Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for אפריל, 2009

ברגע שהמחשבה מפסיקה לעבוד אני מרגישה בבית. מיד משתרר שקט. כאילו כל חיי שטתי בקו הרגסוויל-לוצרן. הנוף היה יפה עד כאב.

 

 

כל זה עד הרגע שבו שכחתי את הארנק עם הכסף והכרטיסים והדרכון בשירותים.

***

Mr. Clean זאת החברה שמנהלת את השירותים בתחנת הרכבת בלוצרן. 2 פרנקים שוויצרים הוא מחיר הכניסה. כמעט שמונה שקלים עלות שחרור הנוזלים. כדי להוציא את הכסף – הוצאתי את הארנק. כבר בבוקר אמרתי לעצמי שזאת שטות להכניס את הדרכון לארנק ובכל זאת, שלא כמנהגי הכנסתי. הוצאתי את הארנק וכשרכנתי מעל לאסלה כמנהג הנשים – שמתי את הארנק על הקופסא של נייר הטואלט. אל תשכחי אותו כאן, ציינתי לעצמי. כשיצאתי נפגשתי עם כהת העור שמנקה את השירותים. היא בדיוק לבשה את כפפות הפלסטיק ואני חשבתי לעצמי את המחשבה הבנאלית של כמה נורא לעבוד בלנקות שירותים, לבלות את היום בין האסלות, ההשתנות והחרבונים. ליטל דיד אי ניו על המפגש שמצפה לי בהמשך עם הגברת.

איך שיצאתי מהכניסה לשירותים, הבנתי ששכחתי את הארנק. אם איבדתי את הארנק, חשבתי, אני בבעייה לא קטנה – בעיקר הדרכון שבלעדיו אני לא יכולה לעזוב את שוויץ ויש לנו סדר זמנים די צפוף מול גורמים אחרים, לא פשוט. וגם הכרטיסים חזרה להרגסוויל וגם אין עלי פרוטה ואני בעיר זרה, לא מכירה שם אפילו נפש אחת. אלו היו שניות. רצתי חזרה, אבל להיכנס אי אפשר כי אין לי כסף. וכך עמדתי לי שם והתחלתי לצעוק ולא בנחת – הלו, אקסיוז מי, הלו אקסקיוז מי. הגברת הגיעה. הסברתי לה ששכחתי את הארנק. היא לא אומרת לי כלום, נעלמת, חוזרת עם נייר ועט ואומרת לי תכתבי את השם והפרטים ואנחנו נבדוק. הדם בהתחלה ירד לי לרגליים ואחר כך עלה למוח. איט וואז סקנדס אגו וואט דו יו מין יו וויל צ'ק?- יו הב טו ווריט דאון יור ניימ, היא חוזרת על עצמה. היא לא אומרת לי כלום, מצאה, לא מצאה ואני מרגישה איזה ניצוץ סדיסטי. עוד מחשבה: את כל החרא של החיים שלה היא עכשיו הולכת לשפוך לי על הראש.

אתון: איט איז סטיל זר, איט וואז אה סקנד אגו, איף אי וויל נוט גו אנד טייק איט , סמבאדי וויל טייק איט.

גברת מיסטר קלין: וורייט דאון יור ניימ.

אתון רושמת את השם שלה על הדף ומחשבת את קיצה לאחור.

גברת: וואט קולור איט וואז?

אתון: רד.

היא  לוקחת את הנייר ונעלמת, מאחורי דלת שנראית כמו דלת של מחסן. דקה אחת ארוכה עוברת. דקה שנייה ארוכה עוברת, דקה שלישית עוברת. בדמיון אני רואה אותה סופרת את הפרנקים בארנק שלי ואני מברכת על עצמי שאני אף פעם לא מסתובבת עם כסף גדול עלי. אני מחליטה להפעיל לחץ ושוב מתחילה לצעוק: הלו, אקסיוז מי, הלו אקסקיוז מי. כלום. הלו, אקסיוז מי, הלו אקסקיוז מי. כלום.  הלו, אקסיוז מי, הלו אקסקיוז מי, וואר אר יו. אחרי עשר דקות ארוכות היא מופיעה: אי אמ טייקינג פיקצ'ורס אוף דה פספורט. היא עדיין לא אומרת לי אם מצאה את הארנק או לא. האם זה רק הפספורט? אבל הפספורט זה כבר הרבה. אני חוזרת להכרה ולוקחת אוויר, תירגעי, אני אומרת לעצמי. היא שוב נעלמת לעשר דקות. אחרי שהיא יצאה אלי עם הארנק ובו נמצא הכל – כולל כרטיס האשראי, כבר לא היה אכפת לי כלום: זה שהייתי צריכה לספור מולה את הכסף ולמלא טופס – עם כל הפרטים, כתובת, טלפונים, יו ניימ איט. היא נחמדה אלי: איי הב טו דו דיס, איף סמבודי וויל קאם אנד טייק נוט היז וואלט. משהו בהתנהגות שלה היה מסריח (ההיעלמויות הארכות האלה שלה – מה היא עשתה שם מאחורי דלת המחסן שאליו היא נעלמה וזה שהיא מתחה אותי עד הקצה האפשרי), אבל לי לא אכפת, הסוף טוב. היא מחייכת אלי ואני אליה. מבחינתי הרבה מאוד היה בידיים שלה ואין לי מושג מה בדיוק קרה – אבל בסוף ההחלטה שהיא קיבלה הייתה הנכונה מבחינתי.

***

כשהזוגי חזר מהפעם הראשונה שלו בשוויץ הוא סיפר שברכת השלום של השוויצרים נשמעת כמו ציוץ מוזר שהוא לא מצליח לפענח. כבר במלון הראשון שהיינו בו חטפתי ציוץ כזה. ואחר כך זה חזר על עצמו: צ'י, צ'י, צ'י, צ'י.  הגברת במשרד המידע לתיירים (שאחרי שהסתבר לה שאני מישראל, היא שאלה אותי אם אני צריכה Jew food= אוכל כשר) פענחה את זה עבורנו: הם מברכים זה את זה ב- grüezi שזה קיצור של  grüss goti ובתרגום לעברית צחה = אללה הוא אכבר.

***

וצילומים שהבטחתי. חוד זה צילום חלקי של החלק האחורי של המלון מצד שמאל יש לזה המשך. מבנה העץ הוא מהתקופה שהמלון נבנה בסביבות 1920.

 

זו שקה – זה צילום אחורי של בית החלומות. יש שם בותקה ענקית בשבילך.

 

והם הרבה מאוד מסתובבים ככה – זן אמנות אחזקת האופנוע, אבל לחלוטין, בכבישים בין ההרים מול הנוף המופלא הזה. אני רוצה גם.


וגם ככה לפני אלפי שנים נראתה הרגסוויל (מהמוזיאון להיסטוריה של קנטון לוצרן)

Read Full Post »

הבלוג הזה, אנשים יקרים, אוהב להביא אל קוראיו את החדשות הטריות מעולמה של האתון, זאת המכונה עיוורת. זה לא יאומן אנשים יקרים, אם יש רגע שבו האתון מברכת את עצמה, על זה שבמציאות הלא וירטואלית, היא לא באמת עיוורת, זה הרגע הזה.

נדלג על הפרטים הפחות מעניינים, לשם מה התכנסנו, מה הוביל אותנו לעיירת הקיט השוויצרית Wergiswil – ונתמקד ברגע הזה שבו פקידת הקבלה, ההמומה משהו, עלתה איתנו לחדר ופתחה את הדלת. ואז אנשים יקרים, הסתבר לנו שאת זה קיבלנו במחיר החדר.

זוכרים את הקיטורים על הרעש? אז כאן זה רעש פכפוך המים וזהו. זה מה שמקבלים כאן כפס קול. זה הסאונד שהשם יתברך שמו לעד, לעולמי עולמים, נצח ישראל, עד מתי אלוהי, סידר למקום המופלא הזה. אה, פכפוך המים ואיזה גיעגוע מוזר של ברווז, שנשמע כמו דלת חלודה שנתקעה, שמגעגע בקול ענות חלושה ומודה גם הוא להכל יתברך שעשה אותו ברווז שוויצרי, צף לו במימי האגם המדהים הזה.

ואם אין די בכך, הרי שמצידו השני של המלון, בנוסף להר שעל שמו נקרא המלון שלנו, ממש למרגלותיו, שוכן מוסד שמנפיק את מיטב תוצרת המאפים בשיטה הצרפתית. האתון, שלא יהיה ספק בלבבכם, יכולה בקלות לדמות כיצד עוברים חייה בתנועה מתמדת בין 2 צידי המלון: מחד- קפה ומאפה בנוסח עדות פאריס, למרגלות ההר, ומצד שני – מפגש פנים אל פנים עם השם יתברך שמו לעד, נצח ישראל שם הרי פילאטוס, לנצח אנשים, נצח, נצח נצחי ישראל ושוויץ.

ובדרך לכאן, כשכל השלטים הובילו לכאן ולבזל גם יחד, חשבתי, הי הו, שפה לא ממש מזמן הגו אותנו כקונספט וכמה סמלי/אירוני שהוגה החזון, הארט-דירקטור של המדינה היהודית מת מעגבת.

***

ואם תשאלו את האתון, איך נראה בית חלומותיה, אז הוא נראה בדיוק ככה כולל פיסת חוף האגם הפרטית שמחוברת אליו מאחור.

 

***

וגם, איש לא הכין אותי ליופי המדהים של המדינה הזאת. אתמול הסתובבתי די בהלם. בתמונה זאת לוצרן:

Read Full Post »

זה כל כך מוזר אנשים יקרים. זה אך אתמול, תבינו, נסענו מטורקו להלסינקי בעיצומה של סערת שלג. מאוד אהבתי את הנסיעה, מחזות קסומים לאורך כל הדרך.
מסע שאת סופו ביליתי בחדר הכושר החבל"זי של המלון ואחר כך כמובן בסאונה.
ועכשיו אני כאן בארץ שטופת השמש הזאת, שבאיזה אופן מוזר, קר לי כאן יותר.  ביום הראשון לאחר החזרה, היה לי פה כל כך קר שהדלקתי את המזגן בפול ווליום ואת החימום בחדר השינה ושמתי שמיכות כפולות על עצמי בלילה (פוך וצמר גם יחד) מזל שהזוגי לא היה בבית, הוא היה מתאייד. לא ברור הקטע הזה. בחוץ היו פאקן עשרים ואחת מעלות ואני קפאתי מקור כמו שבפינלנד המתחת לאפס לא ממש ריגש אותי.
הזוגי הסביר את התופעה המשונה הזו בהבדלי הטמפרטורות בין הפנים לחוץ. שבפילנד חם בתוך המבנים ובחוץ קר ואילו כאן – זאת אותה הטמפרטורה פחות או יותר ו/או שבבית קר יותר. לא יודעת, לי נראה שזה היה קריז לסאונה. התרגלתי לסיים את היום בטמפרטורות של בין 80 ל 100 מעלות [אצל הפינים אם זה לא מאה מעלות זאת סאונה מחורבנת]  נראה לי שאני בונה עמידות לחמסינים. איך לא חשבו על זה? במקום לקטר על החום הנוראי כאן צריך להושיב את כולם בסאונות כל יום בערב – ואז להסתובב בחוץ, באוגוסט בצהרי היום, זאת תהיה קרירות מרעננת. 42 מעלות? קטן עלינו. מה שמסביר לי את העניין הזה. איך לא חשבתי על זה אז.

 ***

החזרה לכאן לא ממש עשתה לי טוב. אחרי כל ההתכתבויות שלי עם זו ש. הסתבר לי שאני לא באמת האמנתי עד הסוף שהסביבה משנה ועכשיו בחזרה הזו, אני רואה עד כמה היא אכן משנה.

נכנסתי כמו שחקן תיאטרון לדמות הזו שלי כאן. לבשתי את התחפושת, או מדויק יותר התחפושת התלבשה עלי. הרגשתי את זה נעטף סביבי, מהדק אחיזה.

בדרך מהטרמינל לחנייה לטווח ארוך, ניסיתי להיזכר בקוד של המכונית 1582 או 1852? ניסיתי להיזכר בכל הטריקים שעשיתי כדי לעזור לי לזכור והבור רק הלך והתרחב. הפסקתי את כל התנועה הזו במכה, כי הבנתי שאם אני אמשיך, זה ישתק אותי ברגע האמת. תני לעצמך להיכנס לאוטומט אמרתי לעצמי.

באזור של החנייה לבושה 4 שכבות: גופיה +חולצה דקה + הסוודר הכי עבה שיש לי + מעיל צמר + צעיף צמר, גוררת מזוודה בגודל בית ועוד תיק צד כבד ועוד ניילונים עם שמונצ'ס, חיפשתי את המכונית שהזוגי החנה, כשאני רצתי לקאונטר לסדר את הצ'ק –אין. הזוגי בגרמניה ואני לבדי בחום השמש הארץ ישראלית מזדחלת.

מצאתי את האוטו יחסית מהר וזאת הייתה שמחת מפגש אמיתית. פיסה של בית עמדה שם על הכביש, שאפשר היה להשליך לתוכה את המעיל והסוודר והצעיף והמזוודה והתיק ולחזור להיות אדם קל, לבוש בהתאם לתנאי השטח.

ברגע הבא שהתעוררתי, האוטו כבר היה מותנע ואני נהגתי לכיוון היציאה מהחנייה. האוטומטיות הזאת שמתבצעת מתוך שינה, הדהימה אותי שוב בעוצמה שלה.

וזהו משל קטן לאופן ש"זה" מתנהל, ש"זה" בונה את החיים שלי. הרגשיים, החווייתיים. אם הכניסה לאוטו הייתה כזו, אתם יכולים לתאר לעצמכם את הכניסה לבית? את הטלפונים לחברים? את ארגון המשימות?

 ***

מה יש שם בפינלנד שאין פה? מה יש שם שמאפשר לי ערות גדולה יותר?

נתחיל מזה שהממלכה שלי היא חדר אנונימי שלסדר אותו זה עניין של 10 דקות. הכל מסודר תמיד וגם יש הרבה אסתטיקה ופינוק מסביב בחדרי המלון שאנחנו שוהים בהם. אין טלפונים (מעט) אין שיחות (מעט),  אין רעש של שכנים, אין מכונות גיזום, ניקוי, קדיחה, רעש תחבורה, ילדים צורחים, כלבים נובחים, אף אחד לא משפץ שום דבר, לא בונה מרפסת, לא סוגר תריסים, שקט מופלא!
אבל כל זה מחוויר מול הקונספט – שלדעתי הוא ההבדל המרכזי; וזה שהיום יום נתפס כמשהו שיש ליהנות ממנו. זאת אומרת אני דואגת להכניס אלמנטים חווייתיים לכל יום. ההסתובבויות האלה, שעות של שיטוטים, על גדות הנהר, בחנויות, במוזיאונים. שהן כולן שעות של נוכחות, של התבוננות, שאני קוראת להן "להיות תיירת". זה והעבודה שלי שנעשית שם והפינים החרוצים מסביב והאווירה שהחריצות והיעילות הזאת יוצרות. ואלוהים יודע עוד מה. אני לא נוהגת שם [הכל במרחק הליכה], אף אחד לא חותך אותי, עוקף אותי, נוסע על אופניים מולי. בתור אף אחד לא נדחף. הכל מתבצע בשקט וביעילות. וגם – הסדר יום שלי, מאוד ברור, מאוד מאורגן.

פה מתרסקות על ראשי הקטן כל משימות העל הכבדות של חיי. למה, פאקן-שיט, למה זה לא יכול להתבצע גם כאן מהמקום השקט הזה, הנינוח, המסודר? למה כאן, הכל הופך להיות משימות כבדות משקל, שכוח הכובד שלהן דוחס אותי לאדמה והופך את הצעד לחסר שמחה אמיתי. חובה, חובה, חובה. עומס, עומס, עומס. אני קמה בבוקר עם המחשבה של מהו זה שצריך להספיק היום. ההתלהבות הפנימית, האמיתית, התשוקה לעשייה, שאני פוגשת בפינלנד, מתאיידות ברגע המפגש עם השמש תוצרת כחול-לבן.
וכמובן שהכבדות הזאת מביאה איתה את אחותה התקיעות ואלה גוררות איתן את האחות הבלתי אטרקטיבית בעליל – הבאסה.

והקשה מכל היא הידיעה הברורה, שעכשיו ברורה מתמיד – שזה מעשה ידי להתפאר. או מדויק יותר מעשה הרגלי המפוארים [כן גם צורת החשיבה והגישה זה הרגל], שקופצים עלי ברגע שאני חוזרת, כמו מנדבושקס ממזרון צה"לי על גוף טרי שנשכב עליו.

***

בצד המתוק של לחזור לארץ הזאת, זה קול ההמיה של היונים כאן. אני לא מתפייטת, באמת. בשבילי זה הצליל של הנשמה שלי.

Read Full Post »