Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for יוני, 2009

מייקל ג'קסון, מביך להודות, היה בעצם קונצרט הרוק האחרון שהלכתי אליו. גרתי אז בירושלים וקפה הבית שלי היה "אקראי". אם יש ירושלמים שקוראים אותי, הם בוודאי יודעים מה היה קפה "אקראי" בשנות ה-90, להם לא צריך להסביר. למי שכן צריך להסביר, אני רק אספר שהייתה תקופה שאת ימי שישי היינו מסיימים בריקודים על השולחנות, לבושים בחזיות של מדונה (כן, גם הבנים)…יוסי ואיציק (הבעלים שהיו גם זוג) הובילו סצנה הזויה, שאני והזוגי דאז היינו חלק ממנה. הזוגי דאז היה הומו, שחשב שבגלל שהוא נמשך אלי, הוא הפך להיות סטרייט… היינו שנה וחצי יחד וזאת הייתה תקופה מדהימה. הוא ובעיקר ההורים שלו (הייתי בת בית אצלו, גרנו יחד והיינו מבלים גם המון בבית של ההורים שלו) דיברו על חתונה – אני ידעתי שזה ייגמר. וזה אכן נגמר עם הדני שאותו הוא פגש בנסיעה שלו לדנמרק. העובדה שלא סיפרתי לעצמי סיפורים, אפשרה לנו להישאר חברים גם כשהדני נכנס לתמונה. נשארנו חברים טובים במשך שנים אחרי, עד שגם זה נגמר לצערי, היום אנחנו בקשר מאוד רופף. ואם יש משהו שחסר לי, זה הטעם האדיר שלו והכף ההיסטרי שזה היה לעשות איתו קניות. החל מנעליים וכלה בספות לבית, זה והצחוק – צחקתי איתו כמו שלא צחקתי עם אף אחד. יכולנו לשבת שעות ופשוט להתפקע בהיסטריה, ככה זה גם התחיל.

בזכותו זכיתי להכיר את ההוויה ההומואית לפרטיה. זה עולם מופלא, במיוחד כשאתה הומו צעיר ויפה. אחר כך, אם אתה לא מצליח למצוא לעצמך מסגרת זוגית/משפחתית יציבה, זה הופך להיות אכזרי. אין להשוות בין מסיבות/בארים/דיסקוטקים של סטרייטים למסיבות של גייז. זה שתי פלנטות שלא נפגשות ואני זכיתי למסיבות הכי מופרעות. הייתה גם תקופה שחשבתי שכל הגברים הם הומואים, עד שהבנתי שיש גם כמה סטרייטים…

 אני מסתכלת על האתון שהייתי ועל האתון שהנני ולפחות באופן שבו מתנהל היום יום – אני חיה חיים כל כך שונים היום. לא בארים, לא דיסקוטקים, לא מסיבות, אין "קפה הבית", בקושי יש קפה שבו אני נפגשת עם חברות בנות 83 (כן יש לי חברה חדשה בגיל הזה… צריך להתחיל להתכונן),  נשארה האינטנסיביות – אבל היא מקבלת ביטוי שונה.

 נסענו לקונצרט של מייקל בפארק הירקון ואני חושבת שהוא נחת ממסוק (או שאני ממציאה? ) – משהו במגלומניה של העניין והפלסטיקיות חסרת הלחלוחית הוציאה לי את החשק מהופעות רוק המוניות לנצח. בעניין מוטיב הפלסטיק – מישהו גם טפטף עלי פלסטיק שרוף וחם של כוס הפלסטיק שהנר שהיה בה המיס אותה. אני חושבת שזמן קצר לאחר מכן מדונה הגיעה. אבל אני איבדתי את זה.

אני זוכרת שעקבתי אחריו בעניין. עניין ומשך אותי העושר העצום שלו והכוח שהוא מייצר. ככל שקראתי יותר וראיתי גם איזה סרט דוקומנטרי שעשו עליו – כך הלכה והתרחבה אצלי ההבנה שמדובר באדם אומלל במיוחד. מהסצנות מהסרט שנשארו לי בראש, אני זוכרת את הסצנה שהוא נכנס לחנות עתיקות, שכל פריט בה, התחיל ממיליון דולר, עמודים ששרדו מהאימפריה הרומית, פריטים אותנטיים מהקברות של הפרעונים, כאלה. ומייקל יקירנו עבר בחנות ופשוט הצביע. הוא רוצה את זה רוצה את זה וכו'. וחשבתי על הבזבוז חסר התכלית הזה – וכמה שהוא לא מנצל נכון את הכסף ומתוך כך, כמה שהכסף איבד משמעות עבורו. וגם בסרט הזה ניסו לדבר איתו על המוות – והבנתי שהמוות מאוד מפחיד אותו ושהוא לא מסוגל להיפגש עם העובדה שלנסיעה הזאת יש תחנה סופית. הוא אמר למראיין שהוא לא ימות, הוא יחיה לנצח ואז הבנתי שהמצב חמור מאוד.

תמיד חשבתי שהתחושה הכבדה הזאת של הסתמיות שתוקפת אותי בהלוויות של אנשים, קשורה במרבית המקרים לעניין הזה של אבק ברוח. אני רואה שגם במקרה של מייקל, למרות הפרסום ולמרות החיים שבמובנים מסוימים היו עשירים מאוד, עשירים לא רק במובן של כסף, אלא של יצירה ועשייה, עדיין משהו מהתחושה הזו מופיע. הוא גרף מיליונים, זכה לפרסום ענקי, יצר, אבל הוא היה אומלל, בודד, אכול רגשי נחיתות ושנאה עצמית ותקוע פסיכולוגית. וזה בהחלט מסמן לי תוואי – זה לא הפרסום, זה לא ההיקף, זאת לא האינטנסיביות, לא העוצמה, הכוח, גם לא ההשפעה –  אז מהי אותה איכות שהמוות לא מצליח לאיין?
האם יש בכלל מקום לאיזה מין קביעת אמות-מידה שאיתן ניתן למדוד? להשוות בין חיים שנחיו? או שלכל  חיים יש ערך, מעצם עובדת היותם? כן, אני מרגישה שבקביעה האחרונה יש אמת שמתחברת גם לזה שבעצם לכל אחד מאיתנו יש תשובה אחרת לעניין של מה הופך את חייו ל"שווים", לכאלה ששווה לחיות אותם.
אם אפשר אולי בכל זאת לנסח איזו קביעה כללית, זאת תהיה הקביעה שחיים טובים הם חיים שמתקרבים לתשובה לשאלה האישית הזאת – לא רק מבחינת מודעות אלא בעיקר מבחינת ההתעקשות לחיות את התשובה.

 

Read Full Post »

המכנסיים מתחילות ללחוץ כי אני שבוע שלם גרה בקומה ה-23 של הילטון ויחד עם הקומה מגיע לאונץ' של מאפים צרפתיים והזוגי אומר שמזל שסוגרים אותו בלילה. אנחנו מנשנשים את עצמנו למוות וחוזרים בלילה אל החדר לישון בכרסים תפוחים. אלוהים רחום כי השבוע הזה הולך להסתיים.

אין לי מושג מה קרה, אבל השבוע כאן בבריסל הוריד אותי מהפסים. איבדתי קשר ביני לביני.

אולי זאת כמות הסוכר שרצה לי בדם ובמוח. אין לי מושג.

אנשים יקרים בחיים שלי לא צרכתי כאלה כמויות של סוכר.

אני לא עומדת בזה – כל העוגות והעוגיות והמקרונים והפטיפורים והפרלינים – וכל זה חינם 12 שעות ביממה ואת רק צריכה ללחוץ על הכפתור של המעלית, לעלות קומה, לקרוס על הספות המפוארות שלהם ולבקש, קפה או תה סיר וו פלה, ובדרך אל הספה, על מגש קטן לגרוף את כל יצירות הפאר הקולינריות האלה. כל אחת אמנם קטנה בפני עצמה, אבל כמו שהמוסכניק שלי אומר: אגורה לאגורה – בסוף נהייה חשבון. אני-לא-עומדת-בזה.

בריסל מדהימה. עיר יפה, מתוחכמת. לא ממש נגעתי. כאילו לא הייתי כאן.

אני והזוגי נרדמנו כל לילה בשמונה.

אין לי מושג מה עובר עלינו.

באמת לא פוסט ברומו של עולם, אבל מותר לי. רומו של עולם נמצא כרגע בקצה הקיבה שלי, בשארית האחרונה בהחלט של המקום שנשאר לי לפרלין נוסף. נראה לי שבארץ אני אצטרך לעבור גמילה. אני לא צוחקת.

אני עולה למעלה – לצלם לכם דוגמית – אלא מה.

ומשרדי האיחוד האירופי שביליתי בהם הבוקר בפגישה עם אירי חמוד? – זה לפוסט אחר.

אולי רק להגיד שהגיהנום הקפקאי נשאר אותו גיהנום, אותן טירות של פקידים רק בעיצוב שונה של זכוכית ופלדה.

Read Full Post »

הרגע שבו ההיסוס שלך, שיושב על הפחד שלך מהמשימה שמונחת לפניך, בא לידי ביטוי במציאות ומניח מקלות בגלגלי העגלה שהתאמצת כה קשה להניע. קשה להביט לרגע הזה בעיניים.
מצד שני – במצבים מסוימים הפחד מתבקש. האתגר חדש, המשימה גדולה. טבעי לפחד מהכישלון, מלא להצליח לעשות את זה טוב.
הכי חשוב, לראות את זה, להבין, לקבל ולהחזיר את העיניים אל המטרה.
אף פעם לא מאוחר מדי לכלום. ההתמדה היא הניצחון של הרוח. ההתמדה היא המפתח. הדלתות במוקדם או במאוחר תפתחנה. סוג של חוקיות שמוכיחה את עצמה ודורשת חוסר ויתור. העליות והמורדות גם הן חוק טבע.
מהמקום הזה קל לראות איזו עוצמה יש במצב משוחרר. מצב שלא פוחד ולא מתווכח. מצב שממלא אחר הוראות שאין בהן שום דבר אישי. ממלא הוראות מבלי לרצות שזה ילך לכיוון כזה או אחר. קשב.
תנו לצאת, צעק האיש שבבקבוק. תנו לצאת.
איך זה שביום יום אני לא מצליחה לראות את תא המעצר? מדוע הוא שקוף?

Read Full Post »