חזרתי

זה כל כך מוזר אנשים יקרים. זה אך אתמול, תבינו, נסענו מטורקו להלסינקי בעיצומה של סערת שלג. מאוד אהבתי את הנסיעה, מחזות קסומים לאורך כל הדרך.
מסע שאת סופו ביליתי בחדר הכושר החבל"זי של המלון ואחר כך כמובן בסאונה.
ועכשיו אני כאן בארץ שטופת השמש הזאת, שבאיזה אופן מוזר, קר לי כאן יותר.  ביום הראשון לאחר החזרה, היה לי פה כל כך קר שהדלקתי את המזגן בפול ווליום ואת החימום בחדר השינה ושמתי שמיכות כפולות על עצמי בלילה (פוך וצמר גם יחד) מזל שהזוגי לא היה בבית, הוא היה מתאייד. לא ברור הקטע הזה. בחוץ היו פאקן עשרים ואחת מעלות ואני קפאתי מקור כמו שבפינלנד המתחת לאפס לא ממש ריגש אותי.
הזוגי הסביר את התופעה המשונה הזו בהבדלי הטמפרטורות בין הפנים לחוץ. שבפילנד חם בתוך המבנים ובחוץ קר ואילו כאן – זאת אותה הטמפרטורה פחות או יותר ו/או שבבית קר יותר. לא יודעת, לי נראה שזה היה קריז לסאונה. התרגלתי לסיים את היום בטמפרטורות של בין 80 ל 100 מעלות [אצל הפינים אם זה לא מאה מעלות זאת סאונה מחורבנת]  נראה לי שאני בונה עמידות לחמסינים. איך לא חשבו על זה? במקום לקטר על החום הנוראי כאן צריך להושיב את כולם בסאונות כל יום בערב – ואז להסתובב בחוץ, באוגוסט בצהרי היום, זאת תהיה קרירות מרעננת. 42 מעלות? קטן עלינו. מה שמסביר לי את העניין הזה. איך לא חשבתי על זה אז.

 ***

החזרה לכאן לא ממש עשתה לי טוב. אחרי כל ההתכתבויות שלי עם זו ש. הסתבר לי שאני לא באמת האמנתי עד הסוף שהסביבה משנה ועכשיו בחזרה הזו, אני רואה עד כמה היא אכן משנה.

נכנסתי כמו שחקן תיאטרון לדמות הזו שלי כאן. לבשתי את התחפושת, או מדויק יותר התחפושת התלבשה עלי. הרגשתי את זה נעטף סביבי, מהדק אחיזה.

בדרך מהטרמינל לחנייה לטווח ארוך, ניסיתי להיזכר בקוד של המכונית 1582 או 1852? ניסיתי להיזכר בכל הטריקים שעשיתי כדי לעזור לי לזכור והבור רק הלך והתרחב. הפסקתי את כל התנועה הזו במכה, כי הבנתי שאם אני אמשיך, זה ישתק אותי ברגע האמת. תני לעצמך להיכנס לאוטומט אמרתי לעצמי.

באזור של החנייה לבושה 4 שכבות: גופיה +חולצה דקה + הסוודר הכי עבה שיש לי + מעיל צמר + צעיף צמר, גוררת מזוודה בגודל בית ועוד תיק צד כבד ועוד ניילונים עם שמונצ'ס, חיפשתי את המכונית שהזוגי החנה, כשאני רצתי לקאונטר לסדר את הצ'ק –אין. הזוגי בגרמניה ואני לבדי בחום השמש הארץ ישראלית מזדחלת.

מצאתי את האוטו יחסית מהר וזאת הייתה שמחת מפגש אמיתית. פיסה של בית עמדה שם על הכביש, שאפשר היה להשליך לתוכה את המעיל והסוודר והצעיף והמזוודה והתיק ולחזור להיות אדם קל, לבוש בהתאם לתנאי השטח.

ברגע הבא שהתעוררתי, האוטו כבר היה מותנע ואני נהגתי לכיוון היציאה מהחנייה. האוטומטיות הזאת שמתבצעת מתוך שינה, הדהימה אותי שוב בעוצמה שלה.

וזהו משל קטן לאופן ש"זה" מתנהל, ש"זה" בונה את החיים שלי. הרגשיים, החווייתיים. אם הכניסה לאוטו הייתה כזו, אתם יכולים לתאר לעצמכם את הכניסה לבית? את הטלפונים לחברים? את ארגון המשימות?

 ***

מה יש שם בפינלנד שאין פה? מה יש שם שמאפשר לי ערות גדולה יותר?

נתחיל מזה שהממלכה שלי היא חדר אנונימי שלסדר אותו זה עניין של 10 דקות. הכל מסודר תמיד וגם יש הרבה אסתטיקה ופינוק מסביב בחדרי המלון שאנחנו שוהים בהם. אין טלפונים (מעט) אין שיחות (מעט),  אין רעש של שכנים, אין מכונות גיזום, ניקוי, קדיחה, רעש תחבורה, ילדים צורחים, כלבים נובחים, אף אחד לא משפץ שום דבר, לא בונה מרפסת, לא סוגר תריסים, שקט מופלא!
אבל כל זה מחוויר מול הקונספט – שלדעתי הוא ההבדל המרכזי; וזה שהיום יום נתפס כמשהו שיש ליהנות ממנו. זאת אומרת אני דואגת להכניס אלמנטים חווייתיים לכל יום. ההסתובבויות האלה, שעות של שיטוטים, על גדות הנהר, בחנויות, במוזיאונים. שהן כולן שעות של נוכחות, של התבוננות, שאני קוראת להן "להיות תיירת". זה והעבודה שלי שנעשית שם והפינים החרוצים מסביב והאווירה שהחריצות והיעילות הזאת יוצרות. ואלוהים יודע עוד מה. אני לא נוהגת שם [הכל במרחק הליכה], אף אחד לא חותך אותי, עוקף אותי, נוסע על אופניים מולי. בתור אף אחד לא נדחף. הכל מתבצע בשקט וביעילות. וגם – הסדר יום שלי, מאוד ברור, מאוד מאורגן.

פה מתרסקות על ראשי הקטן כל משימות העל הכבדות של חיי. למה, פאקן-שיט, למה זה לא יכול להתבצע גם כאן מהמקום השקט הזה, הנינוח, המסודר? למה כאן, הכל הופך להיות משימות כבדות משקל, שכוח הכובד שלהן דוחס אותי לאדמה והופך את הצעד לחסר שמחה אמיתי. חובה, חובה, חובה. עומס, עומס, עומס. אני קמה בבוקר עם המחשבה של מהו זה שצריך להספיק היום. ההתלהבות הפנימית, האמיתית, התשוקה לעשייה, שאני פוגשת בפינלנד, מתאיידות ברגע המפגש עם השמש תוצרת כחול-לבן.
וכמובן שהכבדות הזאת מביאה איתה את אחותה התקיעות ואלה גוררות איתן את האחות הבלתי אטרקטיבית בעליל – הבאסה.

והקשה מכל היא הידיעה הברורה, שעכשיו ברורה מתמיד – שזה מעשה ידי להתפאר. או מדויק יותר מעשה הרגלי המפוארים [כן גם צורת החשיבה והגישה זה הרגל], שקופצים עלי ברגע שאני חוזרת, כמו מנדבושקס ממזרון צה"לי על גוף טרי שנשכב עליו.

***

בצד המתוק של לחזור לארץ הזאת, זה קול ההמיה של היונים כאן. אני לא מתפייטת, באמת. בשבילי זה הצליל של הנשמה שלי.

מודעות פרסומת