Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for מרץ, 2009

השמש פינקה אותנו כאן בימים האחרונים. 

אתמול עשיתי טיול כהרגלי על גדות נהר האאורה. חשבתי על כמה דברים. נזכרתי בפרויד ובטיולים היום-יומיים שלו, שהיו, כך אני בטוחה, מקור בלתי נדלה להשראה. אלו הפעילויות האלה של "המוח אמן" שמאפשרות חיבור אל האינטואיציה. סטיבן שפילברג מספר שאת הרעיונות הכי טובים שלו הוא מקבל מנהיגה בכביש המהיר, סקורזה קולט אותם במקלחת, אצלי זאת שטיפת כלים. חשבתי עליו, מטייל נשען על המקל שלו ברחובות וינה בצהריים. ברור לי שנכון שטיול כזה יתרחש אחרי עבודת הבוקר. כשכבר עשית משהו ואתה צריך להתנקות. הפרובלמה היא שרחובות גוש דן זה לא בדיוק איזה פינת חמד [אני לא מדברת על רוטשילד בואכה שדרות חן, שלצערי אני לא במרחק הליכה ברגל מהם] לשוטט בה ובטח לא בצהריים המהבילים של המזרח התיכון הלא חדש. בזמנו הייתי עושה הליכות בקיץ, אחרי הצהריים בחוף הים. הפסקתי אחרי הפציעה, אולי הגיע הזמן לחדש ימי כקדם. פה בטורקו, הטיול היומי על גדות הנהר עושה לי את היומית. 

ההיי-לייט אתמול הייתה העלייה שלי על המעבורת. תפאורה קלאסית למחזה אבסורד מהסוג של "מחכים לגודו". המעבורת שנעה יום אחרי יום, שעה אחר שעה, שלוש מאות שישים וחמש, פעם גדה ימנית ופעם גדה שמאלית. המעבורת שלעולם לא מפליגה לשום מקום. כלואה לנצח בין שתי גדות. אפרופו משלים בודהיסטים [בדיחה לבודהולוגים קריצה]. הייתה לנו שיחה אני והזוגי על האיש שמסיע אותה. איך הוא לא מתחרפן, תהינו. במחשבה שנייה אולי זאת מדיטציית הזן הכי טובה שיש והוא המאושר באדם.

היום ציפתה לי הפתעה אחרת. זוכרים את הברווזים? איך שאני נכנסת היום לחנות הספרים אני רואה המונים. גם חנויות הספרים וגם הספריות פה בדרך כלל שוקקות אדם ובכל זאת ההתגודדות הייתה גדולה מתמיד. הצליחו, אני חושבת, עם הספרייה החדשה המדהימה שבנו כאן, שפתוחה לכל מי שרוצה מתי שרוצה, כולל תיירים ואורחים מזדמנים, אתה מראה את הדרכון, רושם את המלון ככתובת והופס אתה מוזמן להשאיל ספרים, תקליטים, סרטים. ולא רק זה אלא שהם מפרסמים את עצמם ככאלה במשרדי המידע לתיירים, קונספציה שונה לחלוטין מזו ששותפים לה חלק מהספרנים אצלנו שרואים באוספי הספרייה רכוש שצריך לשמור עליו מהקוראים. תראי איך כמות הקוראים עלתה, אמרתי לעצמי, רק כדי לקלוט דקה וחצי אחרי שלישיית הולנדים שיושבת וחותמת על ספרים. מי אלה? שאלתי את אחת המוכרות – הם היוצרים של הברווזים. לא נדרשה הרחבה. רצתי לצלם אותם בהתרגשות. הפינים זה העם היחיד על כדור הארץ שמאמין שהעולם נוצר מביצה של ברווז (סיפורי הקלוולה). תגידו לא לאהוב אותם?

 

 ועוד חשבתי. על האופן שבו אסור לתת לייאוש לנצח. אני לא מדברת כרגע על הייאוש הקיומי הגדול – שלגביו ברור גם ברור שאסור לתת לו לנצח. אני מדברת על ה"ייאושים" הקטנים. נגיד החלטתי שבשהות הזאת כל יום בבוקר אני אכתוב את העבודה, אחרי הצהריים אסתלבט (קניות וטיולים) בתוך זה אצליח לשבת למדיטציה שעתיים ביום וגם לעשות כושר (לקראת הערב) ולסיים יום מפואר כזה בשריצה בסאונה. [אחחחחח הסאונות כאן. אין אין על הסאונה הפינית. החום הזה היבש, הדיוק שבו הם מפעילים אותה, ריח העץ. האופן שבו הסאונה היא חלק מהתרבות. הבריכות מסביב, המקלחות, הישיבה בעירום עם אנשים זרים. נכנסים לסאונה, יוצאים, קופצים לבריכה הקרה, שותים משהו, חוזרים לסאונה. אני מכורה לעניין. אתמול התארחה במלון נבחרת הוקי קרח.הם שכרו סאונה פרטית ועשו המון ברדק כל הערב, חצי טורקו הגיעה לבקר אותם בסאונה. חברי הנבחרת ואורחיהם כנראה השתכרו כהלכה, הם ישבו ושרו שירים בתוך הסאונה, דפקו על השולחנות, קטע מטורף לגמרי. חשבתי כמה מועיל היה לנבחרות ישראל על ענפיהן ערב כזה בסאונה יחד עם המאמנים, בעלי הקבוצות וכתבי הספורט].

אז נניח ששלושה ימים לא הצלחתי לעמוד בסידור הזה. לא ממש הצלחתי לכתוב, לא עשיתי כושר ולא הספקתי להגיע לסאונה (סוגרים בתשע בערב – כמו כמעט הכל – להוציא את הבארים). אז לא להישבר ולא לברוח מההחלטה הראשונית, אלא להתעקש. להיצמד לתוכנית ולביצוע שלה. אתמול היה יום מושלם, הצלחתי הכל והופס אני בחזרה בתוך התלם.
והרגלים אנשים יקרים באמת משתנים. אני רואה את זה כל כך בבירור. נניח שבתחילת הרומן שלי עם פינלנד, כשכבר אז לא היו לנו כבלים, הייתי באה למלון ומתהפנטת. עכשיו אני לא מסוגלת לראות שטויות. הסדרות, אם הן לא ממש מצוינות (עמוק באדמה דה בסט) הן לא מעניינות, סרטים, אם הם על שטויות ו/או לא עשויים טוב, נגמר הסיפור, אין עניין. אני מעדיפה הרבה יותר לקרוא דברים שמעניינים אותי. נחמד להיווכח בשינוי כזה. זה עושה נעים.

__________________

* בצרפתית: הפוסט שלי להיום.

 

Read Full Post »

אם אשכחך הלסינקי

בחוץ יורד שלג ואני מתנהלת כאילו זאת השגרה. הליכה אל הסופר בתוך המעטה הלבן הזה שעוטף הכל, כשמתחת למגפיים נשמעים קולות פצפוץ כאלה. הלבן הרך הרך הזה. אתמול בלילה יצאנו לסיבוב בשכונה:


חצר המלון בטורקו      


צילום מהדרך שלנו מהלסניקי לטורקו. השמיים היו מדהימים והכל היה מואר באיזה מין אור תכלת כזה שבחיים שלי לא ראיתי כמוהו.

וזה צילום מהיום. נהר האאורה הקפוא

נעלי השלג שלי -הבי דיוטי

כשאני מגיעה לכאן, במיוחד אם נניח לא הייתי כאן מספר חודשים, תמיד עולה אצלי השאלה, איך זה יהיה, האם שוב יתרחש החיבור הזה. הפעם חשבתי שזהו פינלנד הפכה להיות שגרה וכמה נעים היה לגלות שוב את ההתרגשות הזאת בבטן. בעיקר הבתים, בנייני המגורים. הקווים הישרים, המינימליסטים, השקט הזה, החושך, האופן שבו הכניסות מוארות. בכל פעם זה מרגש אותי מחדש.
הטיסה הייתה נעימה. בקטע מפרנקפורט להלסינקי הדיילות שמו את ההקלטה בעברית עבורנו, היינו האנשים היחידים בביזנס ונראה לי שהתחשק להן להשתולל קצת. קלטתי שאני שומעת עברית כששמעתי "בטיסה זו אנחנו לא מגישים חזיר", הדיסוננס הקוגניטיבי העיר אותי.
כשהגענו לפינלד מזג האוויר קיבל את פנינו בברכה. שמש. מינוס מעלה אחת או שתיים. מזג אוויר מצוין במושגים פיניים, סימני אביב ראשוניים. כל הפינים יצאו מהבתים וקשה היה להשיג מקומות ישיבה בבתי הקפה הפופולאריים בהלסינקי.


מסעדת Kappeli (מסעדה-קפה) בשדרות Esplanadi, הרחוב האהוב עלי בהלסינקי.

עדיין קשה לי להתרגל למחזות שאני רואה פה מדי פעם, כמו זוג גברים, שיושב לו על ידי אחד השולחנות בחוץ, מעשן בנחת סיגר ומשוחח במינוס שתי מעלות. או לחילופין האופן שבו הפינים נוסעים על האופניים גם כשבחוץ יורד שלג והמעלות רואות את האפס מלמטה. 

Read Full Post »

חמש הערות על המצב

מחווה ליואל מרקוס וחוב קטן לנתי הפּוּרְוָוה-פָּאקַשִי[1] שלי.

1. בבסיס של כולנו פועלת המחשבה שאנחנו לא מספיק. כל אחד והניסוחים שלו. אני לא ראוי להערכה, לא מספיק חרוץ,לא מספיק חכם, לא מספיק יפה, לא מספיק עשיר, לא מספיק מצליח וכו'…המחשבה הזאת מריצה אותו אל מקצה שיפורים מתמיד שתכליתו "להשיג" עבור ה"אני" הזה שלנו והרצון לאושר. כל דבר שאנחנו רוצים, אם תבחנו אותו, המוטיבציה הזו תצוץ.

 2. זה נכון שישנם דברים שאנחנו רוצים בהם, שיש בהם פינות שהן נקיות מהרצון של האגו להשיג. אלו הם תחומי פעילות שכדאי לנו לפעול בהם.

 3. המחשבה הזאת "אני לא מספיק" – היא מקור לבושה. אנחנו מחפים עליה, כדי שאחרים לא ידעו את מה שאנחנו יודעים – שאנחנו לא מספיק.

 4. האושר הוא נתון בסיסי בקיום שלנו. בחיפוש אחר השיפור התמידי, שבא להשיג את מה שחסר לנו, אנחנו מנתקים את עצמנו ממנו. ועוד לפני כן האמונה שחסר לנו משהו, זאת שמריצה אותנו להשיג, היא זאת שמנתקת אותנו ממנו.

 5.  הסעיף החמישי יראה כמו אבסורד להיגיון.
דרך אחת להסתכל על התהליך – האושר, ההוויה הזאת קיימת, נמצאת, אבל היכולת שלנו להתחבר אליה, לראות אותה – עכורה, מכוסה. ניקוי העכירות נעשה על ידי נטישת התאווה להשיג, ונטישת הדחייה מדברים שאנחנו תופסים אותם כ"רעים", שהיא נטישת הסיפור. היכולת הזאת (לנטוש את הסיפור) במרבית המקרים היא לא מולדת אלא נרכשת, זאת אומרת נדרש תהליך. קשה עד בלתי אפשרי לקום איזה בוקר ולהחליט שאני מבין שהסיפור הוא בלוף, אלא אם כן קורה משהו מאוד טראומתי שמפשיט את אגו, שהאדם מאבד כל אחיזה ובמקום להתחרפן מבין שזה מה שיש.

דרך אחרת להסתכל על התהליך היא שהמצב הזה של האושר הנתון הוא מצב אנרגטי בתדר מסוים, שהוא קיים, כרקע, לכל הקיום שלנו, אבל התודעה המודעת לא מחוברת אליו, לא נמצאת על אותו התדר וכדי להגיע למצב המאוזן – נדרשת להבנתי הצנועה, עבודה קשה. זה לא נופל על אף אחד כאגל טל על פרח בשדה פתוח.

זה נכון שכל תובנה שמתקבלת היא חסד, שאין לנו שליטה עליו אבל באותה המידה נכון שעלינו להכין את הקרקע כדי שהתובנה הזאת תוכל ליפול/לרדת. זאת מלכודת שצריך להיזהר ממנה כמו מאש. כי ברגע שאנחנו נכנסים למבנה הזה של "לעבוד קשה לקראת" – זה מיד מתיישב על המבנה המוכר של להשיג עבור האני – להגדיל את האני וגם להשיג את האושר והופס התרחקנו מהמקור המדויק.

איך פותרים את הסוגיה הזאת? מקפידים על משמעת (כל אחד ומה שהוא מבין שנכון לו לעשות) שלא הייתה מביישת ספורטאית סינית שמתאמנת לאולימפיאדה (לעשות את הכי טוב שיכולים), מניחים בשכל שכל מה שקורה/יקרה זה בסדר ובודקים מוטיבציות.

ספרים מצוינים לעזרה עצמית בעניין: ארבעת ההסכמות ; הספרים של קייטי ביירון.
כלי מצוין: מדיטציה, ולחילופין כל דבר שמחבר אותי לריכוז גבוה ומשקיט את המוח, מעלה את האנרגיות שלי.


[1]בסנסקריט – הציפור האחרת. כינוי בפילוסופיה ההודית ליריב הפילוסופי, זה שמעלה את טיעוני הנגד והביקורת לעמדה שלך.

Read Full Post »

צהלה ושמחה, ככה התעוררתי הבוקר. כשבראש מנגן לי בעוצמה הסיום: באאאארוך מורדדדדכי היהודיייייייייי והפה שלי פתוח כאילו שרתי את השיר. עם ההתעוררות שטף אותי איזה מבט ביחס לשטיפת המוח שעברתי כאן, עם השירים האלה שחרטו לי אותם על הקורטקס בלי שביקשתי ושאף פעם לא הרגשתי באמת שייכת אליהם, או לא באמת התעכבתי על המילים, על המשמעות.

שושנת יעקב/ צהלה ושמחה/ בראותם יחד/ תכלת מרדכי.
תשועתם/היתה לנצח/ותקוותם/בכל דור ודור.
ברוך מרדכי היהודי.

יקום זה שלא חי בבני ברק שמצליח להבין מי נגד מי בשיר הזה. [כאן ילדים מסתתר פתרון כתב החידה].

מוזרות ההתעוררויות שלי לאחרונה, לא פחות מהשינה שלי ועוד פחות מפחות מהחלומות שלי.
עכשיו אתם יודעים איך זה בבוקר – יש איזה רגע כזה לפני שהמוח מתחיל לטחון וגם כשהוא מתחיל לטחון, זה משהו כזה לא מוגדר כזה, שזה לא כמו שום דבר מההתעוררויות האלה שיש לי בזמן האחרון – שזה להתעורר ישר לתוך פול ווליום של תובנות כאילו כזה.

ואם זה לא מספיק אז הנה תיאור קטן של חלום מהעת האחרונה שהייתה עת מופלאה קצרה (נגיד שבועיים- שלוש) עם תובנות ענק, שנגמרה בדיוק היום, עת חזר אלי הדבר הזה שאני קוראת לו "דיכאון" באין מילה טובה יותר לתאר את הגוש הזה שמתיישב לי בפתח הלב ומאיים למשוך אותי אל מרכז האדמה של כדור הארץ וזה בלי שום חיבור לשום דבר שקורה בחיים שלי, שהם תודה לאל, תודה לאל, טפי טפו טפי, השבח לאל.

ובחלומי אני רואה גבעת שלג שמפסגתה הצחורה בקול צהלות אדירים מתגלגלים וגולשים להם צעצועים בכל מיני צבעים וצורות (אני בעיקר זוכרת קטר רכבת קטן אדום). חלום אנימציה. הם מתגלגלים תוך כדי שירה וצחוק ואז בהליכה אופקית על צלע הגבעה הם מגיעים למין פתח בתוך השלג של מערה-מנהרה שממנה בוקע האור הכי קסום שאתם יכולים לתאר לעצמכם והם כולם אחד אחד מזנקים אל תוך המנהרה/תעלה הזו ואז אני מבינה שהם בעצם בורחים. ובפריים הבא אני רואה ממי הם בורחים. זהו מחסל הצעצועים: דה טויס אקסטרמינייטר, מין מלבורו-מן כזה עם כובע בוקרים ומזוודה ביד. אני (בחלום אני מתפקדת כמי שמהעיניים שלו רואים את הכל, כמו בחיים) עוזרת לו לחפש על גב ההר המושלג את הצעצועים (שכמובן מתחבאים), עם פנסי זרחן כאלה, שאני מודאגת מהקטע שהם רעילים.

התעוררתי וחשבתי לעצמי שהלוואי עלי יצירתיות כזו ביום יום.
החלום, היה די ברור. הצעצועים – זאת היכולת לקחת את העניינים בקלילות וביצירתיות, להתייחס אל הדברים כמו אל משחק. לא לפחד מהתוצאות. המחסל הוא הצד שבי שמחסל את היכולת הזו שלי לשחק. מדהים היה ההבדל בין האורות: בין האור של המנהרה שאליה נעלמים הצעצועים לאור הרעיל של פנסי החיפוש בשירות המחסל – האור הזרחני-ירקרק.  וכל זה על הרקע מופלא של השלג הלבן שאיך לא, מסמל טוהר, ניקיון, אמת.

פורים שמח, יקרים.
האתון לא הולכת למסיבות היום, ולא מתחפשת. האתון, הפכה להיות קציצה. ולא שלא הציעו לי מסיבה – הציעו. לא בא לי. אני ישר חושבת על העשן האוכל האלכוהול הרעש העומס והזיעה ויוצא לי החשק. מה נהיה ממני? זה לא התרגיל, זה הגיל.

 ולסיום סיפור אמיתי, בחיי, טרי מהיום.
אנחנו שוב מחפשים דירה. עברנו עם זה תהפוכות , פעמיים היינו כפסע מחתימת חוזה ( פעם אחת חתימת החוזה הייתה אמורה להתבצע למחרת, לא פחות), לא נכנס לעניין. הסיפור הוא שאני מתקשרת בנוגע למודעה למכירת דירה ועונה לי אחד שנקרא לו אלי, שמציע למכירה שתי דירות. כבר בטלפון אלי נשמע מפחיד וקלטתי משהו אפל במיוחד. יעיד עלי דרז'יק שאני טובה בלזהות תכונות של אנשים מצילומים, אז גם בקטע של הקול זה עובד. עד כדי כך הוא נשמע לי לא טוב שביקשתי מהזוגי שיהיה בהיכון ליד הנייד, למקרה שמשו, מעולם לא ביקשתי לפני כן דבר כזה. אני נכנסת לדירתו של אלי וחוטפת צמרמורת. משהו כל כך לא נעים. אלי עצמו נראה, מה אגיד לכם? עבריין צמרת, מהכבדים ששומרים על פסון. איך שאני נכנסת הוא נועל את הדלת מאחורי. אני לא מגיבה כי הוא לא נראה אחד שאונס. סוג אחר של אפלה. אני עושה סיבוב עם אלי בדירה אחת והוא מראה לי את הדירה השנייה ותוך כדי אני מצליחה לגרום לו קצת להפשיר. בסוף אני כבר לא יכולה ואני שואלת: אלי, ככה אני סקרנית, ממה אתה מתפרנס? – מעבודה עונה לי אלי. עובדים. כן בסדר, אני לא מוותרת, מה העבודה? יש לנו, עונה לי אלי, מפעל למחזור פלסטיק.

Read Full Post »