השמש פינקה אותנו כאן בימים האחרונים.
אתמול עשיתי טיול כהרגלי על גדות נהר האאורה. חשבתי על כמה דברים. נזכרתי בפרויד ובטיולים היום-יומיים שלו, שהיו, כך אני בטוחה, מקור בלתי נדלה להשראה. אלו הפעילויות האלה של "המוח אמן" שמאפשרות חיבור אל האינטואיציה. סטיבן שפילברג מספר שאת הרעיונות הכי טובים שלו הוא מקבל מנהיגה בכביש המהיר, סקורזה קולט אותם במקלחת, אצלי זאת שטיפת כלים. חשבתי עליו, מטייל נשען על המקל שלו ברחובות וינה בצהריים. ברור לי שנכון שטיול כזה יתרחש אחרי עבודת הבוקר. כשכבר עשית משהו ואתה צריך להתנקות. הפרובלמה היא שרחובות גוש דן זה לא בדיוק איזה פינת חמד [אני לא מדברת על רוטשילד בואכה שדרות חן, שלצערי אני לא במרחק הליכה ברגל מהם] לשוטט בה ובטח לא בצהריים המהבילים של המזרח התיכון הלא חדש. בזמנו הייתי עושה הליכות בקיץ, אחרי הצהריים בחוף הים. הפסקתי אחרי הפציעה, אולי הגיע הזמן לחדש ימי כקדם. פה בטורקו, הטיול היומי על גדות הנהר עושה לי את היומית.
ההיי-לייט אתמול הייתה העלייה שלי על המעבורת. תפאורה קלאסית למחזה אבסורד מהסוג של "מחכים לגודו". המעבורת שנעה יום אחרי יום, שעה אחר שעה, שלוש מאות שישים וחמש, פעם גדה ימנית ופעם גדה שמאלית. המעבורת שלעולם לא מפליגה לשום מקום. כלואה לנצח בין שתי גדות. אפרופו משלים בודהיסטים [בדיחה לבודהולוגים 
]. הייתה לנו שיחה אני והזוגי על האיש שמסיע אותה. איך הוא לא מתחרפן, תהינו. במחשבה שנייה אולי זאת מדיטציית הזן הכי טובה שיש והוא המאושר באדם.
היום ציפתה לי הפתעה אחרת. זוכרים את הברווזים? איך שאני נכנסת היום לחנות הספרים אני רואה המונים. גם חנויות הספרים וגם הספריות פה בדרך כלל שוקקות אדם ובכל זאת ההתגודדות הייתה גדולה מתמיד. הצליחו, אני חושבת, עם הספרייה החדשה המדהימה שבנו כאן, שפתוחה לכל מי שרוצה מתי שרוצה, כולל תיירים ואורחים מזדמנים, אתה מראה את הדרכון, רושם את המלון ככתובת והופס אתה מוזמן להשאיל ספרים, תקליטים, סרטים. ולא רק זה אלא שהם מפרסמים את עצמם ככאלה במשרדי המידע לתיירים, קונספציה שונה לחלוטין מזו ששותפים לה חלק מהספרנים אצלנו שרואים באוספי הספרייה רכוש שצריך לשמור עליו מהקוראים. תראי איך כמות הקוראים עלתה, אמרתי לעצמי, רק כדי לקלוט דקה וחצי אחרי שלישיית הולנדים שיושבת וחותמת על ספרים. מי אלה? שאלתי את אחת המוכרות – הם היוצרים של הברווזים. לא נדרשה הרחבה. רצתי לצלם אותם בהתרגשות. הפינים זה העם היחיד על כדור הארץ שמאמין שהעולם נוצר מביצה של ברווז (סיפורי הקלוולה). תגידו לא לאהוב אותם?
ועוד חשבתי. על האופן שבו אסור לתת לייאוש לנצח. אני לא מדברת כרגע על הייאוש הקיומי הגדול – שלגביו ברור גם ברור שאסור לתת לו לנצח. אני מדברת על ה"ייאושים" הקטנים. נגיד החלטתי שבשהות הזאת כל יום בבוקר אני אכתוב את העבודה, אחרי הצהריים אסתלבט (קניות וטיולים) בתוך זה אצליח לשבת למדיטציה שעתיים ביום וגם לעשות כושר (לקראת הערב) ולסיים יום מפואר כזה בשריצה בסאונה. [אחחחחח הסאונות כאן. אין אין על הסאונה הפינית. החום הזה היבש, הדיוק שבו הם מפעילים אותה, ריח העץ. האופן שבו הסאונה היא חלק מהתרבות. הבריכות מסביב, המקלחות, הישיבה בעירום עם אנשים זרים. נכנסים לסאונה, יוצאים, קופצים לבריכה הקרה, שותים משהו, חוזרים לסאונה. אני מכורה לעניין. אתמול התארחה במלון נבחרת הוקי קרח.הם שכרו סאונה פרטית ועשו המון ברדק כל הערב, חצי טורקו הגיעה לבקר אותם בסאונה. חברי הנבחרת ואורחיהם כנראה השתכרו כהלכה, הם ישבו ושרו שירים בתוך הסאונה, דפקו על השולחנות, קטע מטורף לגמרי. חשבתי כמה מועיל היה לנבחרות ישראל על ענפיהן ערב כזה בסאונה יחד עם המאמנים, בעלי הקבוצות וכתבי הספורט].
אז נניח ששלושה ימים לא הצלחתי לעמוד בסידור הזה. לא ממש הצלחתי לכתוב, לא עשיתי כושר ולא הספקתי להגיע לסאונה (סוגרים בתשע בערב – כמו כמעט הכל – להוציא את הבארים). אז לא להישבר ולא לברוח מההחלטה הראשונית, אלא להתעקש. להיצמד לתוכנית ולביצוע שלה. אתמול היה יום מושלם, הצלחתי הכל והופס אני בחזרה בתוך התלם.
והרגלים אנשים יקרים באמת משתנים. אני רואה את זה כל כך בבירור. נניח שבתחילת הרומן שלי עם פינלנד, כשכבר אז לא היו לנו כבלים, הייתי באה למלון ומתהפנטת. עכשיו אני לא מסוגלת לראות שטויות. הסדרות, אם הן לא ממש מצוינות (עמוק באדמה דה בסט) הן לא מעניינות, סרטים, אם הם על שטויות ו/או לא עשויים טוב, נגמר הסיפור, אין עניין. אני מעדיפה הרבה יותר לקרוא דברים שמעניינים אותי. נחמד להיווכח בשינוי כזה. זה עושה נעים.
__________________
* בצרפתית: הפוסט שלי להיום.
נראה לי אני אבקר במדינות האלה בסוף התואר…
הנופים ואפילו העיר הראים משהו שיהיה נחמד לשטוף בו את העיניים.
שלושה עסוקים בלחתום ואחד מתבונן למצלמה ומחייך 🙂
את צודקת לגבי ההתייחסות של הספרנים לספרים שצריך להגן עליהם מפני הקוראים, אצלנו בעיר הוחלט שמעתה ניתן להשאיל ללא דמי מנוי ספרים מהספריה העירונית, רק על ידי ת.ז, והנה הכל מתנהל כשורה.
אהבתי את ההחלטה לנצח בכל יום מחדש את היאושים הקטנים ולמצוא שמחה בעשייה.
ועוד משהו :
http://rulesformyunbornson.tumblr.com/post/80785639/from-small-things-mama-big-things-one-day-come
איזה פוסט כיפי, מלא אוויר שלגים צלול כיין.
משהו נשמע בך בהיר יותר כשאת שם. זה תמיד מותיר אותי לתהות איך זה שאנחנו מתעקשים על הכאן, על הקשה הזה. ועל ההבדל בין קשה שצורף לבין קשה שמפרק _ ואיך אפשר שגם רך יעשה את אותם הדברים.
תודה על התמונות,
השלג והלבן הזה, כל כך יפה 🙂
שעתיים ביום ? 😯
דרז'יק – בהכירי אותך ( 😉 ) תתחיל מדנמרק, הבחורות הכי יפות לפי כל סטטיסטיקה שתבחר ( בסדר, נתעלם לרגע מהעניין של הקנקן ושהיופי הוא פנימי … וכן גם הבחורים יפים… ) נורבגיה נופים מדהימים, גם פינלנד. כן תיסע.
לימור – הייתי מעורבת עם הסיפור הזה של הספריות הציבוריות. הן הפסיקו לדרוש דמי מנוי כי הן קיבלו כסף מהממשלה. לא סתם קיבלו, נאבקו על זה מאבק יפה מאוד והרב מלכיאור ( שהצבעתי עבורו בבחירות) היה הכוכב של המאבק הזה. הוא עבד יפה וחכם. תענוג.
זה לא סותר – שיש בעייה של קונספציה אצל חלק מהספרנים, אבל זה מאוד משתנה.
אז זהו אפינקה מתוקה. במקרה הספציפי, נכון שנקודת המוצא הייתה החלטה ( איך נראה לי נכון לבלות את הזמן בפינלנד). אבל בעניין הזה של הייאוש – זאת הייתה תובנה. זה משהו אחר ( זוכרת? תובנות – אשתו של סילבן שלום 😆 ). אתה עושה משהו ומבין שזה נכון. "החלטות" – לפעמים הן הזמנה למאבק. חיכוך. לא שזה רע. גם זה תהליך. תובנה זה כשההבנה היא בחוויה. אין שם חיכוך, אלא הבנה מתוך החוויה שככה זה נכון. אבל אכן בדרך אל התובנה לפעמים אכן נדרש חיכוך לא קטן והפעלה של השכל כאיזה מקור מנחה.
במקרה הזה קרה משהו באופן טבעי (לא הרגיש כתוצאה של חיכוך) ואז ראיתי משהו, והשכל רץ לסדר את זה כמסקנה, מהחשש שאני לא אשכח :))) במקרה הזה, לא נלחמתי, לא התבאסתי, לא היו הלקאות, אני חושבת שההבדל היה במשהו שהרגיש בטוח ביחס ליכולת שלו לחזור אל המסלול. הדברים מורכבים. אבל אני מוצאת שהכי נכון זה תמיד להתמקד בנקודת הזמן הנוכחית, במובן של אם החלטתי משהו ואני מרגישה שאני מתחילה לשוט הרחק משם, להתכנס חזרה, עכשיו. אם אפשר. אם לא, לוותר מתוך מודעות ולאפשר את הויתור, ואחר כך בהכי מוקדם שאפשר הופ – חזרה על הסוס. משהו בדימוי העצמי, באמונה בעצמי – הוא גם מרכזי בעניין. להאמין שאני יכול להשתנות. לפעול לשינוי ולהשיג תוצאות. ועוד סוד שגיליתי – סדר יום. סדר יום, זה עוגן מופלא להרגלים נכונים, כן וגם מקור לשמחה בעשייה.
אבל מענייין אותי – איך קראת בין השורות את השמחה שבעשייה?
זוש יקרה – שלוש שורות עמוסות כל טוב. כן, משהו בפינלנד, מנקה אותי. הפעם עליתי על עוד כמה דברים. זה לא רק השקט והנופים. זה העניין שיש בפינים משהו פשוט. זה יכול להישמע רע וזה לא. במקור הם ברובם צאצאים של חקלאים עובדי אדמה ויש משהו מאוד בסיסי בקיום שם. אנשים חרוצים שיודעים לעבוד קשה, משהו בסיסי כזה. עבודה, משפחה. היום יום. זה לא הצרפתים המסולסלים, זה לא המוח היהודי, זה לא הספרדים. זה הפינים. השכנים שלהם – הרוסים והנורבגים וגם השבדים – תופסים עליהם תחת בקטע. וזה לא שהפינים טפשים ממש לא. אבל נשמר אצלם איזה חיבור למשהו בסיסי. ולהתחבר לזה עושה לי טוב.
הכאן – זאת המכורה…במובנים כל כך עמוקים שקשה אפילו להקיף אותם. חוץ מזה יש למקום הזה כנראה גם איזה משהו משל עצמו – שכנראה עבורנו שקוף. זוג חברים פיני שלי התגייר (!) ועכשיו הם מתכננים לעלות ארצה 😯 (השיחה שהייתה לי איתה הייתה ביזארית בכל כך הרבה רמות. מה גורם לפינים שאין להם שום רקע יהודי – לקום ולהתגייר). וגם לפני שנסעתי יצא לי לדבר עם עוד מישהו שיש לו בתים – אחד בקנדה ועוד אחד בסין והוא הכי רוצה לגור כאן 🙂
הקשה שצורף מול הקשה שמפרק. מפרק בהרגשה שלי מתרחש כשמרימים פנימית את הידיים. הייאוש הפנימי הזה. במקומות הכי נוראיים (שלא נדע), נראה לי אם מתעקשים על בריאות נפשית במובן העמוק, מצליחים.
ואיך אפשר שרך יעשה אותם דברים – משפט ענק לטעמי. לטעמי כשמוכנים להפסיק לנסות לשלוט. אני כותבת ולא ממש מבינה את מה שאני כותבת.
טל – משמח אותי שאהבת את התמונות.
חוד – כן שעתיים. שעה בתחילת היום ושעה לקראת סופו 😯
חשבתי שהבחורות הכי יפות זה בישראל 😕
אהבתי את הסאונה! חייב לנסות את זה פעם. האם קפיצה לתוך גב קפור ואז התחרדנות בשמש זה דומה? כי בזה יש לי ניסיון
אני איתך בקטע של לעמוד בסידור. אם אני מצליח סוף סוף לעמוד באיזה תוכנית שקבעתי לעצמי – אני המאושר באדם.
כיף לשמוע שאת נהנית!
בישראל הבחורות מאוד יפות 8) אבל דנמרק זאת פשוט מדינה של אנשים יפים באופן באמת מדהים. בפעם הראשונה הגעתי אל פינלנד אחרי ביקור בדנמרק – ואני זוכרת שהפינים נראו לי ממש מכוערים 😈 הרבה מים זרמו מאז בנהר האאורה בטורקו.
כן באיזה אופן זה דומה הסיפור הזה של המעברים בין הטמפרטורות – רק שזה הרבה יותר קיצוני במקרה של הסאונות. בפעם הראשונה (מוטיב חוזר בתגובה הזאת) שעשיתי את זה – לא ידעתי למה אני הולכת ועשיתי את זה על הבוקר. כשקפצתי לבריכה (חום מים חמש מעלות) חשבתי שאני הולכת למות שם מהתקף לב (אצל הפינים החום בסאונה מאוד גבוה). השיניים נקשו לי – והכי מעצבן היה איזה פיני שעבר ליד ואמר לי : דה ווטר איז נוט סו קולד – רציתי להרוג אותו.
אחרי הקטע הייתי מוטשת לכל היום – פשוט לא יכולתי לזוז. מאז אני לא מעיזה לשבת בסאונה בבוקר, רק בסוף היום. וגם למדתי לקחת את הקצב שלי ולהיות קשובה – מתי לצאת, מתי בריכה, מתי נכון רק להישטף במים קרים, כאלה.
עד שלא אראה זאת במו עיני, מבחינתי בנות ציון הן במקום הראשון.
מזכיר לי את האנשים (שצריך להרוג באכזריות) שאומרים לי "תזהר לא ליפול!" אחרי שכבר נמרחתי על הרצפה.
(פתאום קלטתי שכתבתי "גב קפור". התכוונתי "קפוא")
:)))) אני באמת עייפה כשקראתי חשבתי שמדובר על גב ההר – ושיש שם איזה נקיק או מקור מים קרים – שבזרגון הטיילים הרציניים – נקרא גב קפור :)))))) דילגתי בחינניות על זה שקפור זה לא כפור…
אם הייתי צריכה להרוג את הפינים על דברים שהם אמרו לי בסאונה, אז אם כבר – אני חושבת שבמקום הראשון בפער ניכר מכל השאר עומדת אישה – שפתחתה איתי סמול תוק על הפיגועים (זה היה בתקופת הפיגועים) וכשאמרתי לה שזאת סיטואציה קשה, היא שאלה אותי בשיא הרצינות והרגישות: לא מתרגלים לזה?
להרוג, ויפה שעה אחת קודם…
אני בעד חנינות. אין לי מושג מאיפה היא לקחה את הרעיון הזה. גם כשהיא אמרה לי את זה, זה לא ממש שרף לי את הפיוז, רק הקפיץ אותו. הבנתי שהיא לא ממש מבינה ואמרתי לה שאם היה לה ילד שהיא הייתה שולחת לבית הספר כל בוקר באוטובוס שהיה סיכוי שהוא יתפוצץ היא לא הייתה מתרגלת לזה. לא הרגשתי שהצלחתי להגיע אליה.
דנמרק את אומרת…
דווקא מהטיולים שלי, באחוזים, לא היו כמו הנורבגיות :-).
וחוץ מבנות המין היפה, יש עוד דברים לראות בדנמרק?
יאללה, איזה פוסט למשוטט המצוי בסקנדינביה.
יכול להיות שהנורבגיות יותר משוטטות מהדניות?
בדנמרק הייתי רק בקופנהגן ובנורגביה רק באוסלו – לא ממש רקע מספיק לפוסט למשוטט המצוי.
לא הבנתי עד הסוף עם הברווזים. הלינק לוקח לסיפור על תלאות העוזרת, שבו יש תת סיפור על אובססיה לברווזים. האם ההולנדים הם אלו שיצרו את הברווזים שמופיעים בלינק אליו הפנית?
שעתיים מדיטציה ביום?? זה היה מספק אפילו את גואנקה!
בדיוק. הברווזים שבתמונות.
זה התחיל מגואנקה. זאת המסגרת זמן שהוא הציע ואני לקחתי. מהניסיון ראיתי שיש הבדל עצום בין שעה אחת ליום לשעתיים והבדל עוד יותר עצום בימים שבהם אני לא יושבת.
פרויד ודאי הושרה מהטיולים שלו.
עם זאת- ההשראה המרכזית של פרויד הייתה והינה ילדותו שלו.
😛
חובב פרויד מושבע
הי פרויד – יש לנו מכנה משותף, עניין עמוק בדמותו של פרויד. אני אשמח לעקוב אחרי הבלוג שלך – רק הצצתי.
מדוע אתה חושב שהשראה המרכזית של פרויד הייתה הילדות שלו? וגם – אולי אנחנו מדברים על סוג אחר של השראה. ההשראה שאני דיברתי עליה היא היכולת להתחבר דווקא לחלקים היותר אינטואיטיביים, לא הרציונאליים-שכלתניים, להקשיב להם ולתבונה/תובנות שעולה באמצעותם.