותם. זה כף גדול חוד, זאת היצירה.
אז אם אתה מאלה שמסיעים את הילדים לגן ואין לך דקה בבוקר. תקום מוקדם יותר חצי שעה. חצי שעה בבוקר עם הקפה/תה/מרק עוף (זה מה שהם שותים על הבוקר בטורקיה – ניסיתי, דווקא מדליק).
ועוד טיפ – גדול לפחות כמו קודמו – בכל שבוע תפנה שעתיים. אני קוראת לזה טיול עם עצמי. הרעיון הוא שעתיים שאתה מקדיש לפיתוח היצירתיות שלך. התנאים: זה זמן רק שלך עם עצמך, אתה לא יכול להכניס אליו שום דבר אחר ואתה עושה משהו שהוא כף לך, נעים לך ובעיקר לא משהו שקשור לשגרה שלך. זה משהו שיש תקופות שאני יותר עושה ויש תקופות שאני לא עושה בכלל. אבל זה ענק. לומדים המון וגם זה פטנט מעולה בעניין ההקשבה ל"קול הפנימי" המתעתע הזה.
אז ככה:
לגבי נתי, אני מקווה שלא התפרעתי יותר מדי והעלבתי. ברור שאני מעריך אותו מאד, ולכן הרשיתי לעצמי להביע כעס.
לגבי קשר עם התנועה – היו מיילים מערן ומהרב מלכיאור.
לא הצלחתי להבין אם יהיה המשך לפעילות. כתוב שכן, אבל לא כתוב מה.
והיה טלפון תמוה, אתמול. מישהו שאינני מכיר שאל אותי אם הייתי ברוגוזין או משהו כזה, בכלל לא באזור שהייתי. אני רשום אצלו, אמר, ושאל כמה שעות עשיתי. מזה הבנתי שהיו לתנועה הירוקה פעילים בתשלום! (שאלתי אותו והוא הודה שכן). זה מאד הפתיע אותי. איפה שהייתי אני די בטוח שאף אחד לא היה בתשלום.
מלבד זאת, הטלפון הראה את הבלבול בתנועה, מה שנשאר עוד מימי מגמה ירוקה, מבחינתי. ואני לא מציין זאת לזכות התנועה.
לגבי קייטי: בדייט אני דווקא מעדיף כל דבר שונה מהשגרע האיומה של בית קפה ושיחה מאולצת. הרי זאת הזוועה של ההכרויות האלה, שאין שום שהות לספוג את האדם ממול דרך איזשהו תווך, איזושהי פעילות משותפת.
אבל הבחורה הזאת היתה גבוהה ממני. אני 1.75 ויש לי רגשי נחיתות גבריים. והיו לה גם מיליון דרישות. דווקא כרטיס משעשע (בלי להתכוון. אני זוכר במעומעם פרט אחד: שלא יגעל מהפרשות, כולל מהזרע שלו) וחיים מענינים מאד.
אני עוד רוצה לעשות קייטי יותר ברצינות, היא נראית לי אחלה. אבל כרגע אני מתרוצץ חסר נשימה בין מדפי הסופר מרקט הניו אייג'י ויש כמה מוצרים אחרים בתור. (כרגע עושה משהו שנקרא יעוץ הדדי. שמעת על זה?)
🙂 נתי גבר קשוח, לא מתרגש בקלות 🙂
בקטע של התנועה – אלוהים, הם באמת ירוקים (במובן של חסרי ניסיון)זה הרגע להמשיך את המומנטום, כשהטלפוניםש לכולם עוד קיימים. אני לא קיבלתי לא מייל ולא טלפון ולא זרגיג. וזה שהיו פעילים בתשלום – טוב נו, זה דווקא מראה שהיו משאבים, איזשהם.
למה כפרה שגרע איומה? ולמה שיחה מאולצת? יושבים שני אנשים – מעניין אותם, נשארים, לא מעניין אותם, חותכים. דווקא הפעילות המשותפת לוקחת מתשומת הלב לטעמי, אבל זה עניין של טעם. אני לא חושבת שהייתי הולכת לפעילות משותפת עם מישהו שאני לא מכירה, זה מרגיש לי מאולץ 🙂
בקטע של הגובה. מכירה את זה שרוב הבנות אוהבות אותם גבוהים. לא מבינה את הסטייה הזאת, תמיד אהבתי אותם קטנים
(לא שמטר שבעים וחמש זה נמוך) ותמיד היו לי בעניין דיונים עם בנות מיני. אני תמיד טענתי שהקטנים מגיעים במינון מרוכז והרבה יותר כף וגמיש איתם בין הסדינים, לכי תתחילי להתנהל עם איזה מטר תשעים. ולראיה – כבת למסורת שוטוקאן – הקרטיסטים הכי גדולים היו סביב מטר שישים. זה מתחיל מהמורה הישיר שלי אושימה שהיה לדעתי מטר שישים וחמש, ממשיך דרך המורה שלו – האיש והאגדה – פונקושי, זה שמספרים עליו שעמד על הגג של הבית והחזיק מחצלת מול סערה כדי לחזק את עמידת הקיבאדאצ'י שלו, שהיה מטר חמישים וחמש. ברוס לי היה בגובה שלך ואני לא חושבת שג'ט לי גבוה יותר ממך – וזאת רק רשימה חלקית. 
– אי רסט מיי קייס.
מטר שבעים וחמש – שולתתתת!!!!
ועכשיו שאלה אלייך – אתה הולך לפגוש בחורה שמציינת בכרטיס שלה שהיא רוצה גבר שלא יגעל מההפרשות????
😯 ❓ ❗
ג'יזוס.
לעשות קייטי…
לא לא שמעתי על ייעוץ הדדי. זה לא מה שקורה ברגיל בין חברים? או כאן בבלוגיאדה?
יפה לך הרעיון הזה של דפי בוקר. אימצתי. אני תיכף קונה פנקס.
אויש, אפיסקה, איך עשית אותי שמחה עם העניין הזה שגם את תתחילי לכתוב דפי בוקר 😆
עוד כמה פרטים על העניין- כשאת כותבת אותם, תכתבי מה שנקרא זרם התודעה – מה שעולה לך בראש, פשוט ככה, בלי צנזורה. הכל – עוד לא עשיתי כביסה, המזגן לא מחמם, בלה, בלה, בלה – ניקוז מוח. אל תתייחסי לזה כמו אל "כתיבה" אלא פשוט תניעי את היד לאורך השורות ותכתבי כל מה שעולה לך בראש – שום דבר הוא לא טפשי מדי, ילדותי מדי, או מוזר מדי. אל תתני לאף אחד אחר לקרוא את הדפים האלה וגם את אל תקראי אותם נניח בחודשיים הראשונים של הכתיבה. אני עכשיו פעם בשבוע קוראת אחורה – זה מאפשר לי להיזכר בדברים שרציתי לעשות ולא עשיתי וגם מאפשר לי להתבונן ולראות אם התרחשו בשבוע שעבר דברים שהיו חשובים/תורמים להתפתחות שלי. פשוט תשפכי אפי – את כל הקקי, כל מה שבא לך, כי לפעמים הקקי הזה זה בדיוק מה שתוקע אותנו ביום יום – כל ההתחשבנויות, כעסים, רחמים עצמיים, קיטורים, זה המקום.
עכשיו – הכי חשוב כדי שהדבר הזה ימריא ויביא את התוצאות שלו – זה התמדה. לעולם אל תוותרי ואל תדלגי על הכתיבה. לא משנה המצב רוח שלך, לא משנה אם בא לך או לא.גם זה סוג של אימון.
היו המון פעמים שזה היה נראה לי הדבר הכי מטומטם לעשות ובסוף יצאו פנינים. שלושה עמודים של כל מה שעובר לך בראש – זה הכל. ואם לא עובר לך כלום בראש, תכתבי – אין לי מה לכתוב, אין לי מה לכתוב, אין לי מה לכתוב, שום דבר לא עובר לי בראש. ותעשי את זה עד שיגמרו שלושת העמודים. את חייבת למלא בכל מחיר שלושה עמודים.
עם הזמן תביני – את הנחיצות של כל הכללים האלה.
תתעקשי אפי – עד שזה יהפוך להיות הרגל. היום יום בלי דפי בוקר, אני מרגישה את ההבדל.
אני מתרגשת בשבילך.
בביטוי "אוסף קלישאות". צריך הרבה יכולת לביקורת עצמית כדי להגיד דבר כזה, ואגב גם הרבה ביטחון עצמי. אבל אני מעדיף את "אוסף הקלישאות" שלך על הרבה מאמרים מלומדים של אחרים.
"הלוואי עלי" התכוונתי לשלושה עמודים, זה המון בשבילי … אני תמיד סוחב איתי פנקס, ובבית כותב על פתקים מרובעים קטנים כאלה ששמים ליד הטלפון ( אני מנסה לכתוב פילוסופיה ). אבל קשה לי לצרף את מה שיוצא לי לרצף אחד. למשל כשאני כותב פוסט, אני צריך להחזיק את כל הפוסט בראש, פחות או יותר, ורק אז לשפוך אותו. קשה לי להגיד לעצמי – זה מה שאני יכול לכתוב בינתיים, נשפר אחר כך.
עכשיו סיימתי לכתוב עמוד אחד ( אבל יש לי כתב קטן 😀 ). היו איזה פעמיים-שלוש, פעם מזמן, שעשיתי משהו כזה. אני לא בטוח עד כמה זה יהיה יעיל בשבילי אבל אני מתכוון לנסות לפחות שבוע 🙂
לאיתי :
Yesssss ! I feel your anger … It makes you stronger, gives you focus … 😆
לגבי דייטים, נאמר ככה: את הבנאדם הראשון שאני מכיר שאוהב בליינד דייט בבית קפה. אני מהמר שההסבר לכך הוא, שלאושרך העצום – ואין לך מן הסתם מושג עד כמה עצום אושרך בעניין זה – לא הזדקקת לזוועה כגון זאת, לפחות לא בזמן שאת יכולה עדיין לזכור.
לגבי הפרשות – אני לא רציתי ממש להיפגש איתה. לא בטוח שבגלל ההפרשות (בסך הכל אני עושה לה עוול, מצטט מניפולטיבית חלק קטן מתוך טקסט הרבה יותר ארוך) אלא בגלל התחושה הברורה שאין סיכוי. אלא שהבחורה יצרה קשר, ודיברנו בטלפון והיא דווקא היתה נחמדה ומענינת. ואז נהיתה לי חברה, אז זה נקטע באיבו (אפשר לדמיין כאן איזו אנחת רווחה מצידי).
כעבור שנה בערך חזרתי לאתר (כל פעם אני פותח את הכרטיס לשבועיים, מקבל כמה פניות, ומקפיא לשנה שנתיים. וכשאני פותח מחדש אני לא ממש מרענן את הטקסט שם, שמכיל אנכרוניזמים איומים. העיקר, למדתי כבר לפני שנים, הוא להקפיד על העדכניות התמונה שלי). וכשחזרתי גם היא חזרה אלי, בכינוי אחר, אבל הכרתיה. ואז דיברנו שוב ונפגשנו. אמרתי, מקסימום נכיר את ביירון קייטי ושיטתה, שממילא מסקרנים אותי.
זה הסיפור היותר מלא (את הסיפור המלא לעולם אי אפשר להביא שכן נטבע בים של פרטים וסתירות).
לגבי יעוץ הדדי – כלום אין כל מה שהעולם הרוחני מציע, ניתן ליישום גם באופנים אחרים? לדוגמא, ויפאסנה, הדבר הרציני ביותר, להרגשתי, שיש לעולם הרוחני להציע, – אינה אלא אימון לקראת החיים "האמיתיים", שבהם אין את תנאי המעבדה. המטרה, מזכירים לנו מדי פעם המורים, היא ליישם את המדיטציה בחיי היומיום.
אז בדומה, מי שמצליח להגיע בבלוגים לרמה של מונולוג או דיאלוג כמו שיש ביעוץ הדדי – הוא ברמה רוחנית גבוהה ולא נותר לי אלא להתקנא בו.
הו סליחה, פתאום ראיתי שבכלל לא כתבתי בהודעה הראשונה מה זה יעוץ הדדי 😳
איזה טמבל אנוכי.
הרעיון מאד פשוט – סשן אחד על אחד. אחד האנשים המכונה הנועץ מדבר זמן שנקבע מראש, והשני רק מקשיב, הקשבה אוהדת. אחר כך מתחלפים. אין כאן תאוריה ענפה ומרשימה כמו בבודהיזם, אבל בינתיים (שיעור שלישי-רביעי) זה מאד טוב.
http://www.haglilit.co.il/index.php?option=com_content&task=view&id=340&Itemid=161
חודי יקר – בעניין הקלישאות – אמת דיברתי. אתה מפרגן לי אש.
בעניין הדפים. כתב קטן – לך על דפים קטנים. אני חושבת שבשבילך במיוחד כתיבת הבוקר תהיה טובה. הדפים האלה זה כביש עוקף את שכל ההיגיון (אני מקווה שאני לא יוצרת כאן ציפיות גבוהות מדי – כדאי להתחיל ולראות). השכל שמכיר את העולם לפי עקרונות ידועים. שאוהב לשבץ כל פרט כצבא של חיילים קטנים שצועדים לפי המרסלייז. וזה השכל שלמדנו ואנחנו אוהבים להקשיב לו. הדפים האלה עוזרים לשחרר את השכל האומנותי נקרא לזה ככה. והנה עוד אוסף של מילים שמנסה לכוון – המוח שהוא הממציא, הילד, הפרופסור המפוזר, השכל היצירתי. שהוא יותר אסוציטיבי ומשוחרר. שבוע לא יתן לך כלום. נדרשים לטעמי לפחות שלושה חודשים כדי להניע את התהליך – להכניס את זה כהרגל, כי בהתחלה כמו כל הרגל חדש זה מקרטע. וכמו כל דבר נדרש זמן עד שנפתח משהו ומקבלים ממנו את הפירות. אתה צריך להנות מזה , אם אתה לא נהנה – יכול להיות שהצנזור עובד שם שעות נוספות ואתה מנסה " לכתוב". אל תכתוב, השירבוטי בוקר האלה – לא נועדו להיות הפילוסופיה שאתה רוצה לכתוב. אם תלמד להנות מזה ותיתתן לזה זמן זה יביא פירות לקטע הזה. אבל זאת בפירוש לא כתיבה במובן של כתיבה.
איתי – דווקא יצא לי להיות בבליינד דייטים בבית קפה. ממה שאני שומעת מסביב מחברות שנמצאות חזק בקטע – ואולי מה שהפך את זה עבורי לבסדר – היה שהתייחסתי לזה כמו אל בית ספר. באתי ללמוד איזה בן זוג אני רוצה והתייחסתי לכל מפגש כחלק מתהליך. לא הייתי לחוצה, אני אוהבת אנשים ואוהבת לפגוש אנשים חדשים. נכון שהיו גברים שכל הערב דיברו את עצמם לדעת ואני בקושי הצלחתי להשחיל מילה – וזה היה מעיק. אבל הלכתי רק כשזאת הייתה המלצה של אדם שסמכתי עליו ואחרי סינון טלפוני. מאוד הקפדתי עם מי אני נפגשת.
הנה אני כותבת ומיד עולים לי כל הקטעים הביזאריים.
תחשוב על המפגשים האלה כמו על טיול שבמהלכו אתה פוגש אנשים. חוויה. אני חושבת שחשוב בקטעים האלה להרפות מהרצון לתוצאה.
ולגבי הכרטיס – ממה שאני מבינה מסביב (עזרתי פה ושם לכתוב כרטיס כזה) – הוא כן חשוב. כרטיס טוב יכול למיין את כל אלו שאתה לא רוצה לפגוש (נניח נשים שאין להן שום חיבור לרוחניות) ולהיות טריגר לכאלה שכן מעניינות אותך. תשקיע בקטע הזה איתי. אין לי מושג אם יש לך זוגיות עכשיו, אבל אם לא ואתה רוצה – זה דורש השקעה כמו כל דבר. סוג של עבודה ואני מתכוונת למה שאני כותבת.
היי אתון, תודה על העצות. האמת שהכי לקחתי לתשומת לבי מה שכתבת בסוגריים, על אי החיבור לרוחניות. עד היום לא הייתי בטוח בזה, כי אני בא כאילו מכמה עולמות, שהעולם הרוחני הוא הנדבך האחרון בהם, שנוסף רק ב- 2001.
אני נמצא כרגע בהרבה זוגי-יות… כלומר, מרגיש בטוח מאי פעם בעניין הזה, משום מה, למרות גילי הדוהר לארבעים (עוד ארבעה חודשים).
גם אני אוהב לפגוש אנשים חדשים, לשמוע את סיפוריהם, וכו'.
אבל לבליינד דייט הסטנדרטי, אתה והפרטנרית מגיעים כל כך פגועים וסמורי-קוצים, שלרוב לא היתה שום הנאה מהמפגש, גם כשלפני ישבה בת אדם מרתקת שבנסיבות אחרות הייתי אולי נהנה בחברתה.
אני אף פעם לא כותב בבלוג על דייטים כאלה, למרות שיכולתי להוציא ספר והרבה קיטור מזה.
היום נדמה לי שכבר אין סיכוי שאני אפול לבליינד דייט כזה.
והכי טוב זה להכיר מהחיים, אני חושב. להכיר מישהו/י לאורך זמן ולתת שהות לדברים להתבשל.
למה אתה מתכוון הרבה זוגי-יות? שאתה יוצא עם כמה במקביל? או בוחן אפשרויות עם כמה במקביל?
הייתי נכנסת כאן יותר לעומק, אבל אנחנו רק הכרנו. כי הרבה ממה שאתה מתאר מסתתר תחת הכותרת שיש אצלך בראש סביב העניין הזה של "בליינד דייט סטנדרטי", אם היית יכול לשחרר את התווית שיש לך על הסטנדרטי – אולי זה היה אפשרי ליצור מפגשים מעניינים גם במסגרת כזו וגם אולי לגלות כל מיני דברים על האופן שבו אתה תופס זוגיות ואהבה. נראה לי אבל שאתה מודע לקטע.
אני לא חושבת שכדאי לוותר על האינטרנט. מכירה זוגות מאוד מוצלחים שיצאו משם, זה חתיכת מאגר.
אבל הדברים האלה באמת כל כך אישיים וקשורים לכל כך הרבה דברים, שבאמת אני אומרת כאן דברים ובאמת מסייגת.
בכל מקרה כדאי מאוד באמת להגדיר לעצמך בראש, לראות תמונה ברורה – של מיהי האישה שתתאים לך. איזה תכונות היית רוצה שיהיו בה, איך תרגיש בלהיות איתה, בלגור איתה, להוליד ילדים איתה? האם יש דברים שנורא חשובים לך? מה מתאים לך? – נתתי כאן דוגמא לשאלות שאתה יכול לשאול את עצמך – נראה לי שתהליך הבירור מאוד מאוד חשוב.
לגבי השאלות שכתבת בסיום, של תהליך הבירור:
את לא חושבת שאולי התהליך הזה והשאלות האלה קצת לא בודהיסטים? במובן של… לא, בעצם בכמה מובנים:
– תהליך הבירור עוסק במה אני רוצה להשיג. האם מה שאני רוצה להשיג אינו אלא ההגדרה להאחזות, attachment ?
– השאלות עוסקות בהגדרה. ואילו המציאות תמיד חמקמקה ומורכבת מהגדרות, מה עוד הגדרות מילוליות.
– האנליזה היא שכלית, אין בה את הגוף, את החוויה.
– תהליך הבירור הוא עם עצמי, ולא עם מורה או מול דרך מסוימת. מה שמעמיד במרכז את העצמי, את האני.
/=/
אני בעצמי לא יודע למה בדיוק התכוונתי כשכתבתי הרבה זוגי-ות.
יש לפעמים אדם מרגיש: "לא הולך לי עם בחורות, אף אחת לא רוצה אותי, ומי שרוצה אותי בטח דפוקה, אני אפס" וכו'
ויש לעומת זאת פעמים שאתה מרגיש: "וואו, מה זה, כל הבחורות האלה רוצות אותי, מה נהיה כאן?? במי לבחור? האם להמשיך לחפש עכשיו כשהולך לי?"
רק עכשיו ראיתי את המשך הדיון הער 🙂
איתי – מצטער שנשמעתי לך מתנשא. אבל הנקודה העיקרית שניסיתי להעביר היא שהעזרה שלנו נשארת בדרך כלל כעזרה ליהודים בלבד.
וכן, אני חושב שעזרה לעם אחר, מיעוט – היא לפעמים חשובה יותר מעזרה לבני העם שלך.
קניתי מחברת 40 דף והתחלתי לכתוב בה. מאז האוניברסיטה לא כתבתי כל כך הרבה בעט.
יש, יש בזה.
שמעתי פעם את ניסים אמון אומר בראיון שבמשך שלוש שנים הוא הרהר רק "מי המארח של המחשבות שלי".
I witness my hand, therefor I am not my hand ; I witness my mind, therefor I am not my mind
:))) חודי יו אר דה מן. שמחה שלא רק אתה חודר לי לחיים, במובן הטוב של המילה 🙂
But who is the witness?
איתי – אני אגיב מאוחר יותר.
איתי – אני אתחיל דווקא מהסוף. הבירור לא יכול להיות אלא רק בינך לבינך. אני גורסת שאתה המורה שכדאי לך להקשיב לו – הסמכות היחידה. אתה היחיד שיכול לדעת מה נכון לך ומה לא, מה מתאים לך ומה לא והבירור הזה, ההקשבה הזו היא קריטית במסלול הרוחני. נכון לך ולא נכון לך – במובן שלא דווקא מדבר מתוך האישיות, האגו, העצמי – הקונסטרוקט המחשבתי, השכלי, האשלייתי שאנחנו קוראים לו אני. הקשבה למה שמרגיש נכון, היא משהו אחר. האישיות שלך, המרכז הזה שאתה קורא לו עצמי, יכול לפעמים לפחד, להתנגד למשהו שעמוק בפנים שאתה יודע שהוא נכון. הדרך אל הנכון הופכת להיות כלי התפתחות חשוב.
הבודהיזם מבוסס על מסלול התפתחות רוחני שהמרכז שלו הוא החוויה האישית שלך. זאת האמת היחידה שממנה אתה יכול ללמוד ודרכה להתפתח. הסובייקטיבי הוא האובייקטיביות בבודהיזם. אם תחשוב על זה איתי, התודעה שלך היא העולם שלך. אין שום דבר מחוץ לתודעה שלך – כך שבסופו של דבר רק החוויה שלך היא זאת שקובעת. מורה חיצוני, דרך – בסופו של דבר תמיד עוברים דרך המסננת שלך. חשוב שתלמד לפתח את המסננת הזו ולהקשיב לה.
מה שהצעתי לך בתהליך הבירור היה רתימה של הכוח המחשבתי + הרגש – להשגת מטרה. קוראים לזה דימיון מודרך, אפשר לקרוא לזה רצון ויצירה. חוץ מאשר לחשוב, כתבתי לך גם תדמיין איך תרגיש בלהיות איתה – בעצם ביקשתי ממך לעבוד עם חלקים אינטואיטיביים חווייתים שלך. כאלה שגם ינחו אותך למה נכון לך וגם יעזרו לך לפתח אמונה, חיות עוצמה ופעולה לדחף של המחשבה. בגלל שההגדרות הן נוקשות – התרגיל הזה של הדימיון המודרך שהצעתי אמור להיות כביש עוקף היגיון שזה אומר כביש עוקף הגדרות נוקשות.
אם תסתכל על הדרך הבודהיסטית תראה שזאת דרך. שזה אומר – שיש שם מטרה. כל הבודהיזם בעצם מבוסס על הדרך כפולת השמונה – שהיא שמונה סעיפים להגשמה. כיצד אני מגשים את הדרך מבלי להיאחז בה? שאלה טובה שמצביעה על זה שאפשרות כזאת קיימת.
רצון הוא לא רק תשוקה או אחיזה. ישנו גם רצון לפעול, ליצור, להתפתח. זה סוג אחר של מוטיבציה. כל עוד אתה חי, אתה תפעל, שזה אומר תרצה לפעול. יצירה היא המהות של החיים שלנו. אנחנו יוצרים את העולם שלנו. אנחנו היוצר והיצירה בו זמנית. זה לא בהכרח חייב להתקיים בליווי של אחיזה.
בקשה: אין לי עניין בויכוח. יש לי עניין בדיון שמנסה להבין משהו יחד. אני כותבת את זה לא כי אני חושבת שאתה מתווכח איתי 🙂 אלא מראש למנוע סיטואציה כזו. אין לי עניין להגן על שום דבר. יש לי עניין להסביר איך אני מבינה את הדברים ולראות מה אתה יכול לעזור לי להבין.
אני מבין שאת לא מתווכחת איתי. לא הרגשתי נימה וכחנית.
קודם כל , לפני שאני אשכח (אני חייב כבר ללכת לישון):
היעוץ הדדי שסיפרתי לך עליו – התברר בשיעור היום שהם ממש מפעילים עקרונות דומים לאלו של ביירון קייטי! היום למדנו שאחד הכלים המרכזיים של היועץ (זה שמקשיב לנועץ ולפעמים מדריך אותו) זו השלילה – לשלול איזו אמירה של הנועץ שמבטאת מצוקה, כמו נניח "אני טיפש" או "החבר שלי בטוח יעזוב אותי". יש כמה דרכים לשלילה.
זה ממש הזכיר לי את ההיפוך של ביירון קייטי!
ההסברים שלך –
אכן עזרו לי להבין יותר שלא מדובר בפעולה שכלתנית בלבד.
אבל עדיין הפעולה שהצאת מעלה בי חיוך שהוא כנראה חיוך של התנגדות. נראה לי שאותה תמונה של אישה אידילית (עבורי), עתידה בהכרח להתנפץ על סלעי המציאות.
הרי עלולה או עשויה לבוא מישהי אחרת לגמרי, ואז מה? אזרוק אותה כי היא לא תואמת לתמונה שבראשי?
לגבי הבודהיזם ומה שכתבת על הרצון-
תמיד הרגשתי שזאת הסתירה המהותית בתוך הדרך הענקית והנפלאה הזאת: שמצד אחד אומרים לך לא להאחז בכלום, לא להיות בהאחזות; ומצד שני מפמפמים לך במוח בלי הרף על ההארה של בודהה וכמה נהדר היה לו שם.
יש שם איזו סתירה בסיסית.
כי בלי מאמץ לא רק שלא נגיע להארה, אלא לא נעבור את החצי דקה הראשונה במדיטציה.
אז יש "מאמץ נכון" וכל זה.
ויש את העניין הזה, שתמיד מאד תפש והרשים אותי, שדעות זה משהו שצריך לוותר עליו, לא להאחז בו כל כל.
טוב ויפה, אבל האם זו איננה בעצמה דיעה?
תמיד בגרינברג היא (המטפלת) מדברת איתי על הרצון, וכמה שאני צריך לפתח אותו, ולא להיות כל כך פאסיבי. ואני מכרכם את פני – "אוף, את עוד פעם עם הרצון שלך? הסברתי לך שזה מנוגד לבודהיזם."
אז בעיקרון יכול להיות שמה שאת אומרת פותר את הסוגיה המטרידה הזאת, של הרצון.
תראה איתי, הרצון קיים ומניע אותנו. אם אנחנו בעד לקבל את המציאות, אז הרצון הוא חלק חשוב ממנה ואם אנחנו פועלים במציאות, אז כדאי מאוד ללמוד להשתמש ברצון הזה בתבונה באופן יעיל. אנחנו מורכבים במובן שבו זמנית אנחנו רוצים אבל גם פוחדים, רוצים אבל מתנגדים – והחלק הזה שפוחד או שמתנגד מתבטא במחשבות, שלפעמים הן מאוד טריקיות ומכוסות, "רוחניות": רצון הוא אחיזה, רצון נוגד את הבודהיזם וכו'.
השכל שלנו מוגבל וכשאנחנו מנסים להבין הגיונית – אנחנו נתקעים מול הסתירות שאנחנו מוצאים.
ולעיקר העניין – שים לב למה שהשכל שלך אומר לך – שהתמונה של האישה האידיאלית עתידה להתנפץ על סלעי המציאות. התרגיל הקטן שהצעתי – זאת בדיוק מטרתו – ליצור אמונה חזקה – שאתה תמצא את האישה שמתאימה לך בול ושתהיה לך זוגיות טובה ושמחה ומעשירה, מלאה באהבה והרמוניה. התמונה שאתה תיצור לך בראש שתהיה מחוברת אלייך רגשית, שתניע אותך, תמגנט אלייך את הדבר שאתה רוצה, ככה זה עובד. זה לא ממבו ג'מבו. אנשים רציניים עבדו ככה והצליחו. זה עיקרון שידוע די מזמן. כל מיני טייקונים כמו הנרי פורד, תומס אדיסון, בנג'מין פרנקלין – פעלו ככה. מחשבה היא אנרגיה שיש לה איכות מסוימת והיא יוצרת את התנאים למחשבה הבאה. כל מחשבה תוכנית או מטרה שאתה "מחזיק" אצלך במוח מושכת אליה המון " קרובי משפחה", והדבר הזה גדל וצובר כוח. זה גם בדיוק העיקרון שעליו עובד הבודהיזם, תדכא את השלילי ותטפח את החיובי ( שלילי וחיובי במושגים בודהיסטיים). אותו הדבר גם כאן. איך טיפוח נעשה מבלי שהוא יהפוך להיות אחיזה – זה אפשרי אם אני מקבל את המקום שאני נמצא בו. מקבל ואוהב אותו. אני רוצה אישה אידיאלית וטוב לי כמו שאני כרגע. אני מסוגל להיות עם עצמי עד סוף החיים. זאת היכולת להחזיק את שני הקצוות שיוצרת שינוי. שינוי שלא נובע מתוך דחיית המצב הקיים.
סילבן הוא אידיוט.
והדבר הכי טוב שקרה לנו בפלונטר הזה הוא שהוא לא יהיה שר חוץ (הכי רע שכנראה מופז יהיה שר ביטחון).
בכל אופן, אני עדיין ממתין למייל שלך :-).
מעריך את המעורבות שלך…
אה, סוף כל סוף מישהו מסכים איתי. בשני המקרים. גם בעניין סילבן ומופז – הרעיון שהוא יהיה שר הביטחון, פיזית עושה לי בחילה. איך אפשר לעצור את הזוועה הזאת? בן אדם שהרס את הצבא, שאני רואה בו אישית אחראי לפשלה של מלחמת לבנון האחרונה, שאחראי באופן די ישיר לאינתיפאדה הראשונה, עם ההתכוננות שלו למלחמה על רקע שיחות השלום, שקבע עובדות בשטח כרמטכ"ל בזמנו לברק, שכשר התחבורה – לא הזיז את הפרונקל הימני שלו בקטע של שדה התעופה המתדרדר שלנו. אין לי מילים באמת.
בממשלות ישראל לדורותיה יש רק 3 שרים – חוץ, ביטחון ואוצר.
שמעת פעם את מופז מדבר על נושאי תחבורה?
על הצורך בלשפר תשתיות, בלהציל קרובנות של מע"צ ממוות, לתת משמעויות לטבע בניהול התשתיות התחבורתיות בישרלא, בקביעת מתווה לאיך אנשים צריכים להתנייד במדינה צפופה כמו ישראל בעוד 40 שנה?
שני את השם מופז לכל שם של שר שתרצי ותקבלי עדיין מציאות עגמומה.
כל ראיון של שר תחשוברה מגיע לנושאי עזה, שלום, ביטחון יחסי חות וכמובן גלעד שליט.
האמת, היחיד שהפתיע אותי ביכולותיו בממשלה האחרונה היה שר התקשורת, אבל עזבי, עוד מילה בנושא יכולם פה יקפצו שהחמאתי חלילה וחס למישהו בעל כיפה :-).
כל הזמן עושה Refresh ועדיין אין כלום :-).
צר לי גם לא יהיה 🙂 די נגמר, אין לי כוח כבר לפוליטיקה הזו, ייבשה לי את הביציות ייבשה לי.
אתה מתכוון לאטיאס שהציע לחסום אתרים???? מזה היית מבסוט 😯
אתה רואה אני שוב נגררת – די, אין לי כוח 😥
אני לא מצפה מכל שר /נבחר ציבור תמיד לחוקק חוקים / לקבוע תקנות כאילו אני הוא זה שאוחז במושכות. ציפייה כזו לא הוגנת.
אני מוכן לקבל בסובלנות גם כאלה שרואים דברים שונה ובלבד שהמניע שלהם הוא טובת הכלל. בגלל זה אני מעריך נבחרי ציבור מכל הקשת הפוליטית, כאלה שבאים לעבוד ולא לקבל זמן מסך אצל יאיר לפיד.
אותו אני מעריך כי הוא התנהג כשר תקשורת.
בכל ראיון איתו, בכל נושא שבו שמעתי אותו הוא דיבר על האחריות שלו – שר התקשורת של מדינת ישאל.
לא כמו מופז חשב שיש חוסר כבוד בלנסות להציל 450 הרוגים כל שנה, רק כי הם מתים על אספלט שחור ולא בשדות הקרב מלאי הרגשות והרייטינג התקשורתי.
ואם את מכירה את הנושא, הוא דרש שספקיות יתנו ללקוחות שלהם שירות של חסימה בחינם, כלומר דרש מהם שזה יהיה שירות שניתן חינם. בתחילה הוא רצה לקבוע כי זאת תהיה ברירת המחדל והלקוח ידרש לבקש הסרת חסימה, אח"כ שינה את העניין.
כמו שיס / הוט מחוייבות לתת לך א ערוץ 22 / 10 / 1 חינם.
העניין כמו שאמרתי, יש לך כיפה, הלך עליך, אף אחד לא יקרא מה אתה באמת מדבר.
אתה מחרטט בעניין הכיפה. להזכירך – הצבעתי מימד! אל תיפגע, אה דרז'יק.
אתון, היה רגע, כשכתבת "התמונה שאתה תיצור לך בראש שתהיה מחוברת אלייך רגשית, שתניע אותך, תמגנט אלייך את הדבר שאתה רוצה, ככה זה עובד." – שפחדתי שתכתבי לי תכיך "…ואתה חייב לראות את "הסוד" [+ לינק ליוטיוב]". זה פשוט הסרט הכי מטופש שראיתי אי פעם, בערך. השלוש דקות סרט ששרדתי מזה, אני מתכוון. (ודווקא על "הבליפ" חשבתי שהוא סרט די טוב ומרענן. אני סנוב אבל יש לי את גבולות הסנוביות שלי).
[אני מקווה שאני לא מעליב אותך. אין כוונה כזאת. פשוט, אם אני במקום של תלמיד, אז אני אהיה תלמיד קשה].
אני לא חושב שצריך הסבר מטפיזי בשביל מחשבה חיובית. העניין הוא דפוסים. כל החיים לימדו אותנו ההורים הפולנים שלנו ימח שמם לחשוב בצורה שלילית – אז זה ההרגל והדפוס שלמדנו ותרגלנו כל השנים, ומאד קשה לעקור אותו. מול זה אפשר לנסות לעשות שטיפת מח נגדית, של מחשבות חיוביות, כדי ליצור דפוסים חיוביים.
ואם לחזור להקצין את הויכוח/דיאלוג:
אני לא אוהב דוגמאות על אנשים מפורסמים, בטח לא טייקונים כלכליים. זה לא מדבר אלי. אם הייתי רוצה יותר כסף, הייתי הולך במסלול אחר לגמרי. ואני מברך כל יום על הנטייה שלי ללכת במסלול שונה, והמזל שהיה לי, לעבוד במשרה חלקית (ומכניסה יחסית) ולנסות להתפתח רגשית ורוחנית בזמן הפנוי. כמה זמן כזה יש לטייקון שכל זמנו מוקדש לעשיית כסף?
גם מונח ההצלחה הוא מונח מאד מערבי ובעייתי בעיני. זו תמצית ההאחזות, כמעט, "ההצלחה" הזאת. את בטח מכירה את הסיפור על המיליונר והדייג. המיליונר מייעץ לדייג איך יעשה מיליונים, כדי שיהיה לו זמן לשבת ולדוג דגים בנחת, כמו שהדייג ממילא עושה עכשיו.
כמובן, המערב הוא נפלא והתגבר על המחלות שבמזרח אנשים עדיין מתים מהן ומרעב שאין במערב וכו'.
רק שבאופן אישי, החיים האישיים שלי היו בעבר דוגמא לכל מה שרע לתפארת באותה מערביות, כשהיא מעורבת בהרבה פולניות (שם קוד לגישה שאוסרת כל הנאה מהחיים). אצלי ההכרות עם הבודהיזם היתה מהפכה חיובית, כנגד כל החשיבה ההישגית שהיתה מושרשת אצלי וגרמה לי סבל בל יתואר ומיותר.
לכן כשמדברים איתי על הצלחה אני מרגיש שמחזירים אותי אחורה, לאותה תפישה שגרמה לי כל כך הרבה נזק.
שוב, אני מקווה שאני לא בוטה מדי או מעצבן בהתעקשות המתנשאת שלי, מול הרצון הטוב שלך.
🙂 נהפוך הוא, תענוג צרוף השיחה איתך. באמת. ההתעקשות שלך בכלל לא מתנשאת. אתה כותב את מה שאתה חושב.
אני לא כתבתי הצלחה, אני כתבתי מטרות 🙂 ואני מבינה איך המילה הצלחה עושה לך חידודים בעור, כי אכן במובנים רבים היא מחוברת לסבל, כשהצלחה היא משהו שאחרים קובעים עבורי מהי, או כשאני נכנסת למירוץ לא קשוב לעצמי להשיג מטרות שבכלל לא מחוברות לצרכים שלי ולמשהו שהוא טבעי ונכון לי. כשהצלחה באה למרוח משחה על הפצע שנקרא רגשי נחיתות ולאשר לי שאני שווה. כשההצלחה מונעת מהאגו שבא להשיג אישור לעצמו. במובן הזה אכן אין מה להשיג.
כשאני מדברת על להשיג ועל מטרות – אני מדברת בהקשר של עשייה לקראת משהו שאני מזהה כנכון לי, כמתאים לי, שהמוטיבציה היא לא להיות יותר מאושר אם אני אשיג את זה, אלא שנכון לי הלשיג את זה, נכון לי ליצור. אני לא יודעת אם אני אצליח להעביר לך את הדקויות האלה אבל אני מנסה.
אינטימיות היא כנראה משהו מאוד חשוב ללמוד בהתפתחות הפסיכולוגית שלך. אחרת זה לא היה על האג'נדה.
כשאתה פועל – כל החוקיות שעוסקת בעשייה רלבנטית.
צריך להיזהר עם סטריאוטיפים. תומאס אדיסון המציא את החשמל שיש לך בבית, המציא את הנורה – זה לא בדיוק איש העסקים, שאתה כותב עליו. לתומס אדיסון היה חזון. הוא רצה להצליח להגשים את החזון שלו, את היצירה שלו, את הייעוד שלו – זה משהו אחר לגמרי. הוא לא יצא להשיג כדי שבספרי ההיסטוריה יכתבו שתומס אדיסון היה תותח.
אני לא כתבתי על אנשים שעשו כסף, [הם גם עשו אותו ואני בעד כסף – כסף זה טוב ויפה ועושה את החיים נוחים ויפים -זה שפע. בודהה עצמו דיבר על התנהלות כלכלית נכונה והיה האחרון לדבר נגד כסף. באנגורה ניקיה ישנו רישום של שיחה שבודהה מנהל עם הבנקאי אנהטפינדיקה, אחד מהתלמידים הנאמנים שלו על זה שמי שחי חיים שאינם נזיריים יש לו ארבע סוגי אושר: הסוג הראשון הוא להנות מביטחון כלכלי או מהון די הצורך שנצבר ביושר ובאמצעים ראויים, הסוג השני זה להוציא את ההון הזה בנדיבות על עצמו על משפחתו, על חבריו הקרובים ועל מעשים טובים והסוג הרביעי הוא לחיות חיים טהורים ללא רבב, בלי לעשות רע במילה או במעשה. וכמובן שבסוף בודהה מסייג שאושר כלכלי וחומרי אינו שווה לחלק השישה עשר של האושר הרוחני שנובע מחיים נקיים ללא רבב. אני אומרת שאני מברכת על כסף ושפע שהם מגיעים אלי ואני גם פועלת להשיג אותם, אני לא אחוזה בתאווה מוטרפת אליהם והכסף שיש לו לא מגדיר אותי ולא הופך אותי לשווה יותר או פחות. תראה איתי כל הרעות החולות – ממוקדות בדבר הזה שנקרא אני וברצון שלנו לנפח אותו ולאשש אותו – גם לרצות להיות צודק בויכוח זה אותו הדבר כמו לרצות לעשות כסף כדי להוכיח לעצמי שאני שווה] אני כתבתי על אנשים שהשיגו מטרות.
כל עשייה שלנו היא עשייה אל מול מטרות. לסיים לסדר את הניירות בחדר זאת מטרה. לעמוד במשימות שקבעתי לעצמי השבוע זאת מטרה, להתפתח עם הבעיטה שלי בקרטה – זאת מטרה. לשבת למדיטציה – זאת מטרה. כדי ללמוד לעשות טוב, עשייה מכוונת מטרה היא נושא חשוב.
אתה יכול ללעוג לסוד – לא ראיתי את זה ולא קראתי אבל ממה שהבנתי הדבר הזה נוגע במשהו שהוא נכון. אני לא מדברת רק על החלפה של מחשבה שלילית בחיובית – אם כי ניתוח של חשיבה הוא חשוב ביותר, כי החשיבה היא מקור הסבל שלנו. אני דיברתי על אוטוסוגסטיה, על שימשו בדימיון ורגש שזה יותר עמוק ממחשבה חיובית.
כשאתה פועל להשיג משהו, וזוגיות היא המשהו הזה שאנחנו עוסקים בו, רצוי מאוד שיהיה ברור לך עד כמה שניתן מהו זה שאתה רוצה להשיג. תמונה ברורה רגשית ושכלית מנתבת את הפעילות שלך נכון.
להנרי פורד מגיע כבוד גדול מאוד. האיש הזה בא מכלום, המציא ובנה ופיתח. יצר יצירה גדולה. הוא ידע להשיג מטרות. כך גם קרנגי שהיה איל פלדה, הביל גייטס של המאה הקודמת – אני מזכירה אותו כי הוא הזמין מחקר שנערך עשרים שנה שריכז ותמצת מה מייחד אנשים שהגיעו ל"הישגים" ומצא בין היתר: שימוש בחשיבה, אמונה ביכולת העצמית, ביטחון עצמי, התמדה, נחישות [היבטים שעבודה עם דימיון מודרך עשויה לעזור להם] הישג זאת לא מילה מלוכלכת. אם כי אני מוצאת שחשוב מאוד לבחון מהי המוטיבציה שמניעה את הרצון "להשיג".
מוטיבציה היא הכל בבודהיזם – ובחוכמה רבה. המוטיבציה היא זאת שקובעת את איכות הקרמה, לא המעשה עצמו.
חשוב גם להיזהר שהרוחניות לא תהפוך להיות כלי לבריחה מהתמודדויות שהחיים מזמנים לנו ושבעצם הן חלק חשוב בהתפתחות הרוחנית שלנו. התמדה, משמעת עצמית, לדעת לעבוד מול מטרות – הן אבני יסוד קריטיות. ולא רק זה.
בין שבעת גורמי ההתעוררות ישנו גורם שנקרא ויריה – מתרגמים אותו בכל מיני צורות – אנרגיה זאת צורה אחת. ראולה מתרגם אותו – לפעול בנחישות עד הסוף. נחישות זה לדעת לשים את המטרה שלך מול העיניים ברגעים שכל מה שבא לך זה ללכת לישון, להצטנף בפינה, כשהייאוש תוקף.
כמו כל דבר, הכל חייב להעשות בקשב. לא להיסחף למקומות לא נכונים. אני קוראת לזה לעשות את הכי טוב שאפשרי לי בכל רגע נתון.
תודה על הרשימה ועל הדיון המרתק מתחתיה
ראיתי גם מה שכתבת אצל אורי קציר ושמחתי
אם את מעוניינת להמשיך לסייע לתי"מ לגדול ולהתחזק – אנא צרי איתי קשר בדואל
מוזמנת להתרשם מחלון קטן לפעילות הזו בבלוג הקבוצתי הירוקה בתנועה
את כמובן מוזמנת להוסיף משלך לבלוג הקבוצתי
נחמד שקפצת לבקר ותודה על הקומפלימנטים 🙂 אני מכירה ומעריכה את האתר שלכם , אבל לא באמת קלטתי שזה תוצר של קבוצה של אנשים. חשבתי שניים-שלושה:)
גם אני שמחתי על מה שכתבת אצל אורי קציר. אנחנו חושבים מאוד דומה מבחינת הכיוונים הנכונים בעתיד.
מה ששמחתי לגלות לא פחות הוא שאתה חוקר מוח!!!! אני עסוקה בלנסות להבין איך התודעה עובדת.
הולכת להתרשם 8)