זה כל כך מוזר אנשים יקרים. זה אך אתמול, תבינו, נסענו מטורקו להלסינקי בעיצומה של סערת שלג. מאוד אהבתי את הנסיעה, מחזות קסומים לאורך כל הדרך.
מסע שאת סופו ביליתי בחדר הכושר החבל"זי של המלון ואחר כך כמובן בסאונה.
ועכשיו אני כאן בארץ שטופת השמש הזאת, שבאיזה אופן מוזר, קר לי כאן יותר. ביום הראשון לאחר החזרה, היה לי פה כל כך קר שהדלקתי את המזגן בפול ווליום ואת החימום בחדר השינה ושמתי שמיכות כפולות על עצמי בלילה (פוך וצמר גם יחד) מזל שהזוגי לא היה בבית, הוא היה מתאייד. לא ברור הקטע הזה. בחוץ היו פאקן עשרים ואחת מעלות ואני קפאתי מקור כמו שבפינלנד המתחת לאפס לא ממש ריגש אותי.
הזוגי הסביר את התופעה המשונה הזו בהבדלי הטמפרטורות בין הפנים לחוץ. שבפילנד חם בתוך המבנים ובחוץ קר ואילו כאן – זאת אותה הטמפרטורה פחות או יותר ו/או שבבית קר יותר. לא יודעת, לי נראה שזה היה קריז לסאונה. התרגלתי לסיים את היום בטמפרטורות של בין 80 ל 100 מעלות [אצל הפינים אם זה לא מאה מעלות זאת סאונה מחורבנת] נראה לי שאני בונה עמידות לחמסינים. איך לא חשבו על זה? במקום לקטר על החום הנוראי כאן צריך להושיב את כולם בסאונות כל יום בערב – ואז להסתובב בחוץ, באוגוסט בצהרי היום, זאת תהיה קרירות מרעננת. 42 מעלות? קטן עלינו. מה שמסביר לי את העניין הזה. איך לא חשבתי על זה אז.
***
החזרה לכאן לא ממש עשתה לי טוב. אחרי כל ההתכתבויות שלי עם זו ש. הסתבר לי שאני לא באמת האמנתי עד הסוף שהסביבה משנה ועכשיו בחזרה הזו, אני רואה עד כמה היא אכן משנה.
נכנסתי כמו שחקן תיאטרון לדמות הזו שלי כאן. לבשתי את התחפושת, או מדויק יותר התחפושת התלבשה עלי. הרגשתי את זה נעטף סביבי, מהדק אחיזה.
בדרך מהטרמינל לחנייה לטווח ארוך, ניסיתי להיזכר בקוד של המכונית 1582 או 1852? ניסיתי להיזכר בכל הטריקים שעשיתי כדי לעזור לי לזכור והבור רק הלך והתרחב. הפסקתי את כל התנועה הזו במכה, כי הבנתי שאם אני אמשיך, זה ישתק אותי ברגע האמת. תני לעצמך להיכנס לאוטומט אמרתי לעצמי.
באזור של החנייה לבושה 4 שכבות: גופיה +חולצה דקה + הסוודר הכי עבה שיש לי + מעיל צמר + צעיף צמר, גוררת מזוודה בגודל בית ועוד תיק צד כבד ועוד ניילונים עם שמונצ'ס, חיפשתי את המכונית שהזוגי החנה, כשאני רצתי לקאונטר לסדר את הצ'ק –אין. הזוגי בגרמניה ואני לבדי בחום השמש הארץ ישראלית מזדחלת.
מצאתי את האוטו יחסית מהר וזאת הייתה שמחת מפגש אמיתית. פיסה של בית עמדה שם על הכביש, שאפשר היה להשליך לתוכה את המעיל והסוודר והצעיף והמזוודה והתיק ולחזור להיות אדם קל, לבוש בהתאם לתנאי השטח.
ברגע הבא שהתעוררתי, האוטו כבר היה מותנע ואני נהגתי לכיוון היציאה מהחנייה. האוטומטיות הזאת שמתבצעת מתוך שינה, הדהימה אותי שוב בעוצמה שלה.
וזהו משל קטן לאופן ש"זה" מתנהל, ש"זה" בונה את החיים שלי. הרגשיים, החווייתיים. אם הכניסה לאוטו הייתה כזו, אתם יכולים לתאר לעצמכם את הכניסה לבית? את הטלפונים לחברים? את ארגון המשימות?
***
מה יש שם בפינלנד שאין פה? מה יש שם שמאפשר לי ערות גדולה יותר?
נתחיל מזה שהממלכה שלי היא חדר אנונימי שלסדר אותו זה עניין של 10 דקות. הכל מסודר תמיד וגם יש הרבה אסתטיקה ופינוק מסביב בחדרי המלון שאנחנו שוהים בהם. אין טלפונים (מעט) אין שיחות (מעט), אין רעש של שכנים, אין מכונות גיזום, ניקוי, קדיחה, רעש תחבורה, ילדים צורחים, כלבים נובחים, אף אחד לא משפץ שום דבר, לא בונה מרפסת, לא סוגר תריסים, שקט מופלא!
אבל כל זה מחוויר מול הקונספט – שלדעתי הוא ההבדל המרכזי; וזה שהיום יום נתפס כמשהו שיש ליהנות ממנו. זאת אומרת אני דואגת להכניס אלמנטים חווייתיים לכל יום. ההסתובבויות האלה, שעות של שיטוטים, על גדות הנהר, בחנויות, במוזיאונים. שהן כולן שעות של נוכחות, של התבוננות, שאני קוראת להן "להיות תיירת". זה והעבודה שלי שנעשית שם והפינים החרוצים מסביב והאווירה שהחריצות והיעילות הזאת יוצרות. ואלוהים יודע עוד מה. אני לא נוהגת שם [הכל במרחק הליכה], אף אחד לא חותך אותי, עוקף אותי, נוסע על אופניים מולי. בתור אף אחד לא נדחף. הכל מתבצע בשקט וביעילות. וגם – הסדר יום שלי, מאוד ברור, מאוד מאורגן.
פה מתרסקות על ראשי הקטן כל משימות העל הכבדות של חיי. למה, פאקן-שיט, למה זה לא יכול להתבצע גם כאן מהמקום השקט הזה, הנינוח, המסודר? למה כאן, הכל הופך להיות משימות כבדות משקל, שכוח הכובד שלהן דוחס אותי לאדמה והופך את הצעד לחסר שמחה אמיתי. חובה, חובה, חובה. עומס, עומס, עומס. אני קמה בבוקר עם המחשבה של מהו זה שצריך להספיק היום. ההתלהבות הפנימית, האמיתית, התשוקה לעשייה, שאני פוגשת בפינלנד, מתאיידות ברגע המפגש עם השמש תוצרת כחול-לבן.
וכמובן שהכבדות הזאת מביאה איתה את אחותה התקיעות ואלה גוררות איתן את האחות הבלתי אטרקטיבית בעליל – הבאסה.
והקשה מכל היא הידיעה הברורה, שעכשיו ברורה מתמיד – שזה מעשה ידי להתפאר. או מדויק יותר מעשה הרגלי המפוארים [כן גם צורת החשיבה והגישה זה הרגל], שקופצים עלי ברגע שאני חוזרת, כמו מנדבושקס ממזרון צה"לי על גוף טרי שנשכב עליו.
***
בצד המתוק של לחזור לארץ הזאת, זה קול ההמיה של היונים כאן. אני לא מתפייטת, באמת. בשבילי זה הצליל של הנשמה שלי.
ברוכה הבאה…
נראה לי שתיארת את מושג החופש.
אני זוכר בעודי בצבא משוחח םע חברי על הטיול שאחרי צבא אני טענתי שהכל זה עניין של חוויה ותפיסה.
הרי כולם חוזרים מחו"ל ואומרים ששם טוב יותר יפה יותר וכיף יותר.
דעתי הייתה שאם אני קושר למישהו את העיניים, מטיס אותו 14 שעות ומוריד אותו במדבר יהודה ושולח אותו לטיול של חודש ומזחיר אותו "לארץ" הוא יחזור עם אותם חוויות ורגשות ש"חו"ל" נתן בחבריו.
העניין הוא לא הסביבה, אלא איך אנו מכילים אותה.
את הארץ את מכילה כיום יום שלך, עוד זריחה שיש להעביר את הזמן לשקיעתה.
בחו"ל, זה עוד זריחה שצריך להספיק כמה שיותר עד שקיעתה.
ברוכה הבאה כבר אמרתי?
כן, כמו שאתה אומר, אבל לא בדיוק. אם הייתי חיה בלהעביר את הזמן עד השקיעה, אני חוששת שמזמן הייתי מחפשת דרך לסיים את הסיפור. דווקא יותר מתאים התיאור של : "להספיק יותר עד השקיעה", אבל להספיק במובן של ביצועי משימות ולא להספיק "חוויות". החיים כעבודת קבלנות. ירחם השם, אני חייבת למצוא את המפתח שפותח את הדלת לצאת מהסיפור הזה ➡
יש לך רעיונות?
ברוך הנמצא!
ברוכה השבה.
ההרגלים הקופצים בחזרה, הו, בדיוק. בימים הראשונים עוד התנגדתי, אבל הם מזדחלים המניאקים. יש לנו סיבות להיאחז ברע, זה מה שנראה לי. זה משרת אותנו איכשהוא. רק לא ברור לי איך. אחרת, למה אנחנו פה ולא שם?
(והשאר כשאשוב להכרה מלאה)
"יש לנו סיבות להאחז ברע, זה מה שנראה לי". זאת תהיה נקודת המוצא לדיון שלנו. הבסיס לדבר הזה, לעניות דעתי זה הפחד. הקקה המוכר, הוא כזה בדיוק, מוכר. הלא ידוע, טומן בחובו אי-ודאות. באיזה אופן מוזר, לחיות את החיים במלואם, זה מפחיד. עמוק בהכרה שלנו שוכן תסריט למהו זה שעלול לקרות אם נשחרר את היצירתיות שלנו במלואה. במקום לנסות ולברר מה יקרה, אם נשחרר, אנחנו נאחזים בכל הכוח בהרגלים האלה שתוקעים. כל זה לא ממש מודע, זאת תגובה בלתי מודעת לאמונות שליליות שהפנמנו, זאת תגובה לתסריט הזה שברובו גם הוא לא ממש מודע.
את יכולה לזכור אולי לפי פרסום "אוהל הדוד תום" : )
ידוע שהמוח בנוי להקדיש יותר תשומת לב לדברים חדשים יחסית.
אבל בעצם את לא חדשה בפינלנד. זו פעם ראשונה שאת מרגישה כך כשאת חוזרת לארץ ?
למוד הזה של משימות ועומס בארץ יש סיבות, לא ?
שמא העשייה שלך בארץ יותר לחוצה, כי המשמעות עבורך של לא לעשות אותן או לא להצליח בהן היא כבדה יותר ?
מרגישה כך במובן של הקור? כן. הפעם זה הכי קיצוני. בינתיים מסתבר שיכול להיות שמתפתחת שפעת ( טפו טפו טפו) ושזה הסיפור.
למוד הזה של משימות ועומס – כן יש סיבות. ופינלנד במובן הזה – זה קצת כמו ההרגשה בסוף שבוע. שבת – אני עובדת גם בשבתות על התזה נניח, אבל המפגש עם "החיים האמיתיים" של משימות מתרחש בסופו של דבר בימי השבוע ( פגישות, טלפונים, סידורים, דד-ליינים). פינלנד במובן הזה זה מעין סוף שבוע ארוך. ובמובן הזה, אתה צודק שאז גם מתקיי המפגש עם "ההלכה למעשה" – שזה אומר גם עם הפחדים סביב זה. יצליח/לא יצליח וכו'.
ובכל זאת – הייתי רוצה לשמר משהו מתחושת פינלנד גם כאן.
ובמובן הזה אני חושבת שדרז'יק צודק.
זאת אומרת נכון, שלסביבה יש הפשעה. זאת אומרת ישנה סביבה שהיא יותר תומכת, יותר מעניקת השראה ושינה סביבה יותר מעיקה, פחות מעוררת, פחות נעימה. אבל בסופוש ל דבר זה האטיטיוד שלך שקובע.
קודם כל – ברוכה השבה! אני צריכה לשלוח לך אימייל בנושא החיים בחו"ל, אני נוסעת בקרוב לתקופה יחסית ארוכה ואני צריכה עצות מאנשי העולם הגדול (קרי, ממך 🙂 ).
אבל בפורום פומבי זה, בדיוק כמו שאמרת – חו"ל מרגיש כמו חופש, כמו סופ"ש. בלי דאגות, לפחות באופן יחסי. בניסוח מורבידי משהו – היכולת שלנו לחיות את היום תלויה ביחס הפוך בכמה ימים אנחנו מהמרים שעוד יש לנו. יש חשיבות ללמצוא איזשהו איזון סביר בין לחשוב על היום, לחשוב על מחר, ולחשוב על בעוד 10 שנים.
מסתבר שהאיזון הזה הוא לא טריוויאלי כמו שהיה לי נדמה. אמא שלי לדעתי חיה את בעוד 10 שנים, כל יום, כבר לפחות 25 שנים. הבחור האחרון שיצאתי איתו מתקשה להבין מה הטעם בקשר שאתה נהנה ממנו *עכשיו* ואתה לא יודע אם יש לו עתיד (בניגוד למשהו שאתה יודע בוודאות שאין לו, אבל נראה לי שגם לזה יכול להיות ערך כאן ועכשיו…). מרצה שלי לשעבר לא מבין – אם המטרה היא תואר שני אז למה אני מתחילה אותו רק בשנה הבאה ולא שלשום?
החיים הם הדרך – כי בסוף כולנו נמצאים בדיוק באותו המקום. מומלץ לקחת את הזמן ולהינות מהנוף 🙂
איזה כף לך. גם לי מתחשק חיים בחו"ל. מי יודע…
כן נגעת בזה יפה. איך מצד אחד לתכנן ומצד שני לדעת לחזור לכאן ועכשיו ובעיקר בלי כל החרדות והלחצים של זה, כי כרגע אני יושבת כאן על הכיסא מקלידה וכו'.
🙂 נראה לי שאת תורמת את חלקך בתחזוקת בחורים לחוצים. הסיפור הזה שרק נשים רוצות להתחתן הוא כזה בלוף. את מזכירה לי קטע שהיה לי עם מישהו שכשעניתי לו: "ימים יגידו" על השאלות המלחיצות שלו, תשובה שמבחינתי הייתה באמת תשובה כנה, הוא רתח 😐
איזה מצחיק! אני פשוט הופתעתי, כי העברתי את כל חיי הבוגרים עד עכשיו בהתמודדות עם גברים שטוענים שנשים הן לחוצות (גם ידידים ולא גברים שהייתי איתם במערכת יחסים), לא ברורות, לא הגיוניות, לא עקביות, וואטאבר – ואז באופן קלאסי *אני* (שלגבי יש קונצנזוס שאני לא נכנסת לקטיגוריות הנ"ל) נופלת על מישהו שהוא לא ברור, לא עקבי, לא יודע מה הוא רוצה מהחיים של עצמו (אז בטח שאין לו מושג מה הוא רוצה ממני), נדבק לסמנטיקה מטומטמת, ואין לו אומץ להודות בפני עצמו שהוא ממש לא מי שהוא היה רוצה להיות.
אז מה חברים שלי אומרים לי? "יצאת עם בחורה." 👿
🙂 אי אפשר על דעות קדומות וסטריאוטיפים.
הפוסט הזה נגע בי במקום של הצורך בהיבט הקולי המדוייק של הרעש מסביב בישראל. רעש, ששמתי לב שקיים, רק כשחזרתי בפעם הראשונה לחופשת מולדת. הרעש, האור הבהיר מדי, תחושת הבהילות, הם משהו שמאפיינים את ישראל וגורמים אצלי לתחושת חוסר מנוחה. החושים שלי מותקפים עם הרעש והאור, ואני מתכווצת.
אבל כן, היונים… ההמייה שלהן בשבת בבוקר היא משהו שעושה הרגשה של בית.
קצת פיספסתי את המשפט הראשון – הפוסט הזה נגע במקום של הצורך בשקט. את מתארת את ההיבט הקולי בצורה מדוייקת. זה מה שרציתי לכתוב והתפספס לי 😯
כן, אה? – הדבר שהכי מציק לי בהוויה היום יומית שלי זה הרעש הסביבתי התמידי והמציק הזה. אין לי מושג אם יש אפשרות בעיר, במרכז למצוא פינה שיש בה שקט. אנחנו מחפשים דירה וזה בהחלט קריטריון.
האור דווקא בדיוק בגובה שאני צריכה אותו. הרבה אור, הרבה שמש.
כן וגם הלחץ. הלחץ פה הוא נוראי, היסטריה כזו תמידית שמי שכל הזמן נמצא פה לא מרגיש את זה אוש כן מרגיש את זה. ברגע שאני נוחתת, כבר בשדה התעופה, באופן שבו כולם שואטים החוצה מהמטוס, כבר שם, זה מתחיל. זה נורא משמעותי, כל מה שאנחו כותבות עליו. משמעותי מבחינת רמת האנרגיה שזה מאפשר. מצד שני זה החברים והתקשורת החמה והבלתי אמצעית עם האנשים וזה שאתה במקום שלך יודע לקרוא נכון את הדברים.
מה אגיד לך אפי. הכי טוב, זה איזה חצי חצי כזה. כמעט כמוש אנחו עושים את זה, אבל הייתי מעדיפה שזה יהיה מרוכז לתקופות של חודשים. וגם לזה יש מחירים. אין לזה סוף.
הכי טוב זה באמת החצי חצי הזה. כשאני אהיה גדולה ויהיה לי כסף, אני ארצה להחזיק דירה בתל אביב רק בשביל החורף ובשאר הזמן לטייל בעולם. קובה. לא הייתי בקובה. נראה לי מקום טוב לחיות בקובה.
תמיד ידעתי שיש בך את זה. קובה? עם פידל?
אני הייתי רוצה ככה: דירה בפריז/לונדון – אחת מהשתיים או שתיהן גם יחד, דירה בניו יורק, כמובן בית על אגם בפינלנד, וגם אולי איזו אחוזה באיזה חור בדרום צרפת? אפשר גם בספרד. דירה בטוקיו ובית בעין כרם בירושלים.
מה ביקשתי, מה?
הצעה: בדברים שאת רוצה אין שום דירה בתל אביב. אפשר להתחיל בקטן… 🙂
מעניין אם אגם ז'נווה יקסם לי הקיץ… 🙂
כן, אה? אני לא חושבת שזה מקרי שאנחנו מתקשים כל כך עם קניית הדירה. יש לי דיסוננס עם הקטע התל-אביבי, אני אוהבת את העיר ואת התנועה בה, אבל לגור בה, לשים בה את הראש, לקום אל הרעש של השכנים בבוקר, איטס אה דיפרנט סטורי. אם לגור בארץ – לטעמי זה בגליל/גולן.
רק לספר לך שויתרתי על נסיעה לציריך היום. הייתי אמורה להיות בציריך שלושה ימים. תמיד עברתי דרך שוויץ, אף פעם לא חניתי.
אתונק'ה – קבלי הזמנה רשמית לכל תקופה שהיא אי שם בקיץ – בלוזאן 🙂
יש מצב אלה לוחמת שלי, יש מצב שאני ואת נשב על קפה בלוזאן בקיץ. זה יהיה קטע היסטרי.
תגידי את מכירה את כל הסיפורים על האלה שלך? חתיכת סיפורים, הם מרתקים אותי בהקשר שלך:
http://en.wikipedia.org/wiki/Atalanta
וגם הציור הזה
http://www.liverpoolmuseums.org.uk/picture-of-month/showLarge.asp?venue=2&id=6
אני בעד 😉
בעניין אטאלנטה – כמובן שאני מכירה, לא סתם בחרתי את הכינוי 🙂 קראת פעם את דף ה"אודות" שלי?
אחרי שקראתי קולטת שלא קראתי 😳
בחירה נהדרת הכינוי שלך במובן של הדמות שעומדת מאחוריו והחיבור שלה אלייך.
אה ואיזה סיפורים מדהימים לא? והמוטיב של התפוח אלא שפה הוא מופיע בהפוכה. הגבר מפתה/מחליש את האישה עם התפוח. סיפורי מיתולוגיה הם סיפורים אדירים. אמא שלי הכירה את המיתולוגיה היוונית עד לפרטי הפרטים שלה. אני חושבת שזה היה חלק מהחינוך חובה האאורפאי של תקופתה. וזה היה נכון. המיתולוגיה כמו הפילוסופיה היוונית – משם התחיל הכל במערב.
תודה תודה, אני גם מרוצה מהבחירה הזו 😉
הייתה לי תקופה של כמה שנים של התעניינות אובססיבית במיתולוגיות באשר הן. אני עדיין מתעניינת, פשוט הכרתי בזה שלא מתרגמים דברים מוצלחים לעברית.
בכל אופן, מיתולוגיה בעין בוחנת היא אנתרופולוגיה של עבר אנושי. אם קוראים סיפור ושואלים עליו "למה?" אפשר לראות מה הביא אנשים להמציא אותו, איזה צרכים ושאלות היו להם אז.
תפרשי את זה על תרבויות שונות, ויש לך עולם ומלואו.
בתור נקודה אחת פשוטה, אין תרבות בלי סיפור בריאה. כמה שאנחנו רוצים לעסוק בשנאת זרים, כמה שאנחנו אובססיביים לגבי השוני בין חברה א' לב' (מערבית למזרחית, אירופאית ואמריקאית, אפריקאית ואסיאתית, תבחרי כל שתיים, זה לחלוטין לא חשוב) – בשורש התרבות הזו יושב סיפור בריאה כלשהו. מה שאומר שכל בני האדם, באשר הם ולא משנה היכן הם היו – שאלו את אותה שאלה: "מנין באנו?" וכמו שדאלי אמר – השאלה הרבה יותר מעניינת מהתשובה 🙂
אותי לא צריך לשכנע שהתודעה היא אותה התודעה.
כלפעם שאנשב מאפריקה מתחבר לי הבית לכל הנקודות הכואבות שנותקו.
כדי להתאושש אנמתחבר מייד לשירת הזמיר שמופיע בחלוני.
וברקע תמיד המיית יונים. איך אפשר בלי?!
לשוב הבייתה זה בלון החמצן שלי…
חשבתי שזה רק אצלי ככה, הקול של היונים ומסתבר מהתגובות כאן שממש לא. זה באמת מפתיע אותי. כאילו איזה סוד קטן שחשבתי שהוא רק שלי ומסתבר שכולם מכירים אותו 🙂
בישראל אני מרגישה תיירת. אולי בגלל שאין לי שם בית יותר. האור בארץ אחר. בהיר יותר. גם השמש שוקעת ממש בהפתעה. התרגלתי כאן לשקיעות שנמרחות שעות ובארץ – תוך רבע שעה חושך. חוויה אחרת לגמרי.
ויש הבדל במנטליות ללא ספק. בארץ נראה לי שיש תחושה של דחיפות כי אתה לא יודע מתי הפיגוע הבא יתפוס אותך. אולי מאז שבנו את הגדר זה השתפר קצת אבל הקטע הזה של "להספיק", כמה יש להוא, בכמה הוא השיג, ההשוואות האלה שלא נגמרות, הפחד שיצאת פרייר – הכול שייך לקשר גורדי אחד ענק של רצון לדחוס כמה שיותר "חיים" לאלוהים יודע כמה זמן שיש לנו שם. והרעש בהתאם:-)
אני זוכרת יום כיפור אחד בתל אביב כשקלטתי כמה רעש תורמים רק המזגנים – כי הרי כבר לא היה רעש ממכוניות, מסעדות וכו'. מדהים. בארצות שבהם המוצר הזה "מזגן" בקושי מוכר – סביר שיהיה הרבה פחות רועש. בגל החום של קיץ 2006 חיפשתי נואשות אחר מזגן והדבר הכי קרוב שהיה – היה ללכת למקרר מוצרי החלב בסופר. באף חנות כמעט לא היה מזגן. ושיפוצים זה גם כן חלק מתרבות – מצורך שכל הזמן יהיה טוב יותר מפעם, שיהיה מה שיש לאחרים או דווקא שונה מהם, וגם מובן לחלוטין שיש צרכים אחרים כי בכל זאת מבחינת פרו ורבו אין מה להשוות בינינו ובין אירופי ממוצא. כך שסביר שאחרי זמן X דירה תצטרך הרחבות ושינויים.
וכל הכבוד על היכולת לנהוג על כבישי הארץ מיד אחרי השאנטי של חו"ל.
חג שמח גם לך!
מוזר לי שבישראל את מרגישה תיירת. ושם את מרגישה בבית?
גם כשגרתי בארה"ב, וזאת הייתה תקופה יחסית ארוכה, כשבאתי לביקור – ישראל תמיד הרגישה בית.
אני תוהה באמת מה המקור של הלחץ הזה. אז נכון שהמצב המלחמתי התמידי – זה חלק מהעניין- בטוח שזה עובד באיזה חלק תת-מודע. הפחד שיצאת פרייר קשור לזה שאתה לא יכול לסמוך שמי שנותן לך שירות לא ינסה למרוח אותך, לרמות אותך.
לי דווקא הרעש מתחבר לזה שהכל מרגיש לי כאן חשוף. הכל בחוץ. כל היצרים – אני רוצה את מה שאני רוצה עכשיו ואני שם זין על כל העולם ועל כל מה שמסביבי. אני לא צריך להתנהג כאילו אכפת לי ממישהו וכאילו שאני מתחשב. כי אני לא וזה בסדר – זה מקובל פה. כולם נדחפים לכולם, דורכים על כולם, דוחפים את כולם, מרעישים לכולם – וזה בסדר. אני כותבת לך ובבית ליד משפצים. זה ערב חג. כ** א** של הב* ז**ה שלא חושב שמגיע לאנשים לפחות בערב חג שלא יקדחו להם במוח. את מבינה – זאת שימת זין כללית כי אין דין ואין דיין. החוק הוא בגדר המלצה בלבד.
תראי גם בפינלנד, באלף אלפי הבדלות משפצים תמידית. אני מעריצה את הפינים – ביחס לאופן שבו הם מתחזקים את הבתים שלהם והמבנים והכבישים שלהם. אבל שם אף אחד לא יחלום לעשות רעש אחרי שעות מסוימות ולא יעשה הכל כדי שתהייה מינימום הטרדה של הסביבה.
לפעמים כל כך נמאס לי כאן שזה לא יאמן.
הצד השני של הגסות הבוטה הזאת – זאת הישירות, החום, החיבור המיידי.
שוב ביקרתם בטורקו?! חבל שאני מתעדכן תמיד קצת אחרי..
בינתיים האביב מפציע פה לאיטו. אתמול כבר יצאתי לג'וגינג בלי כובע וכפפות 😉
חג שמח!
חג שמח!!!!
כמה מעלות מסתובבות שם אצלכם ומה הצפי ל-1 במאי?
ומה אתם הולכים לעשות ב-1 במאי?
כרגע כ-5 מעלות. אבל בלילה עדיין מתחת לאפס. לפני שבוע עברתי לצמיגי קיץ (קצת מאוחר השנה). בכל מקרה, הקיץ מתחיל 'רשמית' כשהטמפרטורה הממוצעת היומית עולה מעל 10.
אין בינתיים תוכניות ל-1 במאי וניראה לי קצת רחוק בשביל תחזית אמינה. אולי נשייט לשכנים ממערב. זה הפך להיות יעד קניות מועדף בשל ירידת ערך הקרונה שלהם.
חמסין אצלכם
אתם לוקחים את המעבורת? זאת נסיעה של 8 שעות, לא? לא קצת כבד מבחינת זמן לחופש של סופ"ש שממנו אתם מבלים 8 שעות הלוך ושמונה חזור?
המעבורת לוקחת כ-10 שעות. אם זה שייט לילה אז אין בעיה כי אפשר לישון. יש תאים במחירים מגוחכים.
אני חושב שהסטנדרטים של חופשת סופ"ש פה שונים מהמקבילה הישראלית. ספציפית לגבי השייט, הוא חלק מרכזי בבילוי של מרבית הפינים. רובם עולים לשייט הלוך חזור בלי לרדת מהמעבורת.
כמו שהבנתי זה לא כל כך השייט כמו מחירי האלכוהול הזולים. אנחנו שוקלים לעשות סיבוב כזה, אבל הרעיון של להתקע על אוניה כזאת מלאה בשיכורים פיניים, משום מה לא נראה לי אטרקטיבי. תקן אותי אם אני טועה 🙄
הדיוטי פרי על המעבורת הוא אחת האטרקציות המרכזיות שמושכות את תיירי ה"הלוך-חזור". מחירי האלכוהול זולים יחסית למחירים בפינלנד היבשתית, אבל עדיין יותר יקרים ממה שתמצאי בחנויות ברוב מדינות אירופה. מעבר לאלכוהול, השייט מהווה אופציה מהירה לחופשה בלי הרבה תכנונים.
לדעתי, השייט הוא בגדר חובה למי שרוצה להכיר קצת יותר את התרבות המקומית (ושתייה לא מבוקרת היא אלמנט די בולט בתרבות, לצערי). על מנת להימנע ממרבית השיכורים, עדיף לעלות על המעבורת באחד מימי אמצע השבוע. רצוי גם להתכוונן על יום שמשי על מנת להינות מהנופים המדהימים של האיים לאורך השייט.
יש לי עוד כמה טיפים אבל זה בטח לא המקום המתאים..
כשזה יהיה אקטואלי אצור קשר 8) תודה על המידע שבינתיים הספקת להעביר.
ברוכה השווה
(ולא, זאת לא טעות כתיב…)
עושה רושם שהחזרה עושה לך קצת בלאגן בראש, אני מקווה שזה יסתדר בקרוב ותרגישי שוב הכי בבית בעולם.
קצת בלאגן בראש זאת הגדרה נחמדה
לקח לי שבועיים להתאפס. יש משהו לא פשוט באופן שבו הנסיעות האלה תולשות אותך מהיום יום והקושי לחזור לשגרה.
אני חושבת שדי הסקתי את המסקנות מהפעם האחרונה ואני מקווה שאני אדע ליישם ל"להבא". שזה אומר מיד אחרי שאני חוזרת, גם אם אני עייפה, גם אם אני מסטולה/קר לי/לא מאופסת – אני מתעקשת על סדר יום בלי סטיות ממנו ובלי הנחות.
כי מה שקורה זה שאני חוזרת גם עם יותר אנרגיה והשראה – ובגלל שאני לא מאופסת, אני לא מנצלת את זה נכון.
ובעניין הלהרגיש בבית – זה קורה במיידי. לי אין ספק איפה הבית, לצערי ולשמחתי גם יחד 😆
את יודעת מה אומרים על צרות מהסוג הזה… 😉
א. נכון. בדיוק היום יצא לנו לראות שני סרטים מדכאים להפליא, אחד פולני ואחד ברזילאי על אנשים קשי יום, עניים. ואז אתה מתחיל לחשוב על העוני הנוראי שכדור הארץ הזה מלא בו, על קשיי הקיום היום יומיים של כל כך הרבה בני אדם…
ב. הזכרת לי קטע מביך להפליא שקרה לי עכשיו בפינלנד. במלון בטורקו, שאנחנו כמעט בני בית בו. כשהבנתי שהזוגי ממשיך לגרמניה ואני טסה לבד חזרה ארצה, רציתי להתקשר ללופטהנזה ולשנות לעצמי את המקום בביזנס לישיבה לבד. האישה בקבלה הייתה נחמדה והזמינה אותי לרדת למטה להתקשר מהם – כדי לחסוך לי כסף וכך עשיתי. לא הצלחתי לקבל מקום לבד והיא הייתה נוכחת בשיחה שלי. ואז בסוף השיחה אמרתי לה: את יודעת יש אצלנו אמרה "צרות של עשירים". לפי הצורה שבה התעקם לה הפרצוף – הבנתי שהבדיחה עברה גרוע במיוחד ושהיא לקחה את האמרה כלשונה. שאני מצביעה על עצמי כעשירה ושאלו הם צרות שאני כעשירה סובלת מהן. הבנתי שאין סיכוי שאני אצא מזה טוב. אמרתי לה יפה תודה וברחתי למעלית 😳
בדיוק אחת הסיבות שאני אוהבת כל כך את הארץ, למרות הכל.
הבדיחות שלנו על עצמנו, ההומור שלנו, ואולי גם התסכולים שמלווים רק אותנו. אין על המקום הזה.
טסתי בביזנס פעם אחת, כשהיפנים שהזמינו אותי שידרגו לי בנדיבותם את המקום בטיסה. אני לא זוכר מהטיסה הזו כמעט כלום. חדר ההמתנה הנחמד אך משעמם בנתב"ג הישן, יותר מקום לרגליים, והבוטנים מוגשים באריזה יותר יפה, זהו בערך. אני זוכר הרבה יותר את האנשים שישבו לידי בטיסות בתיירים ( אני נוטה חלקית לפתח שיחות ). ילדה יפנית מקסימה במושב מלפנים, מנכ"ל חברת "גד" למוצרי חלב, מורה שפתחה את חנות "טופר", מנהלת בית ספר, איש מכירות של מוצרי תוכנה שאחר כך פגשתי גם בקופת חולים ועוד.
מזל שלא אמרת לה "חבל על הזמן" : ) את שולתת בפינית ?
הביזנס של אז זה לא הביזנס של היום. יש לזה יתרונות אדירים – לפחות מבחינת מי שטס הרבה – יש מסלול נפרד לבידוק בטחוני, לאונצ'ים בשדות התעופה – שבחלקם יש פינוקים ממש רציניים מבחינת אוכל ומשקאות, אבל זה לא רק זה – זה פינה לקרוס אליה מהברדק של שדה התעופה. פינה שקטה, נוחה להעביר בה את הזמן.
בלופטנזה – זה כסא שהופך להיות מיטה, זה לא רק המקום לרגליים, זה בכלל מקום מסביב וכסא הרבה הרבה יותר נוח. תפריט תוכניות וסרטים אישי – מסך אישי, עיתונים, אוכל מדליק.
מצד שני יש את מי שצודק שטוען שחבל על הכסף – ארבע שעות טיסה – שאתה משלם עליהם בממוצע לאירופה 1000 $ יותר. האמת היא שהייתה תקופה שהלכנו על תיירים מתוך המחשבה הזאת – ולזוגי זה היה מאוד קשה כי הוא טס המון.
אם זה היה תלוי רק בי, הייתי טסה תיירים.
רציתי ללמוד פינית וגם יש לי ספרים וקלטות – לא התקדמנו לצערי עם העניין.
ובעניין "חבל על הזמן" – אני במו אוזני שמעתי איזה בחור אומר את זה באנגלית ( פיטי און טיימ) לאיזה אורח באיזה ישיבה עסקית. איך הצלחתי לא לפרוץ שם בצחוק היסטרי אין לי מושג. אני לפחות הצהרתי ש"אצלנו אומרים" בהקדמה, למרות שעכשיו אני מבינה שזה לא הסבר מספיק טוב.
נראה לי שתחושת ה"תיירת" היא כי איפה שבעלי נמצא – שם מרגיש לי "בבית". ועברתי כל כך הרבה פעמים דירה בשנים האחרונות שבאמת כבר מזמן אין בית של ממש. לא כמו שהיה כשגרתי אצל ההורים.
אני עוד בבירורים מול עצמי עם הקטע. הייתי אולי מרגישה לגמרי בבית אם הגרמנית הייתה זורמת לי. יצא לי לקרוא קצת על חוויות של ילדים שמגיעים לגן ושותקים במשך חודשים ואף שנה ואז פתאום בבום מתחילים לדבר את שפת המקום החדש. הם פשוט מחכים עד שהרמה שלהם בשפה החדשה תהיה בדיוק כמו הרמה שלהם בשפת אימם. למבוגרים אין את הפריבילגיה הזאת ובכל זאת יש פה מיליוני טורקים ששותקים בכל הקשור ללדעת גרמנית. עד כדי כך שהממשלה הפדרלית פצחה במבצע חינוך שבעצם מכריח את מי שלא יודע את השפה ללמוד אותה לפחות ברמה בסיסית אחרת אין רישיון נהיגה מחודש וכו'.
זה הקטע שהכי קשה לי בו – התחושה שבגרמנית וליד אנשים שמדברים רק גרמנית – אני מצליחה להעביר במקרה הטוב חצי או שליש ממי שאני, מסך החוויות והדעות שלי, הבדיחות שאני מכירה וכל השאר. אני פשוט ישראלית ותמיד אהיה וכל המרחב הרוחני שלי הוא ישראלי ולא באמת בר תרגום. חוויה פשוט להכיר בזה ולקבל את זה. והתייאשתי מלנסות לתרגם ניואנסים כמו חבל"ז וכאלה.
ואגב שיפוצים והתחשבות – מחרפן אותי ששבת כאן זה יום רגיל שאפשר לעשות בו מה שרוצים – כולל רעשי שיפוץ.
מבחינת טיסות – כבר שמעתי את מי שאומר שזה לא שביזנס זה משופר אלא שדואגים כל הזמן להפחית את התנאים של מי שטס במחלקת תיירים כדי שאלו בביזנס ירגישו טוב עם עצמם.
:))) – ביחס לביזנס. יש חברות תעופה באמת (וזה כולל בחלק מהמטוסים את אל-על) שהביזנס ממש לא שווה את הכסף ( לא שאיזשהוא מסלול במיוחד 4 -5 שעות באמת שווה את הכסף). לופטנזה עד עכשיו די לוקחת את כולם בגדול. סינגפור איירליינס צריך להיות אדיר, אבל בשביל זה צריך לטוס לסינגפור.
הקטע הזה של להיות מהגר – באמת לא פשוט. במיוחד כשאין שליטה מלאה בשפה. חשבתי אבל שאת כבר ממש מדברת חופשי. זה עוד לא ככה?